פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        ברזיל, הנה אנחנו באים

        שדרים משתוללים, מדינות שמתאחדות, שחקנים שמקבלים זהות חדשה. השבוע האחרון המחיש את מעמדו של כדורגל הנבחרות, פז חסדאי מתכונן לקיץ אגדי בברזיל

        לפני הכול, רונאלדו. שוב האגו טריפ, הנרקיסיזם, ההערצה העצמית, שאי אפשר להימנע מהם. לפני המשחק בשבדיה פורסם שהוא מקים במדיירה מוזיאון על שמו ושהוא מממן אותו, ואתה רוצה להגיד לו, "די כבר להתעסק בעצמך, צא מזה, אוהבים אותך". ואז בערב הוא כובש שלושער אדיר בשבדיה וצועק "אני כאן!", שכל העולם יידע, כריסטיאנו היה כאן, כריסטיאנו שם שלושער, ושוב אתה רוצה להגיד, "תירגע, תצטנע, הבנו, אתה גדול". כי קשה לחבב אדם, כל אדם, כשהוא מאוהב בעצמו בצורה כל כך מופגנת. זה מעורר סלידה, זה פשוט לא נעים, מהבחינה האנושית הכי בסיסית.

        אבל זה כנראה בלתי נמנע. הנרקיסיזם מניע את האנשים האלה, מושך אותם ומאתגר אותם. רק לפני כמה שבועות מייקל ג?ורדן הציע למכירה את הבית שלו, ובתמונות התגלתה אחוזה עצומה שעל השער שלה כתוב בגדול "23", ובמרכז מגרש הכדורסל ניצב הלוגו שלו, ועל הקירות תמונות וציורים שלו בפעולה, והכול נראה כמו בית מקדש שג?ורדן הקים לעצמו, כל כך בולט ומעורר מבוכה. אבל מה שאותי מביך להם נראה טבעי, וכנראה שגם רונאלדו מכור להתעסקות עצמית אובססיבית, כי נדמה שמאז שבלאטר העליב אותו הוא רק פורח ומשתבח, רק הגביר לו את המוטיבציה. אז למי אכפת, שיישאר מלוקק, עם אגו חולני. זה באמת מגוחך שבנוסף להכל, נצפה גם שיהיה בנאדם נחמד.

        כריסטיאנו רונאלדו: "אני מרגיש שאני חי בתוך חלום"

        כריסטיאנו רונאלדו שחקן נבחרת פורטוגל חוגג שער (AP)
        חייב להירגע. בעצם לא. רונאלדו (צילום: AP)

        לא רק רונאלדו חגג באותו ערב, השמחה אחרי ההצגה שלו הייתה כמעט קונצנזוס, מעין הקלה בינלאומית, חוצת מגדרים וגבולות, פשוט מהעובדה שהוא יהיה בברזיל. מעבר לניצחון האישי של כריסטיאנו - הניצחון הגדול היה של המעמד של כדורגל הנבחרות ושל המונדיאל. בשנים האחרונות, במיוחד בדיונים סביב הגדולה של מסי מול רונאלדו, עולה הטענה שהגביע העולמי הוא כבר לא פקטור כבעבר, שזכייה בליגת האלופות היא לא פחות יוקרתית בימינו, ושהזמנים השתנו, וזה לא כמו פעם, כי לא ייתכן שטורניר אחד קצר, שנערך אחת לארבע שנים, יהיה כל כך קריטי במעמדו ההיסטורי של שחקן. וכך חובב המונדיאלים כבר מרגיש זקן, לא רלוונטי, איך חלפו הימים.

        אבל השבוע האחרון הוכיח אחרת. הגביע העולמי נותר קדוש. כל משחקי הפלייאוף, גם החד צדדיים מביניהם, היו באווירה לוהטת. ברומניה ובירדן, בפריס ובמאלמו, עדיין הכרטיס לברזיל הוא הנחשק מכולם. עדיין שדרי הטלוויזיה וכותרות העיתונים, כולם קוראים "ברזיל, הנה אנחנו באים", בהבנה שעיני כל אוהדי הכדורגל נשואות לדרום אמריקה, כולם עורגים לארץ המובטחת. צעקות השבר של השדר הפורטוגלי היו רק הבונבון, תזכורת לכך שהספורט הוא מהמקומות האחרונים שבהם יש קסם חיובי לפטריוטיות (אולי חוץ מקרואטיה).

        גם כדורגל הנבחרות מוספד אחת לכמה חודשים, כשהטענה היא שלשחקנים כבר פחות אכפת, והקבוצות הן גולת הכותרת, וכו' וכו', אך כמה מרגש היה לראות את צרפת מתלכדת סביב הנבחרת – בעיקר שנאה וסלידה, גם תקווה ואמונה, אבל אף פעם לא אפאטיות. וכמה יפה לראות איך לנבחרות עדיין יש אופי ייחודי, ומסורת ייחודית, וכמה זה משפיע על השחקנים. מה קורה לפרנק ריברי, למשל, כשהוא עוזב את באיירן מינכן וחוזר לצרפת, איך שחקנים כמו ז'ירו, נאסרי, בנזמה וכו' פשוט סופגים מטענים של שנים ברגע שהם לובשים את חולצת הנבחרת.

        פרנק ריברי עם אוהדי נבחרת צרפת (רויטרס)
        מטענים של שנים רק עם לבישת החולצה. ריברי (צילום: רויטרס)

        לפעמים נדמה שנבחרות הן ערבוב מחדש של ה"כוחות", כאילו לקחת את כל השחקנים מהליגות השונות ולהציב אותם בנבחרת אירעית, בעלת סגל דינאמי, שמשחקת אחת לכמה חודשים; אבל עבורי, שמרן ומיושן שכמותי, שגדל על קדושת הגביע העולמי - הנבחרות הן עדיין הבסיס, זכר לימים ההם, שלפני חוק בוסמן והגלובליזציה, זכר לתקופה נשכחת. כמה נעים לשמוע שחקנים שחוששים למעמדם בקבוצות שלהם, כי חשוב מהכול להגיע לקיץ אחרי עונה טובה; כמה נעים לשמוע שמסי שומר על עצמו יותר מתמיד, נזהר על הרגליים, כי הוא יודע כמה חשוב המונדיאל למורשת שלו.

        ובכלל, כל הסימנים מראים שעומד להיות מונדיאל אגדי. מעבר לחגיגה הבינלאומית (לא במקרה השבוע רבים הביעו כאב, אמיתי ולגיטימי, על היעדרותן של האוהדות הסקנדינביות), יש גם תחושה לאיכות מקצועית נדירה. אולי הזיכרון שלי קצר, אבל לא זכור לי טורניר שמגיעות אליו ארבע נבחרות כל כך חזקות, כל כך עמוקות וכישרוניות, שכל אחת מהן מועמדת ריאלית לזכייה – ספרד, ברזיל, גרמניה וארגנטינה. ויש את המרדף ההיסטורי של מסי ורונאלדו, ויש את ניימאר מול הקהל הביתי, ומי יודע למה מסוגלות הולנד ואיטליה, וכמה מוקדם יישבר הלב לאוהדי אנגליה, אבל גולת הכותרת תהיה ללא ספק המארחת, ברזיל - האומה עצמה, לא הנבחרת - כי יש מדינות בודדות על הגלובוס עם תשוקה שכזו למשחק, מעטות שבהן מיליונים טוענים שהחולצה שלהם היא סמל לאהבה וקרנבל וכדורגל.