תם עידן הסקולאריזם: הבלוג של יוכין

ההשפלה ההיסטורית צריכה לשמש השראה עבור ברזיל, לחזור לשורשים ולזנוח את הדרך שגרמה לאנטגוניזם כלפיה בטורניר הביתי. הבלוג של יוכין מנתח את פולחן האישיות של ניימאר ומקווה לא לראות עוד מאמנים מסוגו של סקולארי על ספסל הסלסאו

עריכת וידאו: גיא טלר
לואיז פליפה סקולארי מאמן נבחרת ברזיל (AP)
אתה ורק אתה. סקולארי (צילום: AP)

1:7 בחצי גמר מונדיאל היא תוצאה היסטורית. היא חד פעמית והייתה לנו זכות גדולה לצפות באירוע הנדיר אתמול, כי היא לא תשוחזר לעולם. כך צריך גם להתייחס אליו. הניתוח הטקטי הנקודתי של המחדלים הברזילאים במשחק הספציפי חשוב, אך חשובה הרבה יותר היא תפיסת המאקרו, שצפויה להשתנות בעקבות הפיאסקו הקולוסאלי. כי מכאן עשויה לבוא הישועה של הכדורגל הברזילאי והתקווה הגדולה למשחק ברחבי העולם כולו.

בראיון הנהדר שהעניק זיקו לאיתי אנגל אמר הגאון כי הכדורגל עדיין משלם מחיר על ההפסד ההוא של הסלסאו לאיטליה ב-1982. הוא צודק לחלוטין, במיוחד בכל הקשור לברזיל עצמה ואתמול הגיעה החשבונית השמנה לפרעון. היה זה התשלום האולטימטיבי על כך שברזיל זנחה את יסודות הכדורגל שהפכו אותה לנבחרת הפופולארית בעולם והחליטה לחקות נבחרות אחרות כדי להצליח. טלה סנטנה, שהפסיד לסקואדרה אזורה וסיים את כהונתו השנייה בנבחרת כאשר הפסיד בפנדלים לצרפת ברבע הגמר במקסיקו 86', היה פחות או יותר המאמן הברזילאי האמיתי האחרון שהוביל את הסלסאו בגביע העולם, למעט מריו זגאלו (בערבון מוגבל). אחריו באו סבסטיאנו לזארוני, קרלוס אלברטו פריירה, לואיז פליפה סקולארי ודונגה. המשחק היפה, O Jogo Bonito, עבר לעולם שכולו טוב.

1:7 מדהים לגרמניה על ברזיל

אורן יוסיפוביץ מסכם את הנוקאאוט הגדול בהיסטוריה

ראיון עם זיקו מיוחד עבור וואלה, יולי 2014 (מערכת וואלה! NEWS , מיקלה י. ארזי)
זיקו ידע בדיוק על מה הוא מדבר בראיון לוואלה! ספורט (צילום: מיקלה י. ארזי)

הזכיה ב-2002 הזיקה

היום, אחרי השביעיה המחפירה שסיימה עבור ברזיל טורניר בו לא הציגה יכולת ראויה באף אחד ממשחקיה, זה הזמן להכריז בפה מלא כי הזכיות ב-1994 וב-2002 הזיקו יותר מאשר תרמו. הצלחתו של הכדורגל הציני מתוצרת סקולארי לפני 12 שנה הסבה נזק עצום לתודעת הכדורגל הברזילאי הטהור. מאז שנות ה-80', הפחד להפסיד היה גדול יותר מהרצון לנצח. ההגנה והקשיחות היו חשובות יותר מהיצירתיות והשואו.

הנבחרת הנוכחית, בטורניר הביתי הראשון מזה 64 שנה, הדגישה את השינוי התודעתי הזה יותר מכל. היו בה שני שחקנים שראויים להיקרא כוכבים ברזילאים מהזן הישן, ניימאר ואוסקר. כל השאר לא היו מתקרבים לסגל של טלה סנטנה ב-1982. חלק מבחירות השחקנים של סקולארי היו הזויות עד גיחוך, ובמיוחד ראויה לציון לגנאי חוליית ההתקפה, עם פרד וז'ו. מעולם, גם בימיו של סרז'יניו, לא היו לסלסאו חלוצים כה פאתטיים. לרשות סקולארי עמדה שנה וחצי כדי למצוא פתרון לסוגיה ולהתאים את המערך הטקטי להיעדר חלוץ ברמה גבוהה. הוא לא עשה זאת, גם כאשר היה ברור כשמש שפרד לא מסוגל לספק את הסחורה. הוא נשאר בהרכב בשל יעילותו, לדעת המאמן, בהפעלת הלחץ על מובילי הכדור היריבה. זו פשוט לא יכולה להיות התכונה החשובה ביותר של שחקן חוד בנבחרת ברזיל.

