לא יצעדו לבד עוד זמן רב: מיכאל יוכין על הדמיון בין נבחרת אנגליה לליברפול

"זו היתה ההופעה הטובה ביותר של אנגליה במשחק רשמי, בוודאי בגביע העולם, ב-15 השנים האחרונות", הצהיר גארי נוויל אחרי ההפסדל איטליה בשבת. ואתם יודעים מה? הוא צודק לחלוטין. אנגליה גרסת מונדיאל 2014 היא נבחרת אטרקטיבית עם דגש מובהק על התקפה. קל לסמפט אותה, ולכן קצת עצוב לראות אותה על סף הדחה עם אפס נקודות בקופה.

זוכרים מה היה עם פאביו קאפלו במונדיאל הקודם? זו היתה אנגליה נטולת חיים, משעממת ואפורה. הניצחון היחיד שלה בדרום אפריקה, 0:1 על אלג'יריה, היה אחד המשחקים הגרועים שלה אי פעם. לא היה אוהד נייטרלי אחד שרצה בטובתה, ואת התרומה העיקרית שלה לטורניר היא סיפקה בהדלפות בלתי פוסקות מחדר ההלבשה המפולג והמסוכסך. המצב החברתי השתפר פלאים אחרי שהאיטלקי עזב, אבל גם עם רוי הודג'סון על הקווים ביורו 2012 אנגליה לא הבריקה. ברבע הגמר נגד איטליה היא התגוננה במשך 120 דקות. הפעם היא עשתה הכל כדי לנצח, ונהגה כך גם נגד אורוגוואי. מבחינת איומים על השער, לאנגלים היה יתרון ברור בשני משחקיהם בברזיל עד כה. אחוז ניצול ההזדמנויות הנמוך וחורים בהגנה גרמו להפסדים, אבל גישתה מזכירה יותר מכל את ליברפול הנוכחית של ברנדן רוג'רס.

זה לא מקרי, כי בהרכב שלושת האריות משחקים חמישה נציגים אדומים מאנפילד. סטיבן ג'רארד וג'ורדן הנדרסון מחזיקים את הקישור, ראחים סטרלינג נע ללא הפסקה בכל מקום, ודניאל סטארידג' הנייד משקיע אף הוא בכל רגע נתון. אליהם צריך להוסיף את גלן ג'ונסון, שלא סיפק את הסחורה בעורף, אך בישל אתמול את השער ההיסטוריה הראשון של ויין רוני במונדיאל.

במידה מסוימת, סיפורה של אנגליה היא סיפורה של ליברפול. איש לא ציפה מהאדומים להיאבק על האליפות העונה, אבל הם עשו את זה בסטייל ונהנו מתמיכה לא מבוטלת של הקהל הנייטרלי (גם אם נייטרליות היא דבר נדיר יחסית כלפי ליברפול). הציפיות מאנגליה היו נמוכות מאי פעם לקראת המונדיאל הנוכחי. התקשורת האנגלית, שנוהגת להפוך את הנבחרת לפייבוריטית מטעם עצמה, היתה הפעם מאופקת והגיונית הרבה יותר. האוהדים הכירו במגבלות הסגל, ודי היה במבט על יחסי ההימורים לקראת הטורניר כדי להבין את הלך הרוח.

המשחק מול איטליה, במיוחד במחצית הראשונה, שינה הכל. הוא החדיר אמונה שהכל אפשרי, שהאנדרדוג יכול להצליח. ואז, כמו במקרה של ליברפול, הטעות של הקפטן ג'רארד היתה גורלית. למעשה, היו אלה שתי טעויות. הוא איבד את הכדור במרכז המגרש במהלך שהוביל לשער הראשון של סוארס בשלהי המחצית הראשונה. בדקה ה-85 באה הנגיחה האומללה במאבק אווירי עם אדינסון קבאני שהסיטה את הכדור לעברו של חברו הטוב מליברפול.

ההקבלה להחלקה המפורסמת במשחק נגד צ'לסי, שאיפשרה לדמבה בה לדהור ולכבוש את שער הניצחון שהכריע את מאבק האליפות לטובת מנצ'סטר סיטי, מתבקשת. ואולם, הגיוני אפילו יותר להרחיק 10 שנים לאחור, ל-13 ביוני 2004. אז, במשחק הראשון באליפות אירופה נגד צרפת, ניסה ג'רארד להחזיר כדור לשוער בתוספת הזמן, מסר לתיירי הנרי, ואילץ את דייויד ג'יימס להכשיל אותו. זינדין זידאן שלח את הפנדל פנימה, וזה נגמר בהפסד 2:1.

"אחרי שער השיוויון, הלכנו בכל הכוח על הניצחון, ואולי היינו צריכים להיות מאופקים יותר ולהסתפק בתיקו", אמר ג'רארד אחרי המשחק. תסמכו על קאפלו, או אפילו על סוון גוראן אריקסון לפניו, שאנגליה שלהם באמת היתה סוגרת את המשחק ומשתדלת לצאת עם נקודה. אבל זה בדיוק היופי בנבחרת הנוכחית. היא קצת תמימה, אבל מלאה באנרגיות חיוביות ובבטחון עצמי טיפה מופרז. בדיוק כמו ליברפול.

