כן, אנחנו יכולים

הסתיים ה'דרבי' מול גרמניה. אין סוף מילים נשפכו כעת על יורגן קלינסמן, מאמנה הגרמני של הנבחרת, על חמישה משחקני הסגל של ארה"ב שהם חצי גרמנים חצי אמריקאים, ועל כך שחלקם בעבר בכלל תכננו לשיר דוקא את ההמנון הגרמני.

ארה"ב, למרות ההפסד, עלתה לשמינית הגמר מול בלגיה והיא זוכה כאן להרבה כבוד מקצועי מצד התקשורת הברזילאית, ובנוסף גם להרבה אהבה ופרגון מהרחוב הברזילאי, משהו שלחלוטין אינו מובן מאליו באמריקה הלטינית.

והאמריקאי שהם הכי אוהבים, קצת כמו הנבחרת עצמה, הוא מישהו שלא ממש משתלב עם התדמית הטיפוסית של כדורגלן וכדורגל. ולא. זה לא רק בגלל שהוא יהודי.

כבר מהרגע ששחקני ארה"ב נחתו בברזיל וירדו מכבש המטוס קייל בקרמן בלט. זה התחיל בשיער. הראסטות שלו היו ארוכות יותר מאלה של אגדות כמו רוד רוד חוליט ודאוידס ההולנדים, הנריק לארסן השבדי, קובי ג'ונס האמריקאי וואגנר לאב הברזילאי. למעשה, ולא במקרה, הם השתוו באורך רק לראסטות של הדמות הכי נערצת עליו, הכדורגלן החובב בוב מארלי.
בזמן שרוב השחקנים נשאו עימם מזוודה קטנה ואטמו את עצמם עם אוזניות גדולות, קייל בקרמן, בן 32, נשא על הגב גיטרה אקוסטית ופתח עיניים גדולות ומאירות. מחוץ למגרש הוא נראה הרבה יותר כמו ביץ' בוי מקליפורניה. התחביבים שלו זה סקטבורד, ללכת להופעות רגאיי בארה"ב ובג'מייקה, לנגן רגאיי בבית עם חברים, לדוג ולקרוא ספרים. בין היתר הוא גם דוגמן.

הוא גם יהודי טוב ממרילנד אבל זה לא ממש קשור. ובעצם, גם המסרים של שלום ואהבה שאותם הוא חי ומפיץ מחוץ למגרש, לא ממש רלבנטים כשהוא עולה לשחק. במשחק האחרון מול פורטוגל, בעיקר בעימותים עם ראול מיירלש במרכז השדה, הוא הבליט דווקא את האיכויות שרכש בצעירותו כשהתחרה בהיאבקות חופשית. באחד התיקולים, הפורטוגלי הגדול עם הקעקועים, הזקן והלוק המאיים, צנח כל כובד משקלו על העורף של בקרמן שמצידו, במקום להתרסק, התרומם איכשהו, הטיח את הקשר הפורטוגלי אל הקרקע, הוסיף מרפק לפנים בלי שאף אחד ראה וקם כאילו לא קרה כלום בעוד שמיירלש האיום נאנק ועוצר את המשחק.

אז אמרנו, זה שהוא יהודי לא ממש קשור לכלום וגם הוא עצמו לא עושה מזה ענין, אבל בבלוגים של יהודים ביוטה, שם הוא משמש כקפטן של ריאל סאלט לייק (Real Salt Lake) וגם כאן, בקרב כמה יהודים ברזילאים שמחפשים בנרות "משהו משלנו" במונדיאל הזה, ניתן להבחין בשביעות רצון ממזרית. הנה, זה כבר לא רק החוכמה היהודית, כמו זו של חוזה פקרמן, המאמן המבריק שמוביל את קולומביה לרצף ראשון בהסטוריה של שלושה נצחונות במונדיאל. יש לנו גם את היהודי החזק, זה שמחזיר מכות וגם יש לו יופי של כדורגל.

