זה ייגמר בבכי: על הרגישות של שחקני ברזיל במונדיאל

ניימאר ייבב בהמנון. טיאגו סילבה מתייפח בכל הזדמנות. דויד לואיז הזיל דמעה לאחר שז׳וליו סזאר הדף את הפנדלים. השוער נשבר עוד קודם. היכולת של ברזיל עדיין תחת חקירה, אבל דבר אחד מסתמן - זו הנבחרת הכי רגישה בהיסטוריה. שליחנו אורן יוסיפוביץ על התופעה והסיבות

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
צילום וידאו: אורן יוסיפוביץ, עריכת וידאו: טל רזניק

לעמוד הפייסבוק של אורן יוסיפוביץ
למעקב בטוויטר

יותר מיממה חלפה מאז הדרמה בבלו הוריזונטה, שבשיאה ניצחה ברזיל בפנדלים את צ׳ילה ועלתה לרבע הגמר. זה היה זמן מצוין לתקשורת המקומית לדוג את מירב הסיפורים מאותו אחר צהריים מטריף במינייראו. להתעסק, למשל, בבכי של ז׳וליו סזאר. שוער ברזיל הוא איש רגיש, זה ידוע. כולם זוכרים את ההתפרקויות שלו ב-2010, בזרועותיה של אימא, לאחר הפאשלה שהדיחה את הלסאו מהמונדיאל בדרום אפריקה. וכולם שמו לב שלשום, שלאחר שעצר שני פנדלים וראה את השלישי הולך לקורה, סזאר שוב הרטיב את הדשא. אבל לא כולם שמו לב לכך שסזאר בכה פעם נוספת.

לפני הפנדלים.

״בכיתי כי אני אדם רגיש״, אמר השוער בסיום. ״בכיתי כי השחקנים אמרו לי דברים יפים״. אתמול הראו את הצילומים האלה הלוך ושוב, את סזאר בוכה בתום 120 דקות ולפני שבכלל ניסה לעצור את בעיטות ה-11 של הצ׳יליאנים. ואת ניימאר צונח כמו תינוק על הדשא, הראש בתוך הידיים, שנייה אחרי שנגמר. ואת דויד לואיז רץ לדגל הקרן, דמעה זולגת מעינו. שלא לדבר על טיאגו סילבה. קפטן הנבחרת ייבב בבכי, נראה כמו תינוק. מספרים שהוא בוכה כמעט לפני כל משחק. עוד גילו אתמול שאותו קפטן הגיע למאמן פיליפה סקולארי רגע לפני הדו-קרב מהנקודה. ״אני לא רוצה לבעוט״, אמר לו. ״שים אותי אחרון ברשימה״, ביקש. ״אחרי ז׳וליו סזאר״.

את ניימאר בוכה בזמן ההמנון לפני המשחק מול מקסיקו לא נשכח, ובכלל, תראו איך החבר׳ה שרים את המילים - הוורידים יוצאים להם מהצוואר והעיניים מהחורים. וזה היה רק שלב הבתים, וזו היתה רק שמינית הגמר. היכולת של נבחרת ברזיל מודל 2014 עדיין תחת חקירה, אבל דבר אחד מסתמן - זו הנבחרת הכי רגישה בהיסטוריה.

ניימאר שחקן נבחרת ברזיל (GettyImages)
ייבב כמו תינוק. ניימאר (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

גם הקפטן של הסלסאו האלופה של 1970, קרלוס אלברטו, התייחס לסוגיה אתמול. ״מעולם לא ראיתי כל כך הרבה שחקנים בוכים לפני ואחרי משחק״, אמר בתוכנית טלוויזיה בברזיל. ״דבר כזה לא זכור״. בתוכנית היו עוד שלושה אלופי עולם. הארגנטינאי דניאל פסארלה, הגרמני לותאר מתיאוס והאיטלקי פאביו קנבארו. השאלה הופנתה לכולם - ״האם ראיתם דבר כזה מימיכם?״. ״לא״, ענה כל אחד ואחד מהם.