את אנגליה מודל 2010 כולם שמחו לראות מודחת בשמינית הגמר בידי הגרמנים. הפעם רוצים רבים להאמין בסיכוייה של נבחרת חסרת המזל להישאר בתמונה, על אף שסיכוייה נמוכים ביותר. את קאפלו רוב האוהדים בממלכה לא יכלו לסבול. את הודג'סון הם מכבדים ומעריכים, ובשלב זה לא נשמעים קולות להדחתו. יש לו חוזה עד 2016, ולמרות שני ההפסדים הנבחרת נראית בדרך הנכונה.

נקודת התורפה הבולטת של אנגליה הנוכחית, בדיוק כמו ליברפול הנוכחית, היא במרכז ההגנה. למעשה, היא חמורה הרבה יותר אצל הודג'סון מאשר אצל רוג'רס. מחסור בבלמים ברמה הבינלאומית הגבוהה זועק לשמיים, והמצב רק הולך ומחמיר. אין לאנגלים לא לוחם מסוגו של טרי בוצ'ר המיתולוגי, ולא בלם אלגנטי כמו ריו פרדיננד. "אני שונא להגיד זאת, אבל לא הייתי מתנגד לשובו של ג'ון טרי", קבע לפני המונדיאל העיתונאי לוק מתיוז. פעם משחק ראש היה החלק החזק בהגנה האנגלית, אבל הפעם מריו באלוטלי וסוארס כבשו מולם בנגיחות, וגם ביורו 2012 הבקיעו השבדים צמד באופן זהה.

תסתכלו על הבלמים בקבוצות הצמרת בפרמיירליג, פרט לצ'לסי, ולא תמצאו שם אנגלים. אלא שגארי קייהיל מתקפד כראוי בעיקר כאשר טרי נמצא לצידו, ובמונדיאל הזה הוא פישל. פיל ג'אגיילקה הוא בלם לא רע עבור אברטון, אבל לא מתאים כדי לשמור על סוארס בגביע העולם. פיל ג'ונס וכריס סמולינג? זה כבר ממש לא לעניין, ושניהם טובים הרבה יותר בתפקידים אחרים – סמולינג כמגן ימני וג'ונס כקשר.

ואם כבר מדברים על קשרים דפנסיביים מסוגו, הרי שלאנגליה חסר גם גרזן קשוח במרכז המגרש. כמו ליברפול בחצי העונה האחרונה, היא נבנתה סביב היכולות של ג'רארד. סטיבי-ג'י אכן סיפק עונה פנומנלית בתפקידו החדש, אבל מול נבחרת פיזית במיוחד מסוגה של אורוגוואי היה צורך גם בשרירים.

העונה של ליברפול הוכתרה בסופו של דבר כהצלחה על אף שסיימה במקום השני. הדחה ראשונה בהיסטוריה בשלב הבתים במונדיאל תהווה, כמובן, כישלון, אך האנגלים יכולים להיות גאים בנבחרתם. לשם שינוי, זה באמת יהיה כשלון מפואר.

אוטמר היצפלד זוכר את המפגשים עם דידייה דשאן לטובה - בשניהם הוא הוכתר לאלוף אירופה. ב-1997 חוללה בורוסיה דורטמונד בהדרכת הגנרל סנסציה גדולה כאשר ניצחה את יובנטוס, הפייבוריטית ומחזיקת הגביע, 1:3. כעבור ארבע שנים אימן היצפלד את באיירן מינכן וזכה שוב, הפעם בדו קרב פנדלים אחרי 1:1 ב-120 דקות נגד ולנסיה. דשאן היה מנהיג הקישור של יובה במקרה הראשון, ושחקן ספסל לקראת סיום הקריירה במקרה השני. אחרי העונה הבודדת במדי העטלפים ב-2000/01 הוא תלה את הנעליים, ופצח מיד בקריירת האימון. כעבור שלוש שנים, הוא כבר הוביל את מונאקו לגמר ליגת האלופות בעצמו. באיירן של היצפלד הודחה באותה עונה בשמינית הגמר בידי ריאל מדריד – ודשאן "נקם" בשמו כאשר הדיח את הבלאנקוס ברבע הגמר.

מאמני צרפת ושווייץ מייצגים במונדיאל הזה שני דורות שונים. שני עשורים מפרידים בין ימי ההולדת שלהם. היצפלד בן ה-65 יפרוש לגמלאות כאשר נבחרתו תסיים את דרכה בברזיל, עתידו של דשאן עדיין לפניו. שניהם ראויים להיות בשמינית הגמר, אבל הדירוג הסופי חשוב כי אף אחד מהם לא רוצה להיתקל בארגנטינה שתסיים כמעט בוודאות בראש בית ו'.

22:00, ערוץ 1 ו-HD: צרפת נגד שוויץ