עיתון הספורט הברזילאי Lance הגדיר את קייל בקרמן כשחקן האמריקאי שהברזילאים הכי יאהבו. תחת הכותרת 'Anti boleiro' שמדגישה את התדמית הכל כך לא כדורגלנית שלו, זו שמבחינת הלוק תתחבר יותר לנערים המקומיים שגולשים באיפנמה, הם הכינו עליו כתבה מיוחדת שמגדירה אותו כ'דונגה' של נבחרת ארה"ב. מנהיג מלידה. קשר אחורי שיעשה את כל העבודה כדי לשחרר קדימה את השחקנים היותר יצירתיים בנבחרת. הברזילאי פאבלו קמפוס, ששיתף איתו פעולה בסאלט לייק, מתאר אותו כקפטן המושלם. "כדי לגבש את הקבוצה הוא היה מזמין את השחקנים לצאת יחד מעבר לשיגרת האימונים והמשחקים. בדרך כלל זה היה מתחיל אצלו בבית, בערב של שירי רגאיי כשהוא עצמו מנגן, אחר כך היינו הולכים לאכול ומדברים על כדורגל, מוזיקה, פילוסופיה ורוחניות, וכשהתעוררו בעיות בקבוצה היינו פותחים את הכל כי בנוכחותו כולם הרגישו נוח".

את ההשראה שלו לחיים שואב בקרמן מציטוט של בוב מארלי: "לעולם לא תדע כמה שאתה חזק, עד שלהיות חזק תהיה הברירה היחידה שלך".

עם המוטו הזה הוא גם ריסק את סטפן אפנברג בבלו הוריזונטה.

בדרך למונדיאל בברזיל עברתי בניו יורק, שם נולדתי וחייתי שנתיים לפני שההורים שלי חזרו לארץ, ושם מתגוררים גם כיום כמה מבני משפחתי. אני למעשה גם אזרח אמריקאי. בנוסף לדרכון הישראלי יש לי דרכון אמריקאי והוא מאד עזר לי בחיים המקצועיים. בעיקר כדי להיכנס למקומות שכישראלי אסור לי להיות בהם.

הוא גם מאד עוזר לעבור מהר את ביקורת הגבולות. אחרי חמש דקות של עמידה בתור, כשאני מסמן לחברים הישראלים שתקועים בתור האיטי האינסופי של 'הזרים', שאחכה להם ליד המזוודות, מברכים אותי הפקידים ב-"Welcome sir! It's good to have you back". אני נכנס למונית צהובה, מתרגש כמו תמיד כשאני בעיר הזו ודי מהר מקבל תחושה של בית. או לפחות סוג של בית.

לשבעה משחקני נבחרת ארה"ב יש אזרחות נוספת. במדינה סופר פטריוטית כמו ארה"ב זה מעלה שאלות על נאמנות. ג'רמיין ג'ונס, אחד ה'גרמנים' של קלינסמן שכבש מול פורטוגל, הוא בן לאב אמריקאי ואם גרמניה. הוא נולד בפרנקפורט. כשהיה ילד עברו הוריו לארה"ב ולאחר שנפרדו הוא חזר לגרמניה עם האימא ועם שאיפות להשתלב בבונדסליגה ובנבחרת הלאומית. זה התחיל טוב. הוא ייצג את גרמניה בנבחרת הצעירה ושולב בנבחרת הבוגרת בכמה משחקי ידידות. אבל ביורו 2008, לאחר התלבטויות, החליט יוגי לב לא לזמן אותו לסגל. ג'ונס, שחלם על מונדיאל ועל טורנירים בינלאומיים, הגיע להבנה שהסיכוי לאותה קריירה בינלאומית יהיה יותר ריאלי בארץ של האבא. אז הוא חזר לארה"ב. האנגלית שלו עדיין עם מבטא גרמני, אבל ככה גם המאמן שלו.

