מלחמתם היפה ביותר: איתי אנגל על הרגע הגדול של נבחרת בוסניה

דמיינו כוכב גדול כתינוק במחנה פליטים או כזאטוט שפגז מרגמה מחסל לנגד עיניו את השכנים, ותבינו את הרקע ממנו מגיע אדין דז'קו. תחשבו על קהילות שטבחו האחת בשנייה ותקבלו את נבחרת בוסניה. איתי אנגל, שדיווח מהמלחמה האיומה ההיא, מתכונן למשחק ההיסטורי מול ארגנטינה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
אצטדיון אולימפי בבוסניה שהוסב לבית קברות (יח"צ , איתי אנגל)
השילוב העצוב ביותר בין כדורגל לחיים בבוסניה. האצטדיון האולימפי שהפך לבית קברות (צילום: AP)

התינוקות של מלחמת 1992

הפעם האחרונה שהייתי באצטדיון כדורגל בבוסניה היתה לפני 20 שנה. הייתי אז כתב צעיר, אחרי צבא, ודיווחתי מתוך מלחמה לא שלי. סרבים, קרואטים ומוסלמים טבחו אחד בשני ובעיר הבירה בסארייבו נהרגו מדי יום כל כך הרבה אזרחים עד שכבר לא היה איפה לקבור אותם.

אז הפכו את האצטדיון האולימפי לבית קברות ענק.

מאות קברים על הדשא, לאורך קו האמצע, בתוך רחבת ה 16, בין הקורות. שנת הפטירה של כולם - בין 1992 ל-1995. בימים האלה, אף אחד לא האמין שכדורגל יהיה אי פעם שוב רלוונטי באדמה הזו. למעשה, הרגעים היחידים שבהם שמעו בבוסניה קריאות עידוד לקבוצת כדורגל היו הרגעים שעוררו את החלחלה הכי גדולה בקרב התושבים המבועתים. אלה היו הקריאות של 'הנמרים', המיליציות של ז'לקו רזנטוביץ' המוכר בכינוי 'ארקאן'. ארקאן עד למלחמה, היה מוכר כאוהד המפורסם ביותר של מועדון הכדורגל הסרבי 'הכוכב האדום בלגרד' ששנתיים קודם לכן זכה בגביע אירופה לאלופות. הוא הקים מיליציה שהייתה מבוססת בעיקר על חבריו לטריבונה. הם קעקעו את סמלי המועדון על זרועותיהם, עברו בין ערים וכפרים של בוסנים מוסלמים וביצעו את מה שזכה לכינוי הנודע לשמצה 'טיהור אתני'.

זליקו רזנאטוביץ', ארקאן (AP)
האיש המבעית ביותר עבור הבוסנים. ארקאן והנמר

העיר סראייבו היתה מוקפת הרים. ומההרים האלה ירו והפגיזו את התושבים במשך ארבע שנים תמימות. עשרות אלפים נהרגו ויותר משני מיליון הפכו לפליטים. בשנים האיומות האלה גם נולדו לאוויר העולם תינוקות בסראייבו. בין אם הם היו מוסלמים, סרבים או קרואטים, הם נולדו לעולם חסר סיכוי. האימהות שלהם היו רצות איתם ברחוב בין הכדורים השורקים, אלה שהיו בני 5-6 כבר חוו טראומות שילוו אותם לכל חייהם, לא מעט מהם סיימו את חייהם הקצרים בקברים המאולתרים שבאצטדיון והיו אחרים ששרדו.

אישה רצה עם תינוק בבוסניה (מערכת וואלה! NEWS , איתי אנגל)
תינוקות שנולדו לעולם חסר סיכוי. אם ובנה רצים ברחובות סראייבו

לאחד מהם, תינוק שנולד בסראייבו, קראו אדין דז'קו. היו גם מיראלם פיאניץ', בוריס פאנדזה, זוייזדאן מיסימוביץ', אסמיר בגוביץ'. חלקם הוברחו לכפרים של קרובי משפחה בבוסניה שביתם עוד לא נהרס. חלקם נמלטו עם הוריהם כפליטים לחו"ל.

