1. קיילור נבאס. "הוא כנראה נולד על נגה או מאדים, כי מהכוכב הזה הוא לא!", סלסו בורחס מתקשה לעכל את ההצגה של השוער שלו בסיום. "הוא נתן לנו כל כך הרבה, מנהיג על ומחוץ למגרש. עם ההצלות שלו, תמיד אנחנו מקבלים הזדמנות שנייה. הוא אדם גדול ומגיעה לו כל תשומת הלב. עכשיו הוא במרכז הבמה, אבל אנחנו ידענו כל הזמן כמה הוא גדול". ככה יעשה לאיש שהביא את קוסטה ריקה לרבע הגמר. בפעם השנייה מאז 1986 יש לצפון ומרכז אמריקה נציגה בין שמונה האחרונות בגביע העולם.
שער השוויון של יוון היה ה-145 בטורניר וזה בדיוק סך השערים שהובקעו בכל מונדיאל 2010. ממוצע הכיבושים למשחק בברזיל עומד על 2.78, אבל מה שיותר מדהים הוא שלמרות עלייה של כמעט 45 אחוזים בכמות ההבקעות, השוערים ממשיכים לשחק תפקיד מרכזי. במד הכוח הווירטואלי של שוערי הטורניר, קיילור נבאס עלה אתמול למקום הראשון ודחק ממנו את גיירמו אוצ'ואה. תצוגת השוערות שלו מול יוון הייתה הטובה ביותר שנראתה בטורניר.
שמונה הצלות היו לו ב-120 דקות, חלקן בלתי נתפסות. במחצית הראשונה מנע שער בטוח מסלפינגידיס ובהמשך התעופף פעמיים לנגיחה ובעיטה של מיטרוגלו בדקות ה-90 וה-120. בפעם הקודמת שקוסטה ריקה ונבאס התמודדו בדו קרב פנדלים, השוער לא עצר בעיטה אחת והטיקוס הפסידו להונדורס ברבע גמר גביע הזהב ב-2011. הפעם, לכולם היה ברור שזה הערב שלו. אחרי כל בעיטה שהלכה פנימה ניגש הבועט הקוסטה ריקני לנבאס לחבק ולאחל בהצלחה. הם ידעו שבסוף הוא יעצור. ונבאס, נוצרי אדוק שלפני כל משחק כורע על ברכיו, פורש ידיים לצדדים ומתפלל, רק חיכה ליווני הראשון שיראה סימן קטן של פחד.
כשהיה בן חמש ראה נבאס במשחק בשכונה ילד בן 12 רושם הצלה גדולה והחליט שהוא רוצה להיות שוער. אחרי שזכה בכל תואר אפשרי בקוסטה ריקה, עבר ב-2010 לאלבסטה, ירד ליגה, אבל צד את עיניהם של אנשי לבנטה שרכשו אותו ב-150 אלף יורו. שנתיים הוא שימש כמחליף של גוסטבו מונואה - ההוא שהרביץ פעם לדודו אוואט - ורק בעונה החולפת הפך לשוער הראשון. התוצאה? 39 ספיגות ב-37 משחקים (רביעי בליגה אחרי קורטואה, איראיסוס ודייגו לופס) ו-163 הצלות, יותר מכל שוער אחר. "בשבילנו הוא כמו חלוץ שמבקיע 20 ומשהו גולים בעונה. מבחינתי, מדובר בשוער הטוב בעולם", אמר עליו מאמנו לשעבר חואקין קפארוס.
בסביבות 2:00 לפנות בוקר שעון ישראל, האיש הכי מאושר מחוץ שלא מחזיק באזרחות קוסטה ריקנית הוא כנראה קיקו קטלאן, הנשיא של לבנטה. חשבון הבנק של המועדון הצנוע שלו הולך להתמלא בקרוב מאוד בכמה מיליונים טובים וזה רווח לא רע על עסקה שעלתה לו 150 אלף יורו ב-2011. קיילור נבאס יהפוך לאחד השוערים המבוקשים ביבשת ושמו כבר נקשר למעבר לאתלטיקו במדריד על חשבון טיבו קורטואה שיחזור לצ'לסי. בכסף שתקבל, לבאנטה תוכל לעשות רכש משמעותי. רגע, אוצ'ואה פנוי, לא?