שחקו נבחרת ברזיל, פרד (רויטרס)
זה כל מה שיש לברזיל להציע? פרד (צילום: רויטרס)

התדמית הגיעה לשפל

חלוץ שיכול היה להתאים מצוין למערך הברזילאי הוא דייגו קוסטה, אבל סקולארי זילזל בו, טיפל ברשלנות בתסכולו של כוכב אתלטיקו מדריד ודחק אותו לזרועותיו של ויסנטה דל בוסקה. בכך הוא תרם להרס נבחרת ספרד, אבל פגע קשות גם בסלסאו. שתי ציפורים במכה אחת. מספרים על פליפאו שהוא מצטיין ביחסי אנוש, אך מקרה דייגו קוסטה מוכיח את ההיפך. סקולארי מסתדר היטב עם שחקנים שהוא מכיר ומסמפט ולכן נכלל בסגל הנריקה, בלם ספסל בנאפולי, שעבד איתו בפלמייראס. האחרים יכולים ללכת לעזאזל.

על הגישה האלימה והמלוכלכת של סקולארי הרחבנו כאן אחרי קרב הבושידו מול קולומביה. בהיעדר משחק קבוצתי אמיתי בהתקפה, התבסס המאמן על הברקות מקריות, ניצול מקסימלי של מצבים נייחים מהם הובקעו כל שלושת השערים נגד צ'ילה וקולומביה והרס משחק היריבה באמצעות עבירות. זה הספיק בקושי כדי להגיע לחצי הגמר ועל הנייר בהחלט מדובר בהישג עבור סגל כה בינוני, אבל ברזיל איבדה נקודות רבות בקרב האוהדים הנייטרלים ברחבי העולם. היא יצרה אנטגוניזם וזה לא דבר של מה בכך בטורניר ביתי עם האוהדים הנהדרים ביציעים. תדמית הכדורגל הברזילאי הגיעה הקיץ לשפל, והיה זה מסר גרוע במיוחד לו הייתה הנבחרת מצליחה איכשהו לצלוע עד להנפת הגביע. רבים חששו כי השופטים יעשו עבורם את העבודה, אך למרבה המזל תיאוריות הקונספירציה הופרכו.

נבחרת ברזיל סופגת מנבחרת גרמניה (רויטרס)
אפילו חצי גמר הוא הישג לסגל כזה. ז'וליו סזאר רואה עוד כדור הולך פנימה (צילום: רויטרס)

התלות המלאכותית בניימאר

ההתאחדות הברזילאית שגתה כאשר מינתה את סקולארי וגם המאמן עצמו טעה קשות כאשר הסכים לסכן את תדמיתו והתפתה להוביל שוב את הנבחרת. הוא ידע היטב כי אף אחד מקודמיו שזכו במונדיאל לא הצליח בקדנציה השנייה ומר במיוחד היה גורלו של ויסנטה פאולה, עליו כתבנו כאן לפני שנה. הוא הגדיל לעשות כאשר חטא בהצהרות שחצניות על ביטחונו בזכייה וטיפח ציפיות לא מציאותיות בקרב האוהדים, אבל כדי לבסס את התקוות היה צורך בדמות שתצדיק אותן. כך נולד פולחן האישיות של ניימאר. פולחן אישיות, לא פחות.

הכוכב עצמו אהב את זה. הוא מת על אור הזרקורים מגיל צעיר, אופיו מתאים לכך והתפקיד הביזארי התלבש עליו היטב. בנוסף, הוא היחיד שהזכיר לאוהדים את הכוכבים של פעם, שמסוגלים להכריע משחקים לבדם, גם כאשר הסגנון לא מזהיר בלשון המעטה. מעין ממשיך דרכם של רומאריו, רונאלדו, ריבאלדו ורונאלדיניו. הפוטנציאל של ניימאר אכן עצום וגם ההצלחה בגביע הקונפדרציות לפני שנה היתה מסחררת, אבל שחקן בן 22 לא יכול בשום אופן לסחוב לבדו את כל ברזיל על גבו. התלות בחלוץ ברצלונה פותחה באופן מלאכותי והייתה זו שגיאה בקנה מידה קולוסאלי.

ניימאר, נבחרת ברזיל, חוגג (GettyImages)
הפילו עליו הרבה יותר מדי. ניימאר (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

חולצת רויס לא הונפה

הטעות רק המשיכה אחרי הפציעה של ניימאר ברבע הגמר. במקום להתרכז במשימה שנותרה, כל התקשורת עסקה אך ורק בכוכב ששוכב בבית החולים ואפילו נפוצו שמועות ביזאריות על האפשרות שיהיה כשיר לשחק בגמר עם שבר בחוליה, על זריקות. כל השחקנים דיברו עליו ועל סמך התוצאה אתמול ניתן להגיד שלא נעשו הכנות אמיתיות ליריבה, שהייתה עדיפה על ברזיל בכל מקרה. ב-1962, יש להזכיר, זכתה ברזיל במדליית הזהב למרות שפלה נפצע אחרי שני משחקים בלבד. אפילו סביבו לא היה פולחן אישיות שכזה.