העיתונאי גנטון מוראס נטו כתב: ״לומר שהם בוכים בגלל אמוציות זה אנדרסטיימנט. זה לא מספק. לבטח יש סיבות עמוקות יותר. לא יכול להיות שזה פגם באישיות, להפך. דמעות כאלה בהרכח נשפכות עקב גודל המעמד ואופי התחרות. זה מראה על מסירות, שליחות, אחריות, וזה צריך להיות דבר יפה. עדיף להעריץ אנשים שעושים כך, מאשר לנסות בכוח לשכפל את ההתנהגות של אנשים שמתנהגים כמו מכונות״.

יש פרשנויות רבות לסיבות לבכי. הפשוטה גורסת שהניסיון של הסגל הזה במדי הנבחרת לא תואם את גודל הלחץ. ניימאר ואוסקר בני 22, וגם השחקנים המבוגרים יותר לא שועלי קרבות בגביעי עולם. והרי, בואו נודה על האמת, ברזיל לא נשפטת כמו נבחרת רגילה ואפילו לא כמו מארחת רגילה. המשקל על כתפי הסלסאו הוא על-גבול הטון. ״הם מרגישים את הלחץ״, מספר לוואלה! ספורט ג׳וסיאס פריירה, שמלווה את מחנה הברזילאים. ״הכדורגל כאן זה דת, כולם צורכים אותו, לכולם אכפת, כולם חושבים שהם מבינים. תאר לך את הדרים טים של ארצות הברית מפסידה את מדליית הזהב, בבית. זו אותה ההרגשה״.

וזו בדיוק הנקודה. מבחינת המדינה, ברזיל זו נבחרת חלומות. בטח שבבית. וכאן, בגלל אלף ואחת סיבות, מקום שני לא מספק. לא בכדורגל. נפוליאו די אלמיידה כתב באתר ״טרה״ תזה מעניינת, לפיה תיאום ציפיות חייב היה להיעשות. הוא טוען שצורכי הכדורגל במדינה - שזה כולם - צריכים להבין שגם מקום שני או שלישי בעולם זה משהו. שלא יכול להיות שרובן בריקלו הברזילאי יוגדר כגיבור ולא כנבל גם אם הגיע רק שני בפורמולה 1, אבל שבגביע העולם כל מקום פרט לראשון יושווה לגיהנום. הם לא מכונות, הם בני אדם, נאמר. הוא השתמש בדוגמה של גרמניה, שחגגה זכייה במקום שלישי בגביע העולם אצלה בבית, וטען שבברזיל דבר כזה לעולם לא היה קורה, וחבל שכך. בברזיל הלחץ מחסל, והתקדימים גורמים לדמעות לעוף מהעיניים. הוא כתב, למשל, שאף אחד לא רוצה להיות המואסיר ברבוסה הבא.

דויד לואיז, ז׳וליו סזאר, שחקני נבחרת ברזיל (GettyImages)
"בברזיל הלחץ מחסל, והתקדימים גורמים לדמעות לעוף מהעיניים" (צילום: רויטרס)

אומרים שזה היה השוער הכי טוב בעולם בשנות ה-40׳. אבל בגלל טעות אחת בגמר מונדיאל 1950, ברבוסה היה מוקצה במדינה שלו. הוא היא אשם בשער האורוגוואי שקבע 1:2 והעניק לסלסטה את התואר, במרקאנה, וגם ברזיל וגם הוא לא התאוששו מאז. באפריל 2000 הוא מת מהתקף לב, ובראיון לפני שהלך אמר: ״עונש המאסר המירבי בברזיל הוא 30 שנה; אני כבר מרצה מאסר של 50 שנה״. אף אחד לא סלח לו, עד יומו האחרון. ב-1993, כשרצה לבקר את הנבחרת, ראשיה לא אישרו לו מחשש שהוא יביא עמו את הנאחס. הוא סיפר שהרגע הכי קשה בחייו לא היה בפאשלה במרקאנה אלא 20 שנה מאוחר יותר. אז אישה הצביע ועליו ואמרה לבנה: ״תראה אותו, בני, זה האיש שגרם לכל ברזיל לבכות״.

ברבוסה מת חסר ילדים וחסר כל. לא היו לו כמעט חברים, ולידידתו הכמעט-יחידה המשיך לומר עד המוות: ״אני לא אשם. היינו 11״.