עד לא מזמן זה לא היה פשוט כמו שזה נשמע. לאחר אירוח מונדיאל 94' וההופעה המרשימה של ארה"ב תחת המאמן היוגוסלבי בורה מילוטינוביץ', החליטה ההתאחדות להתלבש על הפרויקט ששמו כדורגל (Soccer) וללכת עליו בגישה האמריקאית הטיפוסית שאומרת ש"אנחנו יודעים לעשות את זה הכי טוב". כך נבחרו מאמנים אמריקאים להוביל את הנבחרת, כך התגבשה התפיסה שהשחקנים חייבים להיות תושבים פטריוטיים של המדינה וכך גם הוגדרה טקטיקת משחק אמריקאית שחוץ ממשמעת, חריצות ואופטימיות מוחלטת ביכולת האמריקאית בכל תחום, לאף אחד לא היה ממש ברור מה הבשורה שלה.

בחלוף 15 שנים כבר אי אפשר היה להסתיר את הכישלון. באף מועדון כדורגל מהטופ העולמי אין כוכב אמריקאי, בטח שלא 'כוכב' במובן שאמריקאים מגדירים את המילה, ובארה"ב עצמה השיטה עדיין לא הצמיחה שום כישרון שאמור לתת את אותותיו. הגיע הזמן לשנות גישה, לקחת מאמן אירופאי שיעתיק את שיטות העבודה של הקבוצות הכי טובות בעולם ולהנחיל אותה לאמריקאים וכן, גם להתגמש בהגדרה הפטריוטית של מי אמריקאי מספיק כדי לייצג את הדגל וההמנון.

ביולי 2011 הגיע יורגן קלינסמן ויחד איתו השתלבו בנבחרת גרמנים - אמריקאים כמו המגנים ג'והן ברוקס, פביאן ג'ונסון וטים צ'נדלר והקשרים ג'וליאן גרין וג'רמיין ג'ונס.

האמריקאים שחולים על סטטיסטיקה, בעיקר של מסירות, הבינו לשיטתם שמשהו טוב קורה כשהישוו בין שני משחקים של הנבחרת נגד מקסיקו. האחד תחת שרביטו של המאמן בוב בראדלי ביוני 2011 והשני תחת יורגן קלינסמן ב 2013. שני המשחקים היו די דומים. בשניהם היו לארה"ב 48% החזקה בכדור. אך בעוד שב 2011 הם השלימו 734 מסירות, הרי שב 2013 הנתון של החניכים של קלינסמן כבר עמד על 964 מסירות.

זה היה אמור לשמח אותי. כי כמו במסלול לביקורת גבולות, גם כאן נפתחה לי אלטרנטיבה למסלול המדכא של הישראלי שתמיד יהיה מיואש מהנבחרת שלו. יש לי ארץ נוספת ונבחרת נוספת והנבחרת הזו נראית טוב. או כמו שאומרים האמריקאים בריו: "!We fuckin' learned how to play this game".

הענין הוא שמשום מה זה אף פעם לא לגמרי תפס אותי. אני מת על אמריקה עם כל הטוב והרע שלה, אני מת על ספורט אמריקאי, אני אפילו מתרגש שאני שומע את ההמנון האמריקאי אבל אף פעם לא הצלחתי להתחבר לנבחרת. ואגב, זה ממש לא משום איזושהי פטריוטיות לנבחרת ישראל. אני מקנא בחברים ישראלים שהשורשים שלהם בארגנטינה, אורוגוואי, הולנד, איטליה או ברזיל, באיך שעל אמת הם הופכים בחודש הזה לאולטראס ארגנטינאים/אורוגוואים/הולנדים/איטלקים או ברזילאים ואני לא מצליח למצוא את אותו הלהט בחיבור עם המושג הזה - נבחרת ארה"ב בכדורגל.

אפילו במונדיאל ההוא של 1994, למרות ההופעה המרעננת של אלקסיי לאלאס הג'ינג'י עם הזקן תיש והמספרת האדירה של מרסלו בלבואה, הזיכרון הכי חזק שיש לי מארה"ב 94' הוא זיכרון עצוב, של השער העצמי שכבש מולה קפטן נבחרת קולומביה אנדראס אסקובר ואיך שבגלל זה רצחו אותו ביריות בבאר מקומי אחרי שחזר לקולומביה.