מופע האבסורד הזה הגיע לשיאו עם ההצגת חולצתו של ניימאר בעת נגינת ההמנונים, כאילו הלך לעולמו. כאן המקום לציין שהשחקן הטוב ביותר של גרמניה, מרקו רויס, נפצע במשחק האחרון, שבוע לפני תחילת הטורניר. הטרגדיה האישית של רויס גדולה יותר מזו של ניימאר, שנטל חלק בחמישה משחקים. חשיבותו למערך של יואכים לב הייתה עצומה, אבל הגרמנים ידעו להתגבר ללא בעיות מיוחדות על האבידה. הם גם לא הציגו את החולצה של רויס בהמנון. לא במשחקים הקודמים ולא אתמול. גם החולצות של רדאמל פלקאו ופרנק ריברי לא הונפו על ידי קולומביאנים וצרפתים. אז זה הזמן להזכיר לברזיל – ניימאר לא מת! זו אפילו לא פציעה חמורה במיוחד והוא יחזור למגרשים בעוד פחות מחודשיים. ניימאר חי, אבל הנבחרת מתה בלעדיו והאשמה מוטלת על אלה שאיפשרו לנסיבות להמית אותה.

דויד לואיז, ז'וליו סזאר שחקני נבחרת ברזיל עם חולצתו של ניימאר (GettyImages)
השתגעתם? ניימאר עדיין חי. דויד לואיז וז'וליו סזאר עם החולצה בהמנון (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

סף השבירה הנמוך בהיסטוריה

כאן גם המקום להקדיש כמה מילים לברנרד, שנבחר להחליף את הכוכב בהרכב. הוא אמנם נמכר לשחטאר דונייצק תמורת 25 מיליון יורו, אבל פתח בהרכב שמונה פעמים בלבד בליגה במשך עונה שלמה. תוסיפו עוד שלושה משחקים בהרכב במסגרות האירופיות ותקבלו 11. המאמן מירצ'ה לוצ'סקו העדיף על פניו ברזילאים אחרים, כגון דוגלאס קוסטה, טייסון ואלכס טשיירה. כיצד ייתכן ששחקן ספסל באוקראינה פותח בהרכב ברזיל בחצי גמר גביע העולם?

בהיעדר ניימאר וללא הקפטן טיאגו סילבה, סף השבירה של ברזיל היה נמוך להחריד. מעולם לא נראתה התרסקות פסיכולוגית כה גדולה במעמד כה מחייב. דויד לואיז, שתמיד היה טוב יותר כקשר אחורי מאשר כבלם, לא הצליח להנהיג, אלא דווקא קרס ראשון. פרננדיניו ודאנטה, כוכבים יציבים בשורות מנצ'סטר סיטי ובאיירן מינכן, איבדו כדורים פשוטים ליד השער, באופן שלא מתאים לליגה הרביעית בהונדורס. הארגון בהגנה לא היה קיים כלל, הקישור נעלם כלא היה, והתקפה לא הייתה לברזיל לכל אורך הטורניר.

שחקן נבחרת ברזיל, פרננדיניו (רויטרס)
איבודים של ליגה רביעית בהונדורס. פרננדיניו (צילום: רויטרס)

מעכשיו סקולארי הוא לוזר

לכן לא צריך להגזים יתר על המידה בשבחים כלפי גרמניה. גאנה ואלג'יריה הציבו אותה בפניה אתגרים קשים הרבה יותר והיריבה אתמול הייתה פשוט עלובה. ההנאה לצופים ממסירות כפולות ברחבה הייתה גדולה, אבל אפילו באימון נתקלו טוני קרוס, סמי חדירה ותומאס מולר בהתנגדות גדולה פי עשרות מונים. החבורה של יוגי לב כבשה באחד ממשחקי ההכנה חמישיה לרשת ארמניה תוך 17 דקות וניצחה 1:6. אתמול היא עשתה זאת תוך 18 דקות וניצחה 1:7. ברזיל נראתה כמו ארמניה במשחק ידידות ואפילו זו תהיה מחמאה עבורה.

ברזיל בוכה עכשיו, אבל המכה הזו צריכה לשמש לה השראה למהפכה שתתרחש בשנים הקרובות. תם עידן הסקולאריזם. הוא נכשל כאשר מירוסלב קלוזה שבר את שיא הכיבושים של רונאלדו בגביע העולם, לעיני רונאלדו. בעשור האחרון גרמניה משחקת כדורגל ברזילאי הרבה יותר מברזיל. את החרפה הזו האומה השמחה חייבת למחוק, והיא צריכה לעשות זאת באמצעות החזרה לשורשים. עדיף להפסיד 3:2 לאיטליה מאשר לקבל שביעיה. מעכשיו פליפאו הוא לא גיבור שזכה במונדיאל עם שבעה נצחונות רצופים, אלא לוזר שחתום על התבוסה הגדולה ביותר בתולדות הסלסאו. וטוב שכך! שלום ולא להתראות.