הזעם האנגלי כלפי דייגו מראדונה אחרי ההדחה ברבע גמר מונדיאל 86' לא ידע גבול. הרמאי שהבקיע בידו, ואז הוסיף את אחד השערים היפים בתולדות הכדורגל על חשבונם, היה האויב מספר אחת, עוד לפני שלוקחים בחשבון את כל ההיבטים הפוליטיים של מלחמת פוקלנד. הרוחות בחדר ההלבשה האנגלי סערו, ריי וילקינס טען שצריך לדרוש משחק חוזר, ואז נכנס לפתע בדלת סטיב הודג', אשר התעכב מעט בגלל שהתראיין לטלוויזיה. בידו היתה חולצה של מראדונה.
"זו זכות להיות על המגרש עם מראדונה"
איך הוא העז להחליף חולצות עם הנוכל הזה? כל יתר השחקנים לא היו מעלים זאת על דעתם. טרי בוצ'ר, הבלם הקשוח שלא ידע פשרות, הצהיר בזמנו: "החולצה הזו היתה הדבר האחרון שרציתי בחיי. אני לא יכול לגעת בה, לא הייתי מנקה איתה את הרכב שלי". המגן השמאלי קני סנסום קבע: "אף אחד מאיתנו לא רצה את החולצות שלהם". בראשם עברו בוודאי הזיכרונות מהמשחק המפורסם מול ארגנטינה ברבע גמר גביע העולם הביתי 20 שנה קודם לכן, כאשר המאמן אלף ראמזי מנע באופן אישי משחקניו להחליף חולצות עם היריבים והגדיר אותם "חיות".
אלא שהודג' טוען שאיש מחבריו לא העיר לו דבר. בשיחה עם וואלה! ספורט, מסביר כוכב העבר בפשטות: "הלכתי לקבל את החולצה של מראדונה כי ידעתי עד כמה הוא שחקן גדול. כאשר הוא הבקיע את השער השני, הבנתי שזו זכות גדולה להיות על המגרש עם השחקן הטוב ביותר בהיסטוריה. המשחק הזה היה שיא הקריירה שלי, והחולצה היתה הפרס".
"גאה שהחולצה שייכת לי"
הוא מרגיש שלם לחלוטין עם עצמו, ואפילו בר מזל. הודג' בחר לקרוא לאוטוביוגרפיה שלו "האיש עם חולצתו של מראדונה". החולצה הכחולה המפורסמת מוצגת כיום במוזיאון הלאומי לכדורגל במנצ'סטר. "העברתי אותה למוזיאון באופן זמני ב-2002. היא עדיין נמצאת בבעלותי, אבל אני חושב שזה פריט שאנשים רוצים וצריכים לראות. זו חתיכת היסטוריה!". הודג', אשר דחה בזמנו הצעות לקנות את החולצה שהגיעו לפי הדיווחים לחצי מיליון ליש"ט, נחוש להשאיר אותה. "אני גאה שהיא שייכת לי. אין לי מושג כמה היא שווה עכשיו, אני אצטרך לקבל הצעה ממש טובה כדי שאשתכנע למכור", הוא אומר.
הודג' גם לא מאשים את דייגו בשער יד האלוהים: "זה לא היה הדבר הנכון לעשות, אבל כל השחקנים מרמים. הקוון היה צריך להבחין בעבירה". באופן ביזארי, חלקו בשער היה דווקא משמעותי ביותר הרי הקשר היה זה שניסה להעביר את הכדור לשוער פיטר שילטון, כאשר הקדים את חורחה ולדאנו. "התכוונתי למסור את הכדור לפיטר. באותם ימים אפשר היה למסור כדור לשוער, וחשבתי שהוא יקלוט אותו. הופתעתי שמראדונה הקדים את שילטון, אבל ברגע הראשון לא הבחנתי שהוא השתמש בידו", מספר הקשר.
התרגיל שלא עבד
איך שלא תסתכלו על זה, מדובר במהלך יומרני במיוחד. מדוע לא הרחיק הודג' את הכדור? מדוע בישל למעשה לאלוהים את השער הקריטי? אוהדים רבים באנגליה תהו על כך, וחלקם אף לא יהססו להאשים את הודג' בהפסד, מה גם שהוא היה אחד השחקנים שהוטעו על ידי מראדונה במהלך הסלאלום הפנומנלי. קביעות אלה קיבלו ממד נוסף כאשר סנסום חשף בראיון לרדיו מחדל אחר לחלוטין של הודג' נגד ארגנטינה. "עבדנו עם בובי רובסון על תרגיל בכדור חופשי כדי לנצל את הנטייה של הארגטינים לצאת לנבדל. כל השחקנים שלהם היו אמורים לצאת מהרחבה, ואז גארי לינקר היה צריך להתגנב מאחור ולקבל את הכדור בעמדה חוקית. זה עבד נהדר, אבל סטיבי הודג' שכח. שאלנו אותו בהפסקה: 'מדוע לא מסרת ללינקר?', והוא אמר: 'אני מצטער, שכחתי'. לכן לא הבקענו במחצית הראשונה".
ואולם, לא כדאי למהר להפוך את הודג' לשעיר לעזאזל. היתה לו גם תרומה חיובית מאוד לאנגליה בטורניר אליו זומן באופן מעט מפתיע. הקשר לא שיחק במוקדמות, ערך את הופעת הבכורה בנבחרת בתחילת 1986, והיו לו שלוש הופעות בלבד כאשר נכלל בסגל למקסיקו. "ממש לא ידעתי אם אקבל זימון עד הרגע האחרון, והייתי נרגש מאוד כאשר בובי רובסון בחר בי", הוא מספר.