וגם כאן בברזיל. הייתי לחלוטין בעד ארה"ב במשחקים מול פורטוגל וגאנה. גמר אותי שער השוויון של הפורטוגלים בשניות האחרונות והתאהבתי במלחמה שנתנו מול גאנה, אותה גאנה שניצחה את ארה"ב בשני מפגשים קודמים במונדיאל וכעת נכנעה לשער ניצחון של הגרמני - אמריקאי ג'והן ברוקס שעל מרפק אחד יש לו טאטו של מפת גרמניה ועל המרפק השני את המפה של אילינוי. אבל באותו משחק גם ראיתי בקהל את ג'ו ביידן סגן נשיא ארה"ב מחייך בשיניים צחורות את החיוך המעצבן הזה שלא קשור למשחק. אפילו כשאני רואה את הקנצלרית אנגלה מרקל עומדת בשמלה אדומה ומוחאת כפיים בנימוס אחרי רביעיה של גרמניה אני מאמין לה הרבה יותר.

מה שכן, משהו בחיי באמת מתחיל להשתנות.

לפני 8 וחצי שנים סיקרתי את המלחמה בעירק. בחלק מהזמן הסתובבתי בין עירקים שיעים וסונים ובמשך כשבוע הסתפחתי לצבא האמריקאי בקרבות בפאלוג'ה ובבגדד. אחרי הקרבות, בנסיון להתחבר לתושבים יצאו האמריקאים לחלק כדורי רגל לתושבים. צילמתי את זה. אלה היו רגעים נדירים של כיף טהור במלחמה האיומה הזו. ילדים עירקים התחילו להקפיץ את הכדור ברגל ובראש ולצעוק "Good Bush! Good Bush!". החיילים האמריקאים, שרובם היו מקועקעים בסמלים של קבוצות פוטבול והוקי, התפוצצו מצחוק. אחר כך הם אמרו לי את מה שאמרה לעצמה ההתאחדות האמריקאית כמה שנים קודם, שאם רק תרצה, ארה"ב תוכל להיות אלופת העולם במשחק הזה בתוך זמן יחסית קצר.

אותה גישה הנחתה אותם גם במשימה עצמה. הימים היו ימים של ביקורת בינלאומית נוקבת על משטרו של בוש ועל המלחמה המיותרת בעירק אבל לכל החיילים היה ברור שהם עושים את הדבר הנכון, ושאין אנשים שראוי להתייחס אליהם פחות מאשר לאותה חבורת ליברלים אירופאים מצרפת או מגרמניה.

הם הרגישו שהם עשו טוב לעירק, שהם הדיחו את סדאם חוסיין הרע ובזכותם האזור כולו יירגע ויהפוך לדמוקרטי. אחר כך הם אמרו לי למצלמה שאם את אותה נחישות הם יפגינו גם בכדורגל אז גם את הענף הזה הם יכבשו. חלק מהחיילים האלה היו מאד נחמדים ומאד מעניינים ועם כמה מהם אני עדיין שומר על קשר. מה שכן, את המשפט ההוא, על כל החלקים שלו, זכרתי כאחד הנאיביים והמטומטמים באמת.

נזכרתי במשפטים האלה כשעצרתי לפני שלושה שבועות בניו יורק בדרך לברזיל. בניגוד לשנים קודמות ולמונדיאלים קודמים, ארה"ב הפעם היתה חזק בעניין.

זה הורגש ברחוב, במגרשי אבן ובדשא של הסנטרל פארק. רוב הילדים והילדות שיחקו כדורגל (soccer), הרבה יותר מבייסבול או פוטבול. כשהם יגדלו ויתקרבו לסיום התיכון ההעדפה הזו תשתנה, בין היתר כי הקולג' עדיין לא מקדם את הכדורגל כפי שהוא מחובר לפוטבול, בייסבול או כדורסל, וגם כי קשה לו לעכל את המשחק הזה שהניקוד בו זז כל כך לאט ואין בו הפסקות קבועות לפירסומות. אבל כרגע הם היו בכדורגל, לבושים בחולצות עם השם של מסי וניימאר אבל גם של בראדלי, דמפסי, סוזי ודונובן.

