השתתפות במונדיאל היא חלומו של כל שחקן, אז האם ייתכן שחבורה שלמה של כוכבים תבחר להחרים את הטורניר? נבחרת רוסיה מודל 94' הוכיחה שזה בהחלט אפשרי, וגם כיום, כעבור שני עשורים, הפצע שהותירה הפרשה לא נותן מנוח לאיש מהמעורבים. הרוסים משוכנעים כי לו הכל היה הולך כשורה, היה להם סיכוי אמיתי להגיע להישג גדול בגביע העולם. הרי השלד של הנבחרת ההיא זכה בסטייל באליפות אירופה עד גיל 21 ב-1990. אלא ששום דבר, ממש שום דבר, לא הלך אז כשורה.
מהי גלאסנוסט?
כדי להבין את האירועים הביזאריים לעומק, חשוב לדעת את הרקע ממנו באו השחקנים. את ילדותם הם חוו בעידן הקומוניסטי, אולם בנעוריהם נחשפו לחופש הביטוי של פרסטרויקה, ואחרי התפרקות ברית המועצות היתה לצעירים רבים תפיסה שגויה מאוד של המותר והאסור במסגרת דמוקרטית. ליתר דיוק, הם סברו שכמעט הכל מותר.
בנוסף, היה זה הדור הרוסי הראשון שזכה לשחק במערב אירופה כבר בתחילת הקריירה. נכון לסוף 1993, כיכב איגור שאלימוב באינטר, אנדריי קנצ'לסקיס ליהטט במנצ'סטר יונייטד, איגור דוברובולסקי חזר ממארסיי, וסרגיי קיריאקוב הפך לאליל קרלסרואה הגרמנית. הם הכירו מתקני אימונים ברמה הגבוהה ביותר, וזכו לתנאי עבודה חלומיים בהשוואה לאלה שקיבלו כאשר חזרו לייצג את הנבחרת. המדינה הצעירה לא ידעה לטפל בספורטאים מקצועיים, ההתאחדות ראתה בהם כוכבים מפונקים, וחוסר הארגון היה מחפיר. השחקנים נדרשו לכבס לבד את הגרביים, ונאלצו לקחת מוניות משדה תעופה לאיצטדיון. הם הרגישו שמזלזלים בהם, והכעס גבר עם כל משחק בחולצה הלאומית.
צרחות מנשיא ההתאחדות
המזל שיחק לרוסים במוקדמות. הם קיבלו בית קל מלכתחילה, ואז נאסרה השתתפותה של יוגוסלביה בשל מלחמת אזרחים, וכך נותרו שתי נבחרות ראויות בלבד רוסיה ויוון. שתיהן הבטיחו העפלה עוד לפני המשחק האחרון באתונה ב-17 בנובמבר 1993, בו הפסידה רוסיה 1:0 אחרי שהשופטים פסלו לה שער חוקי. במקום לברך על המוגמר, פרץ נשיא ההתאחדות ויאצ'סלאב קולוסקוב בסערה לחדר ההלבשה, צרח על השחקנים והשפיל אותם: "עם יכולת כזו, אין לנו מה לחפש בארצות הברית!".
בעיתוי אומלל זה, הציג קולוסקוב את החוזה שנחתם עם ספקית המדים והנעליים ריבוק, והבהיר כי רק אלה שיכבדו אותו יוכלו לשחק בגביע העולם. החדשות הדהימו את הכוכבים, אשר לחלקם היו חוזים עם חברות אחרות. הם לא אהבו את העובדה כי ההסכם נחתם מבלי להתייעץ איתם. על המסמך הופיעה משום מה גם חתימת מאמן הנבחרת, פאבל סאדירין. פרט זה, בנוסף לשתיקתו של סאדירין בשעה שקולוסקוב גער בהם, גרמה לכדורגלנים להבין שהוא לוקח את הצד של הממסד נגדם.
המהלך הנבזי של המאמן הקודם
עד לאותו רגע, היו היחסים בין המאמן לשחקנים טובים. סאדירין הוביל את זניט לאליפות היחידה שלה בעידן ברית המועצות ב-1984, זכה עם צסק"א באליפות הסובייטית האחרונה ב-1991, ונחשב לאיש מקצוע מעולה ואדם נעים הליכות. האירוע עמוס הרגשות שינה את מאזן הכוחות ב-180 מעלות. אחרי שחזרו למלון, התכנסו רוב השחקנים בחדרו של שאלימוב כדי להוציא קיטור. עד מהרה הפכה הישיבה לבלתי נשלטת, וברוח "הדמוקרטיה" ששררה במדינה החליטו הכוכבים שינסו לקבוע בעצמם כיצד תתנהל הנבחרת ומי יאמן אותה.