שני בישולים לליניקר
הודג' בן ה-23 לא היה על הדשא כאשר אנגליה הפסידה 1:0 לפורטוגל במשחקה הראשון, אבל במפגש נגד מרוקו נפצע הקפטן בריאן רובסון במחצית הראשונה, והודג' נכנס במקומו. מיד לאחר מכן ספג ריי וילקינס כרטיס אדום, וכל המעמסה בקישור האחורי נפלה על כתפיו של הקשר חסר הניסיון. הוא הפגין משחק יעיל ושקט, וכך זכה באמונו של בובי רובסון להמשך. במשחק הגורלי נגד פולין, בו נזקקה אנגליה לניצחון בסיום שלב הבתים, בישל הודג' בכדור רוחב נפלא את השער השני לליניקר שהשלים שלישיה תוך 34 דקות בדרך ל-0:3 חלק. גם בשמינית הגמר נגד פרגוואי אירגן הודג' אסיסט נהדר למלך שערי מקסיקו 86', ואנגליה דהרה ל-0:3 נוסף. "נהניתי מאוד לשחק עם ליניקר. תמיד ידעתי שהוא יהיה במקום הנכון אם אמסור את הכדור לאזור המסוכן", נזכר הודג'.
"המשחקים נגד פולין ופרגוואי היו הטובים ביותר שלי", הוא קובע. אי אפשר לערער על כך, אבל הקרב נגד ארגנטינה, בו שגה לא פעם, הוא הזכור מכולם, והוא דאג לכך באופן אישי כאשר ביקש להחליף חולצות עם מראדונה. אפשר להגיד שזה מאפיין את אישיותו. לאורך הקריירה, לא ייחס הודג' חשיבות רבה מדי לביקורת, וקיבל את ההחלטות קרות ומחושבות.
מנחם את פירס, מקלל את פלר
אוהדי נוטינגהאם פורסט אהבו אותו מאוד מאז הופיע לראשונה בקבוצה של בריאן קלאף ב-1982, אבל הודג', שקיבל משום מה את הכינוי הארי, לא היה מרוצה מהעמדה בה תופקד על ידי המאמן האגדי, וביקש לעבור לאסטון וילה בקיץ 1985 על מנת לשפר את סיכוייו לשחק במונדיאל. ההימור אכן הצליח, אבל האוהדים בבירמינגהאם לא סבלו את הרכש החדש, והודג' נחשב עד עצם היום הזה לאחד האנשים השנואים ביותר ביציעי וילה פארק. הוא הואשם בחוסר המוטיבציה שלו בתחילת עונת 1986/87, ובכך שהפגין בכוונה יכולת חלשה על מנת לכפות על ההנהלה את המעבר לטוטנהאם. גם זה הצליח לו הודג' עשה את דרכו לשורת התרנגולים, בעוד אסטון וילה ירדה בסופו של דבר ליגה.
הקשר לא התאקלם בלונדון, הרגיש בודד ומתוסכל בבירה, וקלאף הציל אותו ב-1988. הוא החזיר את הבן הגולה לפורסט, והקריירה של הודג' שבה למסלולה. כך הוא זכה לקבל זימון מחודש מבובי רובסון, ונכלל בסגל גם למונדיאל 1990 באיטליה. "הפעם ציפיתי לנסוע לגביע העולם, כי הכושר שלי בנוטינגהאם היה מצוין", הוא אומר, אבל דווקא בטורניר הזה הוא לא זכה ליטול חלק. אחרי שנותר על הספסל במשחק הראשון מול אירלנד, נפצע הודג' במפשעה באימון, ולא הצליח להתאושש.
הוא נותר בסגל, עודד את חבריו מהספסל בדרכם לחצי הגמר, ואת התפקיד החשוב ביותר שלו היה לנחם את סטיוארט פירס אחרי החמצת הפנדל בדו קרב נגד מערב גרמניה. "סטיוארט היה הקפטן שלי בנוטינגהאם פורסט, היה לו טורניר נהדר, ודאגתי לו מאוד אחרי שהוא החטיא", מספר הודג'. בדרך הוא גם קילל את רודי פלר, כאשר חשד שהחלוץ הגרמני מנסה להתגרות בפירס.
שותף לבכורה של קאנטונה
הודג' היה אז רק בן 27, אבל אחרי המונדיאל הלכה הקריירה שלו ודעכה. רוי קין הצעיר שהוחתם בפורסט דחק אותו מההרכב, וב-1991 ביקש הקשר לעבור ללידס. גם המהלך הזה הביא לו מזל באופן חלקי, כי הוא הצטרף לסגל שזכה באליפות מפתיעה. הודג' לא היה שחקן הרכב קבוע, אבל תרם את חלקו, ונכנס להיסטוריה בעיקר כאשר הוחלף על ידי אריק קאנטונה במשחק החוץ נגד אולדהאם ב-8 בפברואר 1992. "זו היתה זכות גדולה לשחק עם קאנטונה באותה קבוצה, בדיוק כמו לשחק נגד מראדונה. הוא היה מנהיג ושחקן מיוחד במינו, שעזר ללידס לסיים במקום הראשון", אומר הודג', שפגש את הצרפתי לפני מספר שנים בטורניר כדורגל חופים במארסיי.
התואר ההוא היה אקורד הסיום בקריירה של הודג', שלא הצליח בשום מקום אחר ופרש ב-1998. כיום הוא עובד בצוות האימון של נוטס קאונטי בליגה השלישית, אבל החולצה של מראדונה מזכירה לו את הימים הגדולים. היא מעולם לא נשטפה, עדיין ספוגה בזעה של הגאון הארגנטיני. שחקני אנגליה, שכעסו אז על הודג', יודעים שבטווח הארוך ההחלטה שלו היתה נכונה. אחת המזכרות הטובות ביותר בתולדות הכדורגל נמצאת ברשותו.