והיום, 20 שנה אחרי, הם קשורים לדברים שאז אף אחד לא חלם עליהם - שעל הדשא הזה שוב ישחקו כדורגל, שבמוקדמות גביע העולם של 2014 הם ירכיבו נבחרת שתנצח בשמונה מתוך עשרת המשחקים שלה, שאותו דז'קו יהיה סגן מלך השערים של טורניר המוקדמות, שגם יביא אליפות למנצ'סטר סיטי בליגה האנגלית, שפיאניץ' יככב ברומא, שבגוביץ' יגן על השער של סטוק סיטי ויבטיח שלא תרד לליגת המשנה באנגליה, ובעיקר, שבוסניה, בפעם הראשונה באמת, תדהים את העולם רק מסיבות טובות.

אדין דז'קו שחקן נבחרת בוסניה (AP)
מי היה מאמין לפני 19 שנה שהדשא יהיה כל כך ירוק שוב. אדין דז'קו (צילום: AP)

נבחרת בוסניה - המודל היחיד שמתפקד במדינה

המלחמה בבוסניה קרעה את המדינה לגזרים אך בסופה התנתקה בוסניה מיוגוסלביה והפכה למדינה עצמאית. העניין הוא שגם כמדינה עצמאית בוסניה עדיין שסועה בין שלוש הקהילות שלה - הרוב המוסלמי, הסרבים האורתודוקסים והקרואטים הקתולים. הסרבים אף הגדירו לעצמם חבל ארץ בתוך בוסניה, בשם 'רפובליקה סרפסקה' והם שואפים לנתק אותו מהמדינה החדשה. וכך, למרות שהסכמי השלום מחייבים שיתוף פעולה בין כל הקהילות, דואגים הפוליטיקאים הבוסנים לזרוע ארס ורעל שמרסק כל פוטנציאל של התקרבות.

על רקע זה נולדה ההתאחדות לכדורגל הכי דפוקה על פני כדור הארץ. בראשה עמדו שלושה ראשי התאחדות. האחד, מוסלמי, שר המשטרה. השני, קרואטי, גנרל בצבא והשלישי, סרבי, פקיד ממשלה מושחת. לשלושת האנשים האלה אין שום מושג בכדורגל והם אפילו לא ניסו להסתיר את זה.

ההוראות היחידות שכל אחד מהם קיבל היו איך להפריע לכל מה שהשניים האחרים ינסו לעשות. רק שאותם הפקידים לא העלו על הדעת דבר אחד, והוא שהנבחרת היא הגוף היחיד בבוסניה שבו את אף אחד לא מעניין מאיזה מוצא, גזע או דת מגיע השחקן שלצדו.

לדז'קו הבוסני המוסלמי אין בעיה לקבל מסירה ממיסימוביץ' הבוסני הסרבי ושניהם סומכים על ההגנה של הקפטן ספאחיץ', הבוסני ממוצא קרואטי. ומה שמעניין הוא שגם הקהל בבוסניה, על אף שבחלקו הוא אוסף של אולטראס לאומנים, רוצה קודם כל לראות כדורגל טוב ולא ייתן לאף אחד להפריע לו בזה. וכך, ב-2010, האולטראס מכל שלוש הקבוצות האתניות, במקום לקלל ולהכות זה את זה, החליטו לשתף פעולה. הם ערכו הפגנות, החרימו משחקים ובמפגשים בינלאומיים הרימו מופעי זיקוקים ואבוקות שעיכב את פתיחת המשחקים בשעתיים - שלוש. גם מקרב השחקנים היו כאלה שהצטרפו למאבק והודיעו שהם פורשים מהנבחרת עד שתתפרק התאחדות הכדורגל המגוחכת הזו.

זה הצליח. בצעד הגיוני נדיר החליטו פיפ"א ואופ"א להרחיק את בוסניה ממפגשים בינלאומיים עד שחברי ההתאחדות הבוסנית ישעו את עצמם מתפקידם ויתנו לאנשי מקצוע לנהל את הכדורגל שלהם.

