זיזו אותו הצידה: סיפורו של יוהאן מיקו

יוהאן מיקו עשה הכול בתזמון אופטימלי. המסירות המדודות שלו בוצעו בדרך כלל בעיתוי האידיאלי כדי להעמיד את חבריו בעמדות הבקעה, והוא ידע להיות במקום הנכון בזמן הנכון על המגרש. רק בדבר אחד פישל הקשר הצרפתי בגדול – בתאריך הלידה. מיקו בא לאוויר העולם בסך הכול שנה וחודש אחרי זינדין זידאן. לפיכך, הוא נאלץ לחיות בצילו של הפליימייקר המפורסם, גם אם הלך בעקבותיו בהצלחה מרובה. ואז, ברגע האמת, כאשר נדרשה צרפת לתת לו את המפתחות במקומו של זיזו, היא לא השכילה לעשות זאת. ההפסד היה שלה, וגם שלו.

אחרי ההצגות של זידאן ביורו 2000, נבחרת הטריקולור פשוט התמכרה אליו. האיש שהפך לשחקן היקר בעולם כאשר נמכר מיובנטוס לריאל מדריד בקיץ 2001, היה השחקן המתוקשר בתבל, ובשלב מסוים איבדו הצרפתים את הקשר עם המציאות. על אף שהיה להם סגל מצוין, הם פיתחו תלות מוחלטת בזיזו. המאמן רוז'ה למר לא הכין חלופות ראויות, והאופטימיות לקראת המונדיאל ביפן ובדרום קוריאה ב-2002 התבססה בעיקר על הכוכב המרכזי, זה שנגח צמד מול ברזיל בגמר גביע העולם הביתי ארבע שנים קודם לכן. בעיטת היעף לרשת לברקוזן בגמר ליגת האלופות רק חיזקה את האמונה. לכן, כאשר זידאן נפצע לפתע במשחק האימון האחרון נגד הקוריאנים, נכנסו הצרפתים להלם מוחלט.

זו לא היתה פציעה קשה במיוחד – רק מתיחת שריר. "אחמיץ את משחק הפתיחה נגד סנגל, אבל אני מקווה לשוב לקראת המפגש עם אורוגוואי", הודיע אז זידאן. על פניו, לא היתה סיבה לפאניקה מיוחדת, אבל זו הדרך בה הגיבה אלופת העולם ואלופת אירופה לבשורה. במקום להרגיע את הרוחות ולהחדיר בטחון בשחקניו, התבטא למר כאילו סוף העולם הגיע: "זידאן מעניק חיים למשחק שלנו, ואנחנו הרבה יותר חזקים איתו". דויד טרזגה זימר דברים דומים: "חשיבותו עצומה עבורנו. הוא המנוע שלנו". כך החלה צרפת להכין תירוצים עוד לפני שפגשה את סנגל, קולוניה צרפתית לשעבר, עם מאמן צרפתי אלמוני למדי בדמותו של ברונו מטסו, שהביא את נבחרתו להופעת בכורה בגביע העולם.

מיקו, הפליימייקר הטבעי הנוסף בסגל, היה אמור להיות המחליף של זידאן, אלא שלמר לא האמין בו. במשחק ההוא מול קוריאה, כאשר זידאן הורד מהדשא, שלח המאמן למגרש דווקא את סילבאן וילטורד, בעוד מיקו כלל לא נוסה. נגד הסנגלים הוא הימר על יורי דז'ורקף כעושה משחק, וכאשר הדבר לא הצליח החליף אותו בכריסטוף דוגארי. התוצאה היתה עלובה. צרפת