1. מארק וילמוטס. מאמן כדורגל חי על הסקאלה שבין חסר מושג לגאון כשבאמצע אין יותר מדי. כששחקן מחליף משנה את המשחק, נהוג להלל ולשבח את המאמן. לפי ההיגיון הזה, וילמוטס הוא לא רק גאון, אלא עילוי. הרי בפעם השלישית בטורניר, החילופים שלו הצליחו. מרואן פלאיני ודריס מרטנס קמו מהספסל וניצחו את אלג'יריה, דיבוק אוריגי עשה את אותו הדבר מול רוסיה ואמש היה זה רומלו לוקאקו שנכנס עם פתיחת ההארכה, הכין את השער הראשון וכבש בעצמו את השני. או שאולי וילמוטס לא כזה גאון, אלא כזה שמתקן את הטעויות של עצמו בבחירת ההרכב.
וילמוטס שינה גישה מול ארצות הברית. הוא רצה לראות את בלגיה מממשת את הפוטנציאל ההתקפי שלה, שוטפת, משחקת מהר עם חילופי מיקום ומסירות קצרות ומגיעה להרבה מצבים. הוא קיווה לא להגיע שוב לרגעים המכריעים, אלא חיפש שער מהיר. הכול עבד לו כמתוכנן למעט השורה התחתונה, הרגל המסיימת. טים הווארד היה ענק, אבל כשבועטים 31 פעמים לשער ב-90 דקות צריך גם להבקיע.
"זו הייתה ההופעה הכי טובה של בלגיה בטורניר", קובע כוכב העבר הבלגי מארק דחרייזה בשיחה עם וואלה! ספורט. "שלושת המשחקים הראשונים היו צמודים וליריבות לא היו כוונות התקפיות. ארצות הברית כן ניסתה לתקוף ונתנה יותר שטחים. כשבלגיה מקבלת שטחים, היא משחקת טוב. זו הייתה הופעה טובה עם המון הזדמנויות ורק שני שערים, שזה האספקט השלילי היחיד. שיחקנו טוב מההתחלה. בשלב הבתים המאמן חיפש החזקה בכדור והיום הסתער על המשחק מהדקה הראשונה. המגנים עלו למעלה כל הזמן וחיפשו התקפה. זו בלגיה שהאוהדים אוהבים לראות כי אנחנו יודעים שהם יכולים לשחק".
אלא ששוב וילמוטס נזקק למחליפים. עם פתיחת ההארכה הוא עשה שני שינויים. לוקאקו החליף את אוריגי וקווין דה ברוין זז שמאלה למשבצת של אדן הזאר שהוסט מעט אחורה. דה ברוין, השחקן הכי טוב של בלגיה בטורניר, להט עוד לפני השינוי. יש לו הכול. ראיית משחק מושלמת, טכניקה אדירה, הובלת כדור, הוא מהיר ודינמי ולא רועדות לו הרגליים מול השער. כשהוא זז לאזור המסוכן, שילוב התכונות הללו הוביל לשער. אם לא הווארד, דה ברוין היה כנראה זוכה בתואר איש המשחק.
אבל לוקאקו הוא הסיפור האמיתי. בחצי שעה על הדשא הוא מייצר ארבע בעיטות למסגרת (המאזן של אוריגי ב-90 דקות) ולא מפסיק לאיים. בפעולה הראשונה שלו על הדשא הוא מנער בקלילות את מאט בסלר ומכין את השער ובהמשך לא מפסיק לנוע, מקבל את הכדורים בדיוק במקומות הנכונים ומשם, הטעיית גוף קטנה ובעיטה. חד, חלק, מהיר ומסוכן. יש שיטענו שהמאמן הבלגי חיכה שההגנה האמריקאית (איטית ממילא) תתעייף כדי להכניס כוח רענן ויש שיטענו שלוקאקו חייב לפתוח כי אין לבלגיה אופציה יותר טובה ממנו.
אחרי שקיבל 119 דקות בשלושה משחקים, לוקאקו, הגיע בענק לברזיל. מעניין שזה קרה בדיוק ביום בו ז'וזה מוריניו צירף לצ'לסי את אחד החלוצים הכי פחות מרשימים בטורניר, דייגו קוסטה. מבחינת לוקאקו, המשמעות ברורה. הוא כנראה לא יסכים לשמש אופציה מהספסל ושוב יחפש לעצמו קבוצה. עם היכולות שלו, זו לא אמורה להיות משימה קשה.