2. אין פייבוריטית. ריי האוטון זיהה את זה אחרי שלושה ימי משחקים. "אני לא מתחמק מהשאלה", אמר לוואלה! ספורט לפני שבועיים. "זו הפעם הראשונה אי פעם שאין לי מישהי בראש עליה אני מצביע כנבחרת שאותה צריך לנצח. אני חושב שהכול פתוח". הכול פתוח זה אנדרסטיימנט למה שקורה במונדיאל. לא רק שאין פייבוריטית, אלא אף אחת לא בטוחה, אף נבחרת לא יכולה להרגיש עליונה ואף נבחרת, למעט קולומביה, גם לא נתנה פה יותר מתצוגה מרשימה אחת.
שלב שמינית הגמר המשיך את המגמה. ברזיל נמנעה מקטסטרופה, הולנד כבר ארזה מזוודות וקוסטה ריקה, זו ששלחה את ויין רוני ומריו באלוטלי לחופשת קיץ מוקדמת, כבר ברבע הגמר. זו אחת התופעות הכי מעניינות בברזיל. נבחרות קטנות שממררות את החיים לגדולות, מסתכלות להן בלבן של העיניים ומתסכלות אותן עם כדורגל נכון ולא סתם בונקר או משחק אגרסיבי מדי. התוצאה מרתקת במיוחד עבור הצופים. הכול, אבל באמת הכול, יכול לקרות.
כמה דברים בולטים מאוד בטורניר. החזקה בכדור ואחוז דיוק במסירה לא משחקים תפקיד, משחק לחץ, חטיפות והתקפות מתפרצות הם הנשק העיקרי. קוסטה ריקה ויוון פשוט הרגישו לא בנוח כשהיו צריכות להחזיק בכדור, והדברים נכונים אפילו להולנד של ואן חאל. אם תרצו ההצלחה של הקטנות פלוס הכישלון של נבחרת ספרד מלמדים על מוות קליני לטיקי טאקה. אפשר לקרוא לזה מוריניואיזציה ואנצ'לוטיזציה של הכדורגל: מי שמחזיק בכדור, סופו לטעות ועל טעויות נענשים.
3. יוון. נבחרת יוון סובלת מלא מעט סטיגמות שליליות. רואים בה נבחרת הגנתית, אפורה, משעממת, על גבול המלוכלכת. גם בישראל נבחרת יוון לא פופולארית, בלשון המעטה. יוון היא השכנה שלנו, אנחנו אוהבים לצאת לנופש באתונה או באיים, אוהבים את היחס שאנחנו מקבלים שם, אבל שונאים את הנבחרת שלהם. להוציא יריבויות כמו ברזיל וארגנטינה, בעולם יש דווקא פרגון בין אוהדי מדינות שכנות, אבל פרגון? אצלנו? ועוד ליוון? אל תגזימו.
אלא שהמציאות שונה לחלוטין. מאז 2004, יוון החמיצה רק טורניר גדול אחד - את מונדיאל 2006 - היא הייתה ברבע גמר יורו 2012 ועכשיו בשמינית גמר המונדיאל. זו לא הצלחה מקרית. העיתונאים היוונים תמימי דעים לגבי סוד ההצלחה: "רוח קבוצתית", "אווירה משפחתית", "שלד קבוע", "מוטיבציית שיא", "התעלות ברגעי האמת". בקיצור, כל מה שאנחנו לא.
