קצת צניעות, למען השם: מדוע מאיר איינשטיין הוא האכזבה של המונדיאל

רמי וייץ נתקע עם פרסומות מעליבות, יורם ארבל ממשיך להתבלבל, אבל המאכזב הוא מאיר איינשטיין, שההתעקשות שלו לשבש בקביעות שמות של שחקנים ולדבוק בטעויות הופכת אותו לכישלון של המונדיאל בעמדת השידור

אדן הזאר שחקן נבחרת בלגיה (AP)
למה הוא מתעקש עם הזאר במילעל? (צילום: AP)

רגע לאחר סיום המשחק בין ברזיל לקולומביה ביום שישי, עבר ערוץ 1 לשדר את הפרסומת המעצבנת של צ'אנס. "המלך שרוע על הדשא, החברים שלו מסמנים, הנה מגיעה האלונקה", סיפר השדר/קריין. למרבה האירוניה, המלך התאושש ("הוא לא צריך אלונקה!") דקות ספורות בלבד לאחר שהמלך של ברזיל נפל בעצמו על הדשא האמיתי בפורטלזה וסיים, כפי הנראה, את הטורניר.

וכמה שרמי וייץ היה רוצה שהמלך שהוא מתאר לא יהיה זה שהתאושש.

פרנסה היא פרנסה ואין עבודה שלא מכבדת את בעליה, אבל קשה שלא להיעצב מכך שבעוד המיקרופונים של שני הטנורים המובילים האחרים נטועים בבמה הגדולה, קולו של וייץ בוקע לפני, בהפסקת ובסיום המשחק, ורק לתיאור מהלך לא מחמיא של אחת מרצועות הפרסומות הגרועות שנראו כאן אי פעם. לבו בוודאי נחמץ, אפשר בהחלט לשער כמה כאב לו כשקיבל את הקמפיין הזה בהיעדר הצעה לטוס לברזיל וכמה כואב לו כשאחרי ארבעה עשורים של קריירה מוערכת ובדיוק ארבע שנים לאחר שהכריז "אני השדר הכי טוב בארץ" הוא יצא מהמשחק ועבר למגרש אחר לגמרי. גם יורם ארבל ומאיר איינשטיין מחוברים חזק לתעשיית הפרסומות, אבל בזמן אמת לא תמצאו אותם מדברים על קלפים והגרלות, או לפחות לא רק.

הנסיבות שהובילו לפרישתו של וייץ אינן משנות לצורך הדיון, העובדה שהוא נשאר בבית בטורניר הזה שלחה לברזיל רק שניים משלושת שדרי הכדורגל המובילים בישראל. ושניהם לא ממש נותנים בטורניר הזה הצגה שמצדיקה את המעמד.

ככה אומר השדר הקולומביאני את השם של יפס

רמי וייץ (ברני ארדוב)
היה מעדיף לשדר במקום אחר בזמן המונדיאל. רמי וייץ (צילום: ברני ארדוב)

דווקא על ארבל לא צריך להרחיב את הדיבור, כמעט הכול כבר נאמר. החדות שלו נעלמה, הוא מרבה לטעות ולפעמים נדמה שהוא חי משחק אחר מזה שאנחנו רואים. דוגמה מצוינת לכך יכולנו לקבל במשחק בין גרמניה לצרפת, כשמנואל נוייר רשם בזמן הפציעות הצלה אדירה לבעיטה של קרים בנזמה או בעימות בין הולנד לקוסטה ריקה כשנבאס רשם הצלה מדהימה לבעיטה חופשית. שני התיאורים היו מונוטוניים ויבשים, משל היו מהלכים זניחים במרכז המגרש. אלא ששני נכסים עצומים נותרו לארבל ואיתם הוא עדיין מצליח לסחוב שידור: הקול הקטיפתי שלא נעלם עם השנים, וחוש ההומור שמאפשר לו לצאת, גם אם בשן ועין, ממצבים מביכים.

איינשטיין, שתיאור המשחק בין ארגנטינה לבלגיה היה האחרון שבקע מגרונו בברזיל, נכנס לטורניר עם יתרון יחסי עצום: הפרשן שלצדו. בעוד ארבל סוחב 90 דקות עם דני נוימן (שגם עליו הכול כבר נאמר), לצד איינשטיין יושב אברהם גרנט, אותו הגדיר עמיתי חמי אוזן, בצדק, כפרשן הטוב במונדיאל. גרנט סובל מניים דרופינג עצבני ומנסה לגרום לכולנו לחשוב שהוא עומד בשורה אחת עם בכירי אנשי המקצוע שהגיעו לברזיל בתפקידים רשמיים, אבל האבחנות, השפה ובעיקר האנרגיות הרגועות שלו מאפשרות לצופה נגישות למה שקורה במגרש. הציוות שלו עם איינשטיין יכול היה להיות מושלם, אלמלא השדר הראשי היה עובד הפוך ממנו ומתעקש לסגור את עצמו בבועה משלו.

בניגוד לארבל, איינשטיין חי את המשחק, אבל השתלטנות שלו פוגעת בכישרונו הטבעי. הוא לעולם יכתיב לנו מה שהוא בטוח שראה, גם אם המצלמה תספק עדות הפוכה. זהו סימפטום ידוע שבטורניר הנוכחי התפשט לשדה אחר, מזיק לא פחות: שיבוש שמות.

מאיר איינשטיין (קובי אליהו)
נכנס עם יתרון יחסי לטורניר ואיבד אותו. איינשטיין (צילום: קובי אליהו)

מדוע החליט איינשטיין לקרוא לז'וליו סזאר "חוליו סזאר"? כי הוא החליט ככה וזהו. ואם רק תנסו להעיר לו, בוודאי תיתקלו בחומה בצורה. הוא אמר, הוא יודע ולעזאזל השם האמיתי של השחקן, כשגם "אדן הזארד" נהגה במילעיל. זו עדות לחוסר צניעות. ארבל עוד יכול לבוא ולהגיד "טעיתי", אצל איינשטיין המילה אינה קיימת בז'רגון.

ביקורת על שדרי ספורט היא עניין אכזרי והרבה פעמים לא הוגן. רק מי ששידר פעם מהלך, יודע כמה קשה לזהות שחקן, לעקוב בזמן אמת אחרי מסירה ולהישפט על טעות בזיהוי שבוודאי כל אחד מאיתנו יעשה עשרות פעמים. שיבוש שמות שנראה כאילו נעשה מתוך עמדת "אני ואפסי עוד", שייך כבר לתחום אחר – של עודף ביטחון עצמי, שלא לומר זלזול בצופה.

אז מאיר, אל תירגע – פשוט תהגה נכון. כי לרמי וייץ, פריק של שמות שהקפיד לברר בדיוק וגילה לנו שהשם הנכון הוא דאבור שוקר ולא סוקר, זה לא היה קורה.

שחקני נבחרת ברזיל ז'וליו סזאר, טיאגו סילבה, מייקון בהמנון (GettyImages)
ז'וליו! קוראים לי ז'וליו (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)