לאחר שהשוטר, הגנרל והפקיד נטשו הכל החל להתחבר. הפרס הגדול לו זכתה הנבחרת היה במינויו של המאמן סאפט סושיץ', גדול הכדורגלנים שיצאו אי פעם מבוסניה, מי שנבחר לא מזמן ע"י France Football כשחקן הגדול ביותר של פאריס סן ז'רמן בכל הזמנים, ומי שגרד מילר האגדי אמר עליו שהוא ראוי להימנות ברשימת הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה. נבחרת בוסניה של סושיץ' הייתה רחוקה שער אחד מלהגיע לאליפות אירופה בפולין ואוקראינה לפני שנתיים. למונדיאל בברזיל היא כבר הגיעה בגדול. השחקנים של בוסניה מעריצים אותו ויראת הכבוד הזו מסייעת לו ליצור את התלכיד שאמור להוות את המודל לאיך שבוסניה כולה אמורה לתפקד כמדינה. פטריוטיות ללא גבולות ושיתוף פעולה בין-אתני שיזכיר את מה שהיתה בימים הטובים נבחרת יוגוסלביה בכדורסל של דראז'ן פטרוביץ' הקרואטי ו-וולאדה דיבאץ הסרבי.

הדמות שמגלמת את הרעיון הזה בצורה המושלמת היא הכוכב הגדול של הנבחרת - דז'קו.

סאפט סושיץ' מאמן נבחרת בוסניה (AP)
השחקנים מעריצים אותו והוא יצר תלכיד מנצח. סושיץ' (צילום: AP)

היהלום

את המלחמה לפני 20 שנה, בהיותו ילד, הוא שרד בנס. אדין, בוסני מוסלמי בן 6, שיחק בחצר יחד עם חבריו כשלפתע קראה לו אמו בלמה להיכנס מיד הביתה, אינסטינקט אימהי. שניות לאחר מכן נפל פגז מרגמה והתפוצץ באותה חצר.

את הקריירה שלו החל דז'קו במועדוני כדורגל בסראייבו ותוך זמן קצר הגיע למועדון הצ'כי טפליצ'ה, שם הוצע לו לקבל דרכון צ'כי ולשחק במדי נבחרת צ'כיה, מה שהיה מבטיח לו כסף, מעמד וזימון לנבחרת צ'כיה ששיחקה אז במונדיאל ובאליפות אירופה. דז'קו סירב. אותו סיפור חזר על עצמו כששיחק בוולפסבורג בגרמניה. הוא סירב לקבל דרכון גרמני והתעקש שכל כולו שייך למולדתו בוסניה.

מה שכן, בוולפסבורג הוא שיחק עם בוסני נוסף, זבייזדאן מיסימוביץ', מה שיהפוך לאחד משיתופי הפעולה היותר מרגשים ביבשת. מיסימוביץ' הוא בוסני ממוצא סרבי. על פי ההגדות הפשטניות של חלוקה אתנית, כפי שהן בדרך כלל תופסות בבלקן, מדובר ביריבים. כשהיו ילדים, בני משפחתו המורחבת של מיסימוביץ' הסרבי כנראה ירו על משפחת דז'קו המוסלמית ולהיפך. אבל זה פשוט לא ענין אותם. הם רצו להתרחק מאותו רעל שהוביל את קרוביהם לקסנופוביה, השמדה המונית וטיהור אתני, ומעבר לכך, הם פשוט רצו לשחק כדורגל. והתיאום ביניהם היה מושלם. בעונת 2008/9 הם הובילו את וולפסבורג לאליפות היסטורית בבונדסליגה, אחרי שבדרך הם מפרקים את באיירן מינכן, דורטמונד ושטוטגרט.