העלבון מכך שסאדירין היה "נגדם" היה גדול, והחבורה נתקפה נוסטלגיה לימיו של המאמן הקודם, אנטולי בישובץ, שהצעיד את נבחרת חבר העמים ליורו 92', והועזב אחרי פיאסקו בשלב הבתים. בישובץ אולי היה אדם נוקשה, אך ידע לעמוד על שלו מול ההתאחדות, ודאג שהשחקנים יקבלו את המגיע להם. שאלימוב וחבריו התקשרו אליו כדי לבדוק אם יסכים לשתף פעולה עם דרישה להחזירו. המאמן האנוכי, שחלם לאמן במונדיאל וראה לנגד עיניו את טובתו האישית בלבד, השיב בחיוב. כך נולד המכתב המגוחך, בכתב יד, שנשלח לידי שאמיל טארפישב, יועצו של נשיא רוסיה בוריס ילצין לענייני ספורט וידידו האישי של שאלימוב.
"מאמן קבוצות לא רע"
להלן הנוסח המלא של המסמך המדהים. לקרוא ולא להאמין.
"אנו, שחקני נבחרת רוסיה, מתוך תחושת אחריות להופעותינו במונדיאל בארצות הברית, סבורים כי אסור לחזור על השגיאות שנעשו על ידי ההתאחדות בעבר טעויות ארגוניות, תעלולים כלכליים, ואספקת ציוד לקויה. שגיאות אלה השפיעו לא פעם לרעה על איכות התוצאות.
אנו יודעים כי פאבל סאדירין הוא מאמן קבוצות לא רע, אבל הנבחרת זה משהו אחר. שיטות האימונים וההכנה של סאדירין לא מתאימות לדעתנו לרמת הנבחרת הלאומית. העפלתנו למונדיאל הושגה מכוח האינרציה, כהמשך לעבודתו של אנטולי בישובץ לקראת יורו 92'.
לכן לדעתנו:
א. בישובץ ראוי לאמן את הנבחרת ולהכין אותה למונדיאל.
ב. יש לשנות את תנאי התגמול הכספי על ההעפלה למונדיאל.
ג. יש לשפר ללא דיחוי את רמת הציוד המסופק לנבחרת."
14 חברים יצאו לדרך
חלק מהשחקנים במיוחד אלה שעבדו עם סאדירין בצסק"א סירבו לחתום, אבל 11 מהם עשו זאת. אליהם הצטרף קנצ'לסקיס שהיה מושעה מהמשחק ביוון ושלח את חתימתו בפאקס ממנצ'סטר. ואלרי קרפין ואנדריי איבאנוב, כוכבי ספרטק שלא היו בסגל, צירפו את חתימתם במוסקבה. כך הפך דף הנייר הזה למה שידוע כ"מכתב ה-14". "לא ניסע למונדיאל אם לא ייענו דרישותינו", הם הצהירו.
סביר להניח כי אלמלא תבעו השחקנים להחליף את המאמן, יתר התלונות שלהם היו ניתנות לטיפול. סירובם להמשיך לעבוד עם סאדירין לא התקבל, כמובן, על ידי ההתאחדות, והצדדים התבצרו בעמדותיהם.
על הסרבנים הופעל לחץ, והראשון שחזר בו היה אולג סאלנקו חלוץ שמעולם לא התחשב בדעת הסובבים אותו. יתר החותמים הגדירו אותו מיד כ"בוגד", וזו היתה הבעיה המרכזית עם כל היתר. השחקנים הרגישו מחוייבות הדדית, והפרת ההסכם היוותה מבחינתם בגידה באחרים. בוריס איגנטייב, עוזר המאמן, סיפר לימים: "ניהלתי איתם מגעים עד הרגע האחרון, וראיתי עד כמה הם רוצים לשחק, אבל אי אפשר היה לשבור את המעגל".
מוסטובוי וקרפין חוזרים
חלק מהכוכבים קיבלו שכל אחרי שבישובץ עצמו פינה את הזירה. המאמן הבין שהמזימה לא צלחה, וחתם על חוזה כיועץ לנבחרת דרום קוריאה לא לפני שהוא מקבל לכך "אישור טלפוני" משאלימוב. בשלב זה חזר לנבחרת החלוץ סרגיי יוראן, ואחריו גם כוכבי ספרטק, כולל הבלם המפורסם ויקטור אונופקו. מאמן ספרטק, אולג רומנצב, היה מעורב בהליך הגישור, המליץ להם לשוב, וקיבל לפי ההשערות את ההבטחה להתמנות למאמן הנבחרת בתום המונדיאל.
אלכסנדר מוסטובוי הסיר את חתימתו מהמכתב בתחילת מאי, והדבר גרם לקרע בינו לבין שאלימוב שני החברים הקרובים לא החליפו מילה יותר משנתיים. קרפין היה האחרון לשוב לנבחרת, בסוף מאי, ימים בודדים לפני גיבוש הסגל הסופי. מדוע כלל המאמן בסגל את אלה שרצו בהדחתו? רב הנסתר מהגלוי בסוגיה זו, וקולוסקוב עצמו העיד: "לא הבנתי למה סאדירין החזיר אותם. לא התנגדתי לזה מעשית, אבל היתה בי מחאה פנימית".