זה התקדים של ברבוסה, וזה מה שיושב על הכפתיים של הילדים בחולצות הצהובות. כשטיאגו סילבה מבקש שלא לבעוט פנדל מול צ׳ילה, זה ברבוסה שיושב לו בראש ולא שום דבר אחר. ברזיל זו לא מדינה שסולחת בקלות, תשאלו את ז׳וליו סזאר עצמו, שבמשך ארבע שנים הרגיש בגיהנום בגלל אותה טעות ב-2010, ושרק שלשום הצליח להשאיר אותה מאחור. ״יש לנו כמדינה טראומה מ-1950״, אומר פריירה, ״ואף אחד לא רוצה להיות חלק מטרגדיה חדשה״.

העיתונאי די אלמיידה סיפר שבמחנה ארגנטינה וגרמניה, וכנראה שבנבחרות אחרות, לא מפסיקים לדבר על זה. הם שמים לב לרגישות הברזילאית, לקילוגרמים העודפים על הכתפיים. וזו נקודה חשובה מאוד - נבחרות יריבות מפרשות את הרגישות של ברזיל כחולשה. לפחות לפני ההתנסות מול צ׳ילה, זהו ניתוח מדויק מאוד.

אוהד נבחרת ברזיל בוכה (GettyImages)
היריבות מפרשות את הבכי כחולשה. אוהד ברזיל (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

ביציעי המינייראו שלשום כמעט שלא יכולת למצוא עין יבשה, אחרי שגונסאלו חרה הפגיז את הקורה השמאלית ואת ברזיל לרבע הגמר מול קולומביה. הם בכו לפי הליטר. בכו וצרחו, בכו וחייכו. כשהגעתי למלון לאחר המשחק והראתי לפקידה את הווידאו מהטריבונה, היא מיד השיבה: ״כמה שאני בכיתי״. כששלחתי את הסרטון למכרה ברזילאית אחרת, היא אמרה: ״בכיתי בפנדלים. ואז, כשראיתי את הסרטון, בכיתי שוב. אני רואה את השחקנים מתחבקים עם פיליפאו ואני בוכה. מתחבקים ביניהם, ואני בוכה. כל היום אני בוכה״.

כי ברור שזה עניין כללי, קונצנזוס. אלו לא רק כדורגלנים - ראיתם פעם את סזאר סיילו השחיין זוכה במדליה ומרטיב את המים עוד יותר? - זו ׳מגפה׳ ברזילאית. ההיסטוריון אבאלדו קאבראל דה מלו מפנה אתכם למבחן שדות התעופה. לדמעות, לחיבוקים, לנשיקות הלחות. ״תיאוריית השורורו״, קוראים לזה כאן, מן שם מצחיק ל״בכי״. למען הצדקת התזה, אמר ההיסטוריון, קחו יום ותסעו לשדה תעופה ברזילאי גדול. שם תראו את כל ההתרגשות, ואת העובדה שכל ברזילאי מלווה לטרמינל על ידי חמישה קרובים לפחות. וכל ברזילאי שנאסף משדה התעופה נאסף על ידי חמישה קרובים לפחות. זה תמיד יהיה המוני וצועק, הוא אומר, וזה תמיד מרגש. פני הכדורגל כפני העם.

העיתונאי מוראס נטו חתם את מאמרו: ״הבכי של הברזילאים הוא הדבר הכי מוזר במונדיאל הזה, וישמש חומר מרתק למחקרים, בידי האמיצים שיחליטו לחקור את הנושא״.

אוטוטו קולומביה המשוחררת והרוקדת פוגשת את הסלסאו ברבע הגמר. אם הברזילאים לא ישאירו את הלחץ ואת הפחד ואת תקדים ברבוסה מאחור, מצבם לא יהיה טוב. גם השחקנים הפנימו זאת, והחליטו לנסות לשלוט יותר ברגשותיהם מעתה והלאה. בסקר של ״אסטדו די סאו פאולו״, 72% מהנשאלים ענו שהם חוששים שלבכי תהיה השפעה שלילית בהמשך הדרך. אולי, אם איכשהו חברי הסלסאו יצליחו להתנער, יש כמה סיבות לאופטימיות. מה שבטוח - זה ייגמר בבכי. נתראה בהמנון.

לתגובות והערות:
orenjos@walla.co.il

שחקן נבחרת ברזיל טיאגו סילבה (GettyImages)
"״הבכי של הברזילאים הוא הדבר הכי מוזר במונדיאל הזה" (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)