2. בלגיה ארגנטינה. צריך להודות על האמת, בלגיה לא נתקלה במשוכות גבוהות במיוחד עד כה. אלג'יריה סימפטית, רוסיה ודרום קוריאה פחות וארצות הברית? נו, יכול להיות יותר גרוע. קפיצת המדרגה ברמת היריבה גדולה מאוד. מפגש עם ארגנטינה יצריך את בלגיה לשנות כמעט לחלוטין את כל תכנית המשחק שלה. בפעם הראשונה בטורניר היא תגיע כאנדרדוג מובהק וכנראה תצטרך לוותר על השליטה והדומיננטיות ולהתבסס על מתפרצות. מצד שני, יש לה בדיוק את הכלים לגרום נזק להגנה הפגיעה של ארגנטינה.
"אנחנו לא צריכים לפחד מנבחרת ארגנטינה. הדבר היחיד הוא מסי כי אי אפשר לדעת מה הוא יעשה", אומר דחרייזה. "ארגנטינה כמכלול לא טובה מספיק כדי להיות אלופת העולם, אלא רק בגלל שמסי שם. יש לנו סיכוי, אנחנו אנדרדוג בפעם הראשונה הטורניר. ראינו איך שוויץ שיחקה ואם מצופפים היטב, אפשר להגיע להזדמנויות בהתקפות מתפרצות ושחקנים כמו הזאר, לוקאקו, אוריגי וכל השאר רוצים. הם חיים על השטחים הללו. סיכויים? 60:40 ארגנטינה".
3. שמינית הגמר. שמונה משחקים, שמונה הנבחרות שסיימו בראש הבתים העפילו לרבע הגמר, חמש הארכות, שבעה שערים בהארכה, ארבעה שערים ברבע השעה האחרונה של המשחק, שבעה משחקים צמודים וקולומביה אחת. זה מה שהיה לנו בשמינית הגמר. דרמות אדירות, משחקים עוצרי נשימה ואפס הפתעות. הרבה נבחרות הלכו הביתה בראש מורם, אבל בסופו של דבר, שמונה הפייבוריטיות להעפלה לשלב שמונה האחרונות הן גם אלה שעלו.
משחקי שלב הנוקאאוט שונים במהותם ממשחקי שלב הבתים. מכיוון שמטבעם מדובר במשחקים של הכול או כלום שיש בהם רק מה להפסיד, המשחקים הופכים קצת פחות פתוחים. זה מה שקרה גם בברזיל, כמות השערים אמנם ירדה, אבל לא הרמה ובטח לא המתח והעניין. על צמצום פערים והתגוננות נכונה דיברנו לא מעט, אז מה גרם לכך שבסופו של דבר למרות שרוב הגדולות הזיעו, אף אחת מהן לא נשרה? שחקני ההכרעה.
שימו לב מי היו הגיבורים של שמינית הגמר והשחקנים שניצחו את המשחקים? סניידר ורובן, מסי ודי מריה, שורלה ואוזיל, פוגבה, חאמס רודריגס, דה ברוין ולוקאקו. חברו את כל השמות הללו וקיבלתם מאות מיליוני יורו. זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל בסופו של דבר, שחקנים גדולים מנצחים משחקים גדולים. ונבחרות נחמדות בלי שחקנים גדולים נשארות עם המחמאות ועפות בשמינית.
4. ארצות הברית. לאוהדים האמריקאים יש שיר, קצת מונוטוני, די מעצבן והוא הולך ככה: I believe that we will win (אני מאמין שננצח). זהו. שוב ושוב ושוב. הם שרים אותו לפני המשחק. תוך כדי המשחק. בעיצומו של המטווח על השער של טים הווארד ורק כשהנבחרת שלהם סופגת, הם מפסיקים. גם יורגן קלינסמן הפסיק בשלב מסוים להאמין. זו כנראה הסיבה שהחילוף השלישי שלו היה ג'וליאן גרין. ילד בן 19 מקבוצת המילואים של באיירן מינכן שלא שיחק עד כה דקה בטורניר. גרין הוא השחקן ה-19 שארצות הברית שיתפה במונדיאל וקלינסמן כנראה רצה לתת לו להרגיש את גודל המעמד מקרוב לקראת מה שמקווים שתהיה קריירה ארוכה ומשגשגת בנבחרת. אף אחד לא האמין שלגרין הצנום תהיה השפעה מיידית על המשחק.