יוון עשתה הכול נכון מול קוסטה ריקה, הכול למעט הפעולה האחרונה במסירה ובבעיטה. במחצית הראשונה היא הוציאה לחלוטין את הטיקוס מתבנית המשחק שלהם עם צפיפות נכונה, מניעת שטחים משחקני הקו המהירים והורדת קצב המשחק. גם אחרי שער החובה, יוון הראתה שהיא יכולה גם אחרת. היא הניעה כדור כמו שצריך, העבירה את המשחק לאגפים וגם ניהול המשחק של פרננדו סנטוס הבריק עם ההעברה של גיורגוס סמראס לנהל את המשחק מהקישור. שוב ושוב יוון הגיעה למצבים, אבל חוסר דיוק של לזארוס והולבאס וקיילור נבאס שלחו את המשחק לפנדלים.
המשחק הזה הוא כנראה סוף הדרך של אחרוני דור הזהב היווני. קראגוניס פרש מהנבחרת בסיום המשחק וגם שאר הוותיקים קצוראניס, גקאס וסלפינגידיס לא אמורים להמשיך לקמפיין הבא, כמו המאמן פרננדו סנטוס: "השגנו כל כך הרבה דברים יפים בארבע שנים האחרונות, אבל זה יום עצוב ואני לא רוצה לדבר עליהם עכשיו. האמנו בהעפלה, אבל לא חשבנו כמו שצריך בהארכה ותקפנו בצורה לא מסודרת".
ההדחה כואבת, אבל יוון במצב טוב. למרות השלד הוותיק, מסביב כבר יש תחלופה מדורגת שאולי קל לא לשים אליה לב, אבל היא בהחלט קיימת. 11 שחקנים שלא היו ביורו 2012 הגיעו לברזיל ומלבד שחקני קבוצות הצמרת, רוב שחקני הסגל מגיעים מהליגות הבכירות ביבשת. בדיוק כך אמורה להיראות נבחרת בסדר גודל כזה שרוצה לעשות דברים גדולים. יצוא שחקנים לליגות עילית, שילוב נכון בין ותיקים וצעירים, יציבות מקצועית ורוח שחזקה מכל אינדיבידואל. בקיצור, כל מה שאנחנו לא.
4. הקרבה ולב. במשך 50 דקות ברסיפה ענה על כל התחזיות השחורות שציפו לו עם שתי נבחרות שהיו עסוקות בלבטל אחת את השנייה ולהיפטר מהכדור. השער של בריאן רואיס (מצוין) ובעיקר הכרטיס האדום שספג אוסקר דוארטה פתחו את המשחק והפכו אותו למרתק. לא היה בו כדורגל גדול, אבל היו שם מחויבות, הקרבה ולב שלא רואים בכל יום. שתי נבחרות שהשאירו על הדשא את כל מה שהיה להם. קוסטה ריקה התגוננה עם 10 שחקנים ועדיין האמינה בעצמה מספיק כדי לנסות לעקוץ בהארכה וכמעט נתפסה במתפרצת של חמישה על שניים. גם יוון זרקה הכול קדימה וכך קיבלנו הארכה לא אורתודוכסית, אבל כזו שכל כך מאפיינת את מונדיאל 2014 כולן רוצות לנצח בחירוף נפש ולא משנה מה הסיטואציה. ולכן הנבחרות החזקות כאן הן לאו דווקא אלו עם השחקנים הטובים ביותר או הטקטיקה הנכונה, אלא הנבחרות המאוחדות, המגובשות והמחויבות.
5. מלבד קיילור נבאס, לקוסטה ריקה אין שום שחקן באחת הליגות הבכירות של אירופה. זה הולך להשתנות בקרוב מאוד. לא מן הנמנע שמונדיאל 2014 יעשה לכדורגל הקוסטה ריקני מה שיורו 1996 עשה לכדורגל הצ'כי. כשעל הקווים עומד לואיס מרין, אולי אחד הבלמים הגדולים ששיחקו בישראל, קשה שוב שלא לתהות איך הכדורגל הישראלי פספס את השוק של מרכז אמריקה ולמה ההצלחה של מרין לא פתחה את הדלת לאחרים. תשובות כנראה שכבר לעולם לא נקבל.