שיתוף הפעולה הזה נמשך גם בנבחרת. מיסימוביץ', אחד הסרבים הבודדים שבחר לשחק ולתרום לנבחרת בוסניה הפך למלך השערים שלה ואף התמנה להיות קפטן משותף לצד ספאחיץ'. עם הירידה בכושרו תפס דז'קו את מקומו וכבש עשרה שערים בקמפיין המוקדמות. במקביל, הוא היה האיש שעשה את ההבדל בקרב על הפרמייר ליג ובכל המשחקים הקריטיים שבהם עלה מהספסל של מנצ'סטר סיטי הוא כבש. אגב, בחגיגות האליפות והגביע תמיד תראו אותו עטוף בדגל בוסניה.

שחקן וולפסבורג זבייזדאן מיסימוביץ' חוגג עם אדין דז'קו שער של וולפסבורג (GettyImages , Stuart Franklin)
שיתוף הפעולה הכי מרגש באירופה בשנים האחרונות. מיסימוביץ' ודז'קו חוגגים בוולפסבורג (צילום: AP)

השידור של המשחק האחרון במוקדמות המונדיאל ניקז את כל מה שטעון, מרגש ומופרע במדינה הזו. הפרשן הבכיר לצדו של השדר היה, כתמיד, מוחמד קונייץ'. הוא מגיע מהכפר ברייסניקה שלשם התגלגלה גם משפחת דז'קו. בזמן המלחמה, כשעל הכפר הזה פשטו החיילים הסרבים, קונייץ' קיבל רובה ולחם נגדם בשורות הצבא הבוסני. כשהמלחמה נגמרה הוא חזר לכדורגל מקצועי. הוא שיחק במונקו יחד עם תיירי הנרי והם הדיחו את מנצ'סטר יונייטד בליגת האלופות של 1998. אחר כך עבר לליגה האנגלית, שיחק בדרבי קאונטי ואחר כך בקובנטרי שם נבחר לשחקן המצטיין בשורותיה בשנת 2003.

כשהפרשן/שחקן עבר/לוחם עבר שידר את המשחק שהעלה את בוסניה למונדיאל כל סראייבו התפוצצה. הפעם מהסיבות הנכונות. כמאה אלף בוסנים יצאו לרחובות לחגוג, ניצולים של מחנות שבי התראיינו ואמרו שבפעם הראשונה הם רואים משהו שבשבילו היה שווה לעבור את כל הזוועות האלה. בוסניה הגיעה לברזיל.

איתי אנגל בבוסניה (באדיבות המצולמים)
זיכרון אישי מהזוועה. איתי אנגל בבוסניה (צילום: באדיבות איתי אנגל)

חייבים לומר, למרות כל הרצון הטוב, שגם המונדיאל הזה לא יאחד את כלל האזרחים בבוסניה. רובם המכריע של הסרבים בבוסניה אינם תומכים בנבחרת ומספר לא מבוטל מהם מייחלים לכישלונה. אך גם משהו באנטגוניזם הזה נסדק לפני כמה שבועות כשאת בוסניה, קרואטיה וסרביה הציפו שיטפונות שהיו הקשים ביותר ב 120 שנה האחרונות. 35 בני אדם נהרגו, אלפי בתים ננטשו והנזק עולה על ארבעה מיליארד דולר. מי שהתגייסו לקמפיין לתרומות וסיוע היו שחקני נבחרת בוסניה ובראשם דז'קו. הם ביקשו עזרה עבור כל הנפגעים, גם עבור אחיהם הסרבים. אגב, באותה רוח דיבר גם נובאק דג'וקוביץ' הסרבי. משהו בגישה הזו עשה את שלו בקרב לא מעט סרבים, שהודו שיתקשו כעת לשנוא את דז'קו, פיאניץ' וחבריהם לנבחרת.

הערב הם פותחים את המונדיאל במשחק מול ארגנטינה. הפעם האחרונה שבוסני כלשהו שיחק מול ארגנטינה היתה במשחק בין יוגוסלביה לארגנטינה בסוף שנות ה-70. יוגוסלביה ניצחה 1:4. סאפט סושיץ', היום מאמן בוסניה, הבקיע שלושה שערים.