דקות אחרי ההפסד לארגנטינה בפנדלים בחצי גמר המונדיאל, לואי ואן חאל היה מוכן לעלות על טיסה חזרה להולנד. הדבר האחרון שהתחשק לו באותם רגעים של תחושת החמיצות בפה הוא עוד טיסה לברזיליה, עוד משחק שצריך להתכונן אליו, משחק שהוא לא רואה בו שום חשיבות. כשהוא ישב בחדר מסיבת העיתונאים באצטדיון בסאו פאולו, המונולוג הטעון נגד פיפ"א בנה את עצמו. שתיקת הכבשים, הגרסה ההולנדית.
"אני חושב שהמשחק על המקום השלישי לא צריך להיות משוחק ואני אומר את זה כבר עשר שנים. נצטרך לשחק אותו, אבל זה לא הוגן. הדבר הכי גרוע, לטעמי, הוא הסיכוי שנפסיד פעמיים ברציפות בטורניר בו שיחקנו טוב מאוד. אתה הולך הביתה כ'לוזר' כי הפסדת את שני המשחקים האחרונים. למשחק הזה אין שום מקום בספורט, אבל למרות שאני אומר את זה 10 או 15 שנה שום דבר לא השתנה. בשום טורניר כדורגל שחקנים לא צריכים לשחק על המקום השלישי או הרביעי, הרי יש פרס אחד והישג אחד שנחשב וזה להפוך לאלוף".
קשה שלא להזדהות עם הדברים. ספורט מבוסס על תחרותיות. מנצחים מול מפסידים כשעל הפרק מונח פרס. בין אם מדובר בנקודות ליגה, עליית שלב שמפעל נוקאאוט או גביע העולם. אם אין פרס, העוקץ יורד, העניין נעלם ולמעשה מדובר במשחק אימון לכל דבר. באולימפיאדה יש ערך למקום השלישי שכן הוא מעניק פרס, מדליה, מקום על הפודיום. אבל למשחק שלא נותן דבר למנצחת בו אין שום מקום בטורניר בסדר גודל כזה. הוא מעיק על השחקנים והמאמנים, לא מעניין את הצופים והתקשורת, אין לו ערך כלכלי, הוא לא מביא רייטינג ולכן הוא פשוט מיותר. וטוב אם בפיפ"א יבינו זאת מונדיאל אחד קודם.
קצת נתונים, המשחק על המקום השלישי שוחק בכל המונדיאלים למעט שניים: אורוגוואי 1930 וברזיל 1950. רק פעם אחת הוא נגרר להארכה (בניצחון צרפת 2:4 על בלגיה ב-1986) ובדרך כלל מובקעים בו הרבה שערים. למעשה, בתשעת המונדיאלים הקודמים לא קרה שבמשחק על המקום השלישי הובקעו פחות משלושה שערים. המסקנה המתבקשת: מדובר במשחק אימון. זו תהיה הפעם החמישית בהיסטוריה שמארחת תשתתף במשחק הזה ובשלוש מארבע הפעמים הקודמות המארחת גם ניצחה בו, כאשר היחידה שלא עשתה זאת היא דרום קוריאה, שהפסידה 3:2 לטורקיה ב-2002.
ברזיל בוודאי שלא תשאב נחמה גם אם תתפרק על הולנד. שום דבר לא יכול למחוק את חרפת המינייראו, אם כל הבושות כפי שהגדירה זאת התקשורת הברזילאית. בימים שעברו מאז ה-7:1, ההתלהבות נשאבה מהעם הברזילאי. לא היו מקרים יוצאי דופן של כעס או מחאה, אבל האוויר יצא או אם תרצו, הבלון התפוצץ. התקשורת המקומית חתכה את הנבחרת ללא הרדמה כשאת מירב החיצים ספג סקולארי. הכותרות מפוצצות והעכברים יצאו מהחורים. אנשי מקצוע, מאמנים ושחקני עבר עומדים בתור כדי לסובב עוד קצת את הסכין על פליפאו. מדינה שלמה מחכה שהאיש שהביא לה את גביע העולם האחרון יקום וייקח אחריות.