הניו יורק טיימס והוול סטריט ג'ורנאל הוציאו מוספים מיוחדים למונדיאל. ויכוחים עזים ניטשו על החלטתו של קלינסמן להדיח מההרכב את הקפטן לנדון דונובן, הסמל של הנבחרת ומי שנחשב ככדורגלן הטוב ביותר שיצא אי פעם מארה"ב. קלינסמן לא אהב את האישיות של דונובן ודונובן מצידו לא אהב את הגישה הכל כך לא אמריקאית של קלינסמן שהודתה שארה"ב עדיין לא בשלה להביא את הגביע.

זה נשמע הזוי אבל שורה של פובליציסטים החלו לתקוף את קלינסמן, הישוו את ה"תבוסתנות" שלו לתבוסתנות של צ'מברליין לפני מלחמת העולם השנייה וסיפקו כדוגמא את המתקפה על פרל הרבור כדי להזכיר את הרוח האמריקנית שמתעוררת ומנצחת גם כשאחרים חשבו שהכל גמור. הגדיל לעשות הפובליציסט רנדי הארווי מיוסטון כרוניקל שקרא לשחקני הנבחרת שלא להקשיב למאמן הגרמני הזה…

קלינסמן עצמו הוכח כמי שאינו מפחד לקחת החלטות קשות ואינו מושפע משום סמל ושום תפיסת עולם אמריקאית.
מה שכן, באותם ימים הוא ניסה להבהיר שדווקא דרכו היא דרכה של ארצות הברית. הוא הסביר שסגנון המשחק חייב להיות מותאם לאתוס האמריקאי ולפיו אסור להסתגר בהגנה אלא לקחת את היוזמה, להכתיב את קצב המשחק וללחוץ את היריב בשטח שלו. הוול סטריט ג'ורנאל, בניתוח סופר רציני של דברי המאמן, העלה גם הוא את הקרבות והמלחמות האחרונות של ארה"ב כהמחשה לפילוסופית המשחק הזו. הוא הדגיש שכשם שארה"ב אינה מנהלת את המלחמות שלה על אדמתה שלה אלא על אדמת האויב, תהיה זה עירק או אפגניסטן, כך גם הנבחרת חייבת ללחוץ את היריבות בחצי המגרש שלהן ולעשות הכל כדי שהן אפילו לא יעברו את החצי.

אגב, בימים אלה ממש, אותם אזורים בהם הסתובבתי יחד עם החיילים האמריקאים, העיר פאלוג'ה וסביבתה, נכבשו על ידי הג'יהאדיסטים של אירגון 'המדינה האיסלמית של עירק והלבאנט'. מאמצי המלחמה האמריקאית שם, על הקרבות העקובים מדם ועל נסיונות החיבור עם האוכלוסיה באמצעות כדורי רגל ובכלל, מתבררים ככישלון טראגי.

וכך גם הפרשנות של הוול סטריט ג'ורנאל.

עוד קצת מספרים כי אנחנו אמריקאים.

אגב כל הרעש והצלצולים של אוהדי ארגנטינה, קולומביה וצ'ילה על "איך שהם כבשו את ברזיל", או השכנוע העצמי של אוהדי אנגליה שהם "צבא האוהדים הגדול והנאמן ביותר על פני הפלנטה", שימו לב לנתונים הבאים אודות מספר האוהדים שקנו כרטיסים מבין המדינות המשתתפות:

1. ברזיל - 1,363,179 כרטיסים
2. ארה"ב - 196,838 כרטיסים
3. ארגנטינה - 61,021 כרטיסים

הפער בין ארה"ב שבמקום השני לארגנטינה שבמקום השלישי הוא יותר מפי 3! הם אולי לא ססגוניים כמו הארגנטינאים, אבל ריו, סאו פאולו, ברזיליה ובלו הוריזונטה מפוצצות באוהדים אמריקאים והרחוב הברזילאי מקבל אותם יפה. הסטראוטיפ של הדרום אמריקאי שרואה מישהו מארה"ב ומסנן לעברו 'גרינגו' באנטי מובהק, זה שקיים במידת עוינות כזו או אחרת בכמה מדינות אחרות באמריקה הלטינית, כמעט ולא נוכח כאן בברזיל. לא כרגע.