מעבר לשער בנגיעה הראשונה בכדור, הכניסה של גרין הוסיפה לפסים והכוכבים עוד מימד התקפי. פתאום היה להם שחקן שיותר בלאגן, שיודע לעשות דברים עם הכדור. כי עם כל הכבוד לגנרל בראדלי ולקפטן אמריקה דמפסי, משחק ההתקפה של האמריקאים היה שבלוני במחצית הראשונה (הסתמך בעיקר על ניצול החולשה של הבלגים באגף השמאלי), לא קיים במחצית השנייה (הכי חד צדדית בטורניר) ובעיקר חסר מחץ. קלינסמן הגיע לברזיל עם נבחרת של מובילי פסנתר, פועלים שחורים. אבל בכדורגל אי אפשר להסתדר בלי שחקני הפסנתר. גרין יכול להיות הלהיט האמריקאי החדש ובלי קשר, הכדורגל האמריקאי יצמח ויקפוץ קדימה כשיהיה לו מגה-סטאר כמו בענפים אחרים.
רבע שעה האחרונה בהארכה רק חיזקה אצל האמריקאים את רחשי הכבוד לנבחרת. הנה כמה תגובות מרחבי הטוויטר ושימו לב למוטיב החוזר: אמונה, גאווה, כבוד. "כל הכבוד, עשיתם את המדינה גאה", צייץ קובי בריאנט. "הבחורים שלנו השאירו הכול על המגרש. משחק גדול", צייצה קונדוליסה רייס. "אנחנו כאומה צריכים להמשיך להאמין שאנחנו יכולים להתחרות. העולם שם לב", צייץ ג'וזי אלטידור שמיעט לשחק בטורניר בגלל פציעה והבלם עומאר גונזאלס צייץ: "מעולם לא הייתי גאה יותר להיות אמריקאי ושחקן נבחרת".
מה שקרה לאמריקאים בברזיל הוא חלק מתהליך. האוהדים שהגיעו בהמוניהם ותמכו, שיאי הרייטינג שנשברו בבית. הקהל האמריקאי, מספרים האוהדים שבברזיל, מתקרב לכדורגל והנבחרת הנוכחית, על כל המגבלות המקצועיות שלה, לוחמת, מרגשת, מאמינה והכי אמריקאית שיכולה להיות (גם אם המאמן שלה חושב אחרת). ארצות הברית כיום שווה שמינית גמר מונדיאל וזה הרבה יותר ממה שאפשר היה להגיד עליהם לפני 15-20 שנה או ממה שאפשר להגיד על אומות עם מסורת כדורגל ענפה. התהליך ייקח עוד הרבה שנים, אבל ארצות הברית בדרך הנכונה להיות מעצמת כדורגל של ממש. השמועות מדברות על כך שבסופו לש דבר פיפ"א תתקן את העוול, תשלול את אירוח המונדיאל מקטאר ותעביר אותו לארצות הברית. אם זה יקרה, אף אחד לא יסתפק שם בשמינית הגמר.
5. טים הווארד. לא בטוח שיזכרו את זה בעוד כמה שנים, אבל מונדיאל 2014, על אף כמות השערים הגבוהה, הוא מונדיאל עם רמה פנטסטית של שוערים. כמות המצבים והאיומים לשער מוציאה את הטוב מהאנשים בין הקורות. הווארד הצטרף לרשימת הגיבורים שיצאו בידיים ריקות שכוללת למשל את בופון, אניימה, אוצ'ואה ומ'בולחי. בלגיה איימה 38 פעמים לשער ושלחה 27 כדורים למסגרת, אבל נתקלה ביום יוצא דופן של השוער הוותיק, שנבחר לאיש המשחק. זו הייתה תצוגת שוערות בלתי נתפסת, שקצת משכיחה את השוער מהעבר השני. זה שהשתעמם 105 דקות ואז ברבע השעה האחרונה עשה את ההבדל בין העפלה לדו קרב פנדלים. טיבו קורטואה, השוער הטוב בעולם.