"אני לא יכול לבגוד בחברים"
בסופו של דבר, נותרו שישה כוכבים בולטים איתנים בדעתם והחרימו את גביע העולם שאלימוב, קנצ'לסקיס, דוברובולסקי, קיריאקוב, ואסילי קולקוב ואיגור קוליבאנוב. האחרון, חלוץ פוג'ה האיטלקית, אמר בשיחות סגורות עוד לפני הטורניר: "עכשיו אני מבין שעשינו הכל לא נכון. הייתי נוסע למונדיאל, אבל אני לא יכול. אלה החברים שלי, גדלתי איתם, ואני לא יכול לבגוד בהם".
מטבע הדברים, ההכנות היו לקויות, והנבחרת לא רק נחלשה באופן משמעותי לאור חסרונם של הסרבנים, אלא גם רוסקה חברתית. האיבה בין אלה שעמדו לימינו של סאדירין מלכתחילה לסרבנים שחזרו היתה גלויה, והמאמן איבד את הסמכות בעיני רבים בשני המחנות. הנאמנים סברו כי הם אלה שצריכים לשחק, ואיגור קורנייב, אשר שותף במשחק אחד בלבד בטורניר, העיד: "התאכזבתי מאוד מסאדירין. אחרי פרישת הסרבנים, נותרה חבורה מגובשת שנסעה לכל מחנות האימונים, והאווירה היתה מצוינת. ואז, ברגע האמת, הוא הימר על אלה שחזרו ברגע האחרון". קורנייב עבר לברצלונה אחרי הטורניר, אך סירב לשוב עוד לנבחרת.
"ברור שזו היתה טעות"
רוסיה הפסידה לברזיל ולשבדיה, וניצחון 1:6 על קמרון לא עזר לה, אלא רק לסאלנקו שחגג חמישיה ונכנס להיסטוריה. הפרות המשמעת היו חריגות אפילו במונחים רוסים. הבלם סרגיי גורלוקוביץ' השתכר במטוס בדרך לארצות הברית. החלוץ אלכסנדר בורודיוק צרח על סאדירין אחרי שהוחלף במשחק מול שבדיה באומרו: "ביזית אותי מול כל העולם". יוראן הפסיק להתאמן אחרי שלא נכלל בהרכב במשחק מול שבדיה, וארז את המזוודות עוד לפני המשחק האחרון נגד קמרון. חוזהו בארסנל, שהיה על סף חתימה, בוטל אחרי הפיאסקו.
עם כל הכבוד לפספוס שלו, גורלם של הסרבנים היה אומלל הרבה יותר. במבט לאחור הבינו כולם את העוול שחוללו לעצמם. "היינו צעירים ולא הבנו את כל המשמעויות", הודה בדיעבד שאלימוב שיזם את המרד. קנצ'לסקיס, שוויתר על ההזדמנות היחידה בחייו לשחק במונדיאל: "ברור שזו היתה טעות. לסרב ביוזמתך ליטול חלק בגביע העולם, זו שגיאה ענקית. אבל האם אפשר היה למנוע אותה?". גם קוליבאנוב וקיריאקוב, שני חלוצים נהדרים שהשלימו זה את זה, לא שיחקו לעולם במונדיאל, בעוד קולקוב לא שותף באף טורניר גדול כלל. הקריירה של רובם התפוררה. שאלימוב נכשל באינטר ולא חזר להיות שחקן משמעותי, וגם דוברובולסקי הסתפק בקבוצות זניחות.
"מחקתי את השנתיים האלה מחיי"
הדמות הטראגית מכולם היה סאדירין. בחודשים שלפני המונדיאל, הוא התמודד עם לחצים בלתי סבירים, ונאלץ גם להצדיק בפני מקורביו את החלטתו להמשיך בתפקידו: "לא עשיתי שום דבר רע, ואני לא אוותר. נתתי את מילתי לשחקנים שהולכים איתי, ואני לא יכול לבגוד בהם". אלא שהמעמסה הנפשית היתה כבדה מדי. היחס המזעזע מצד חניכיו, מסע הרדיפה בתקשורת, והסכסוכים במהלך המונדיאל עצמו כל אלה הרסו את חייו של סאדירין. זו היתה אמורה להיות החוויה הגדולה בחייו, אבל היא הפכה לסיוט מתמשך.
"אין לי זכרונות מהנבחרת. מחקתי את השנתיים האלה מחיי", הוא אמר בדיעבד. בהמשך חלה סאדירין בסרטן והלך לעולמו ב-2001, בגיל 59 בלבד. אוהדי זניט וצסק"א, שתי הקבוצות בהן מעריצים אותו לנצח, מאשימים עד עצם היום הזה את הסרבנים, ובראשם שאלימוב, במותו.