זה מעניין כי העבר בין שתי המדינות אינו מזהיר. ב 1964, בשיאה של המלחמה הקרה, התחוללה הפיכה צבאית שהדיחה ממשלת שמאל ברזילאית שנבחרה בבחירות דמוקרטיות. ארה"ב, שלשיטתה כל ממשלת שמאל היתה בחזקת איום קומיניסטי, תמכה במשטר הצבאי. אותו משטר צבאי גם השליך לכלא פעילי שמאל ובינהם דילמה רוסף, הנשיאה הנוכחית של ברזיל, וקודמה בתפקיד 'לולה'. שניהם הביאו את בשורת השמאל לברזיל, שניהם קידמו את ברזיל ואת הברזילאים ושניהם עם הזמן גם הפכו למאוסים ומוקצים. האידיאולוגיות של ימין ושמאל בברזיל של היום פשטו את הרגל, ההאשמות כלפי 'אימפריאליזם אמריקאי' מעייפות את הברזילאים שמצידם מתייחסים רק למה שהם רואים ולמי שהם פוגשים.

ואת מה שהם רואים הם אוהבים. האמריקאים שברחוב הם תיירים נהדרים, ארה"ב, אחרי סין, היא הפרטנר השני בגודלו בסחר עם ברזיל, וגם ג'ו ביידן, אחרי החיוכים במשחק מול גאנה, נפגש השבוע עם דילמה והבטיח לפתוח תיקים חסויים של ה CIA שחושפים את מידת המעורבות האמריקאית בהפיכה מלפני 50 שנה.

התקשורת בברזיל מרעיפה שבחים על ההתקדמות של הכדורגל האמריקאי וקוראת לנבחרת המקומית ללמוד מרוח הלחימה של האמריקאים. כתבים ברזילאים מתארים בשידור חי מארה"ב איך שלוש שעות לפני משחק נסגר פארק גראנט עם מסכי הענק שלו כי הוא לא יכול להכיל יותר מ-15,000 שכבר עומדים שם ושואגים את מה שהפך לקריאת העידוד של ארה"ב 2014: We believe that we can win. שום דבר מעבר לזה. כל כך אמריקאי. כל כך מדויק. הרי אין לנו כדורגלנים בסדר גודל עולמי, אין שם אחד של כוכב אמריקאי מוכר בעולם, אין טכניקת משחק מקורית וגם אין מסורת ארוכת שנים של כדורגל. אבל, damn it, אנחנו ארה"ב. אז ברור שאנחנו מאמינים שאפשר לנצח. ובינתיים זה גם עובד בהתאם לציפיות.

ארה"ב שסימנה כמטרה את העלייה לשמינית הגמר מסמנת וי גדול. היא מגיעה אליו מהמקום השני בבית G. בדרך לשם היא העיפה את גאנה, הסוס השחור שלה במונדיאלים הקודמים, וסידרה לרונאלדו, שחקן השנה בעולם, חזרה מוקדמת הביתה.

הבאה בתור היא בלגיה, הנבחרת שחוזים שתהיה הפתעת המונדיאל. בכל פרמטר על המיגרש, השחקן שמשחק בצד הבלגי עולה לאין שיעור על עמיתו האמריקאי. אבל זו אמריקה. וזה קייל בקרמן, היהודי העשוי ללא חת שישכיב על הדשא את אדן הזאר ולוקאקו וימשיך כאילו לא קרה כלום.

אז נראה לי שגם אני בין המאמינים.

כי אם ג'רמיין ג'ונס שנולד בפרנקפורט וחלם לייצג את גרמניה, מתפאר כעת בטאטו של דגל ארה"ב שקעקע על הברך, אז גם אני יכול להגיד, באיחור מסוים, שהגיעה השעה היפה של הנבחרת שלי משכבר הימים.