תקשורת היא תקשורת בכל מקום. היא מנפחת ציפיות, מכתירה מלכים וגם יודעת לקבור אותם אחרי כישלון. אבל יש משהו בגישה הברזילאית לטורניר שמאוד הזכיר את ישראל. מן אופוריה שקרית, מנטאליות של "יהיה בסדר", התעלמות מכל הסימנים המקדימים ואז הלם מוחלט שמתחלף בחיפוש אשמים מיידי ובית דין שדה למי שמוגדר כאחראי. ברזיל היא לא הנבחרת הטובה בעולם, היא לא הגיעה לטורניר עם סגל אופטימאלי ולא נראתה יותר מדי טוב בשום שלב. אם המונדיאל לא היה מתקיים אצלה בבית, אף אחד לא היה מתייג אותה כפייבוריטית ואולי לא כמועמדת. היא אולי לא שווה תבוסה 7:1, אבל דווקא התוצאה הבלתי נתפסת הזו, להבדיל למשל מהפסד 2:0, יכולה להוציא את הברזילאים מהבועה שהם חיים בה.
גבריאל דוזדיאק, כתב תחנת הרדיו CBN ובעל טור באתר "טריוולה", מסביר: "עיתונאים זרים שהגיעו למונדיאל נוהגים לומר שבברזיל 'הכול בסדר, עד שכבר לא בסדר'. אני כברזילאי יכול לומר שמדובר בקביעה הוגנת. אמירה שמסבירה לא מעט על העם שלנו ושרבים חושבים שהיא צודקת, שאין שום דבר פסול בלחשוב ככה. טוב, זה גם מה שלואיז פליפה סוקלארי ניסה למכור לברזילאים אחרי הטבח הגרמני ביום שלישי. הוא אמר שנבחרת ברזיל סבלה משש דקות של בלקאאוט שהוא לא יכול להסביר. הכול בסדר, עד שכבר לא בסדר.
"האמת: שום דבר לא היה בסדר. מההתחלה זה לא נראה טוב ועדיין, המאמן הלאומי שלנו חשב שהוא יחיה על הניצחון מול ספרד בגמר גביע הקונפדרציות, שהוא יסתדר עם מה שהיה שם וששום דבר אחר לא ראוי לתשומת לב.
"הניצחון על קרואטיה והצלילה של פרד? 'קיבלנו פנדל וניצחנו'. התיקו נגד מקסיקו? 'אוצ'ואה נתן את משחק חייו'. את הבעיות בהגנה במשחק נגד קמרון הוא כמובן ביטל והניצחון בפנדלים על צ'ילה הוגדר כ'גאולה' של השחקנים למרות שהנבחרת שזכתה חמש פעמים בגביע העולם הייתה רחוקה משקוף אחד מלעוף בשמינית הגמר. נותר רק לדמיין איך סקולארי והצוות שלו התייחסו לניצחון על קולומביה. כן... הסימנים מראים שהכול בסדר, שהתקשורת טעתה ואנחנו הולכים על זכייה שישית (כמו שאומרת גם כרזה על אוטובוס הנבחרת).
"כל אלו הובילו את המאמן הברזילאי והשחקנים שלו לחשוב שהם יכולים להתמודד בצורה שוויונית מול גרמניה ושהם י-נ-צ-ח-ו. הכול היה בסדר... עד שמולר הבקיע ואז הכול התרסק.
"הבלקאאוט לא היה אלא תוצאה של שבועות על שבועות של ביטחון עצמי שקרי שהתרסק מול מציאות עגומה. ברזיל הפסידה בפן הטקטי, המקצועי והמוראלי וה-7:1 זה כנראה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות.
"כן. זה הראה כמה אנחנו רחוקים מהרעיון של להיות מדינת כדורגל. יש לנו ליגה גרועה מאוד, מאמנים גרועים מאוד והרבה שחקנים מנוסים שחולבים כסף מהמועדונים שלנו. ההתאחדות לכדורגל שלנו היא בלגן גדול, הקבוצות שלנו מאבדות נקודות בבית משפט והאצטדיונים תמיד ריקים. הכול היה ברור וידוע לפני המונדיאל, אבל תוצאות הנבחרת גרמו לנו לחשוב שאנחנו עדיין כוח ספורטיבי דומיננטי.
"אנחנו לא.
"ההרס מול גרמניה תמיד יישאר בזיכרון שלנו. זה ההפסד הגרוע בהיסטוריה. רגע עצוב לכל המדינה ולכל שחקן, אבל אולי, רק אולי, נוכל ללמוד מהטעויות שלנו. עדיין לא למדנו, אבל אולי חיכינו למקרה כזה כדי להחזיר את הרגליים אל הקרקע".