גרנט לגמר המונדיאל: הפרשן הישראלי הכי טוב במונדיאל

אברהם גרנט הוא נקודת האור בשידורי המונדיאל. הוא מוכיח שאפשר לדבר טקטיקה גבוהה מבלי לקשקש, שאפשר להיות בקיאים ומעודכנים, ושאפשר לחפות על השדר ולעזור לו. חמי אוזן רוצה לראות אותו גם בגמר

אברהם גרנט (ברני ארדוב)
נקודת האור. גרנט (צילום: ברני ארדוב)

זה כבר די טבעי לרדת על מחדלי הערוץ הראשון במונדיאל, וכמה שזה הפך להיות מאוד צפוי, תמיד מגיע הרגע שמראה כמה זה עדיין מתבקש. כמה רמת הפרשנות של דני נוימן היא משהו שאי אפשר לסבול גם אם מתרגלים אליו, וכמה הטעויות של יורם ארבל לא מצליחות לתת לך מנוח, גם אם לפני שתי דקות אמרת לעצמך שהגיע הזמן כבר להניח לו, ושאין עדיין קול שמעביר את המשחק בצורה נעימה יותר משלו. תוסיפו לזה את האולפן האנכרוניסטי, ואת בעיות הקשר בין התמונה לקול, שמגיע קצת יותר מהר ולא פעם עורף פאנצ'ים של משחק, והרי לכם מחדל של ממש.

כמות המלל שהדברים המתסכלים האלה מייצרים מובילים לא פעם לתחושה שאי אפשר אחרת. שזו הרמה. שבימינו כבר אי אפשר להישאר נקי ולא לחטוף. שעם כל העזרים הטכנולוגיים שיש היום לאדם הממוצע בבית, השדר והפרשן לעולם לא יוכלו לתת לו ערך מסף על כמות המידע האינסופית. שבעידן הברברת המרושעת והשטחית של פייסבוק, אין דרך לספק איש: אחד ירצה פרשן מלומד, אבל השני יגיד שהוא חופר ואוכל את הראש. ושכל מי שמספר שפעם היה יותר טוב ויותר כיף לצפות בטלוויזיה, סתם שוקע לנוסטלגיה.

מוטי איוניר מאמן מכבי תל אביב (קובי אליהו)
עושה עבודה מצוינת, אבל נמצא רמה מתחת לגרנט. איוניר (צילום: קובי אליהו)

אלא שאז מגיע אברהם גרנט, ומראה שאפשר גם אחרת. גרנט הוא ללא ספק הכוכב הישראלי של המונדיאל. הפתעת הטורניר. את צורת הפרשנות שלו צריך ללמד בכל בית ספר, וכל עורך חייב להראות אותה לפרשן שלו וללמד אותו איך אפשר לשלב את כל האלמנטים מבלי להפסיד באף גזרה. גרנט, פוליטיקאי ידוע, בוודאי תיאר לעצמו כמה אש הוא יחטוף כפרשן, אם לא יתעלה על עצמו. וכך, הוא מביא איתו לכל משחק שהוא משדר בקיאות נפלאה בשחקנים, בנבחרות, בהיסטוריה, במערכים. הוא מדבר טקטיקה ברמה שכל אחד יכול להבין. הוא לא מחרטט מערכים מופרכים, אבל מפגין ידע שהוא מספיק גבוה כדי שתשב ותקשיב.

גם מוטי איוניר ונדב יעקובי, חייבים לציין, עושים עבודה נהדרת. כהרגלם. אלא שגרנט הוא רמה אחרת. האפיזודה האירופית הקצרה בקריירה שלו עושה את שלה, ובנוסף לבקיאות המתבקשת הוא מביא את הדבר הכי חשוב לפרשן: הוא עוזר לשדר. הוא נכנס בדיוק לחללים שחסרים לקריין ונותן לו ערך מוסף. גרנט, שיש כמובן שיגידו שהוא קצת יבש, גם כי אנחנו בחיים בעידן שבו רואים את הפגמים של כולם, חוסך מאיתנו לא פעם את הדעתנות המתלהמת של מאיר איינשטיין, שלא פעם נוטה לשתף אותנו יותר מדי בדעות שלו בנוגע לחילופים ומערכים. גם בגלל הפרשן החלש שיושב לצידו בעונה הרגילה. וכך, מן הסתם יוצא, שגרנט ואיינשטיין הם הצמד הכי טוב על המסך במהלך המשחקים בברזיל.

כבר עתה מתארגנת ברשת עצומה למען העברת שידור הגמר לידי גרנט ואיינשטיין, על חשבון נוימן וארבל. זה קצת מצחיק שעל דברים כאלה יש עצומות בישראל, אבל גם האנשים השפויים בארצנו איבדו מזמן את השפיות. לנו לא נותר אלא לקוות שמישהו בערוץ 1 יקשיב שוב לשידורים של גרנט וייתן לו להיות הפרשן שלנו בגמר, וברוב משחקי ההכרעה החשובים. ארבל לצידו יהיה הרבה פחות גרוע, וגם עם איינשטיין זה יעבוד מצוין. כשמשווים את רזומה האימון של גרנט ונוימן, זה אפילו מגוחך להסביר למה. גרנט מוכיח לכל אלו שמאסו בדני נוימן שפעם באמת השידורים היו יותר טובים. זה לא רק געגוע. אם תרצו, זו יכולה להיות אפילו מציאות.

יורם ארבל שדר טלוויזיה לצדו של פרשן הכדורגל דני נוימן (ברני ארדוב)
אפשר גם אחרת. ארבל ונוימן (צילום: ברני ארדוב)