אירועי המונדיאל, שלב אחרי שלב

ואז, אחרי שערוריית השיפוט, קצת לפני הפנדלים, מישהו יגיד שהוא מתגעגע לליגת העל. פז חסדאי מנבא את סדר האירועים בברזיל

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
פלה, ברזיל 1970 (AP)
כל רגע נכנס היישר להיסטוריה, מול העיניים שלך. פלה (צילום: AP)

יש כמה שלבי התפתחות במונדיאל, והם קבועים וידועים מראש. זה מתחיל בהתרגשות ובציפייה, בקליפים ובפרומואים, במוספי העיתונים החגיגיים, ואז מתחילים המשחקים עצמם, עם המגרשים הירוקים, סאונד של התרגשות, והקלישאות מקבלות חיים: אווירת חג ברזילאית, שחקנים עומדים בשורה ושרים את ההמנון בעיניים עצומות, משחקים בין קרואטיה לברזיל, בין יפן לחוף השנהב, "הטכנוקרטים האירופאים מול הרקדנים הלטינים". השעות הן אידיאליות לצפייה בכדורגל, חבורות אנשים מתגודדות לצפייה משותפת, אירוח חם בסלון, אבטיח קר, כולם מחויכים, חגיגה.

אחרי כמה ימים מתחילה הדעיכה. המציאות לא תואמת את הציפיות. אנשים שכחו, זה בסך הכול כדורגל. לפעמים הוא משעמם. אין הרבה אירועים, כל גול הוא נס. בשביל זה חיכינו? איפה מסי? מה עם רונאלדו וניימאר שלכם? משחקים נגמרים ב-0:1, 1:1, לפעמים קורה הנורא מכל, 0:0. "בינתיים לא משהו", מפטירים החבר'ה ברשתות החברתיות. אנשי הסטטיסטיקה דולים מספרים. מתברר שהפעם ממוצע השערים הוא רק 2.16 למשחק, איפה זה והממוצעים של מקסיקו 70.

אנדראס קפקה הודף פנדל של גארת סאות'גייט יורו 1996 (GettyImages , Bongarts)
מי הפעם יחמיץ את הפנדל? (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

הימים חולפים, ולאט לאט נוצרת הבדלה בין הצופים מהצד לחולים האמיתיים. יש כאלה שכבר מתעייפים, שמסתפקים בתקצירים, שקמים בבוקר לראות תוצאות, שמחכים לשלב הנוקאאוט. מנגד, יש את אלה שלא מפספסים דקה, לא מחמיצים את אלג'יריה נגד דרום קוריאה, בני מזל שכאלה, איך תפסו את הדרמה בשתיים בבוקר. למה נרדמתי? יותר לא אחזור על הטעות הזאת.

ואז, שערוריית שיפוט. גול קריטי נפסל. פנדל ברור לא נשרק. איזה ביזיון. ביקורות קשות בכל העולם. החבר'ה ברשתות החברתיות סוערים. איך בפוטבול אין טעויות, ורק בכדורגל לא מתקדמים? כותבי הטורים בישראל (מולדת הכדורגל) ישתלהבו, לא יבינו איך פיפ"א תקועה מאחור, למה פלאטיני ארכאי, למה הם לא נותנים לענף להתקדם, לא ייאמן שבשנת 2014 בלה בלה בלה. למרות זאת, מיליארדי צופים, מיליארדים, לא חושבים על שום דבר אחר במשך חודש, רק על טורניר הכדורגל הבינלאומי שבברזיל, במשחק התקוע שלא מתקדם.

ברקע דיווחים מחלון ההעברות בליגת העל הישראלית. אתה מתעניין ונגעל בו זמנית. לא מבין איך אתה נסער מאיזה מלפפון מבוקש (שיר צדק!), איך הוא זוכה לכל כך הרבה כותרות בזמן שאירוע ספורט אמיתי מתרחש. פובליציסט מקורי כותב טור מקורי: "תעזבו אותי מ'חגיגת הכדורגל' הסטרילית הזאת, בשבילי אין כמו הכדורגל הישראלי, איפה היריבויות הלוהטות, מעדיף את הדרבי התל אביבי על פני כל קרב בינלאומי, מתי כבר גביע הטוטו".

ליאונל מסי שחקן נבחרת ארגנטינה (AP)
מסי מנצח, מסי מפסיד, העולם כולו מעריב לנוער (צילום: AP)

מתחיל שלב הנוקאאוט. יש לפחות סינדרלה אחת. יש שמכנים אותה סוס שחור. איך לא ידענו מראש? הרי היה ברור שהם יפתיעו. במקביל נבחרת גדולה מתרסקת. בדיעבד, גם זה היה ברור. ידענו שהיא תיפול, הכל רקוב שם. שחקן אלמוני נותן משחק גדול והופך לכוכב בן לילה, הסוכן שלו לא מאמין, שניהם הפכו הרגע למיליונרים. מישהו מחמיץ פנדל ונשכב על הדשא, אין לב שלא נקרע מלראות אותו, למה דווקא הוא? "לא יכול להיות שבשנת 2014 משחק כל כך חשוב מוכרע בשיטת הפנדלים", יכתוב מישהו, "כמה זה אכזרי".

ואז זה הגיע, הרגע הגדול לו כולנו חיכינו: 2:3 קלאסי ברבע הגמר. משחק בלתי נשכח. מהפכים, שער בזמן פציעות, שיגעון בהארכה. ואתה צופה, צועק בקול, יודע שאתה רואה היסטוריה. מבין שהתמונות האלה הן לא רק חלק ממסורת ארוכה ומפוארת, אלא גם רגע בלתי נשכח מהחיים שלך, שתמיד תזכור את השער הזה, את המשחק הזה, הגיבורים שלו ייחקקו לך במוח, עוד 50 שנה עדיין תוכל להגיד את השמות, עד כדי כך זה משמעותי.

אחר כך מסי מנצח, מסי מפסיד, רונאלדו מנצח, רונאלדו מפסיד, והעולם מגיב בהיסטריה של מעריב לנוער. ברבעי הגמר וחצאי הגמר תדירות המשחקים כבר פוחתת, וזה מצוין, כי המוח כבר מפוצץ בכדורגל וזקוק להפוגות, ויכול להיות שכבר התחלת לקחת את כל הסיפור הזה כמובן מאליו. מגיע הגמר, שהוא כמעט תמיד אנטי קליימקס, קצת מאכזב, ועדיין, בסופו קפטן מניף את הגביע שעליו חולם כל ילד.

הטורניר נגמר, והחודש הזה עבר כל כך מהר. חמק לך מבין האצבעות. יש הקלה, עם קצת עצב, געגוע, ובעיקר ריקנות. אתה מתחרט על כל משחק שלא ראית, מצטער שלא התמסרת ביותר דבקות. ואומר לעצמך, כמה חבל שבזמן אמת לא ידעת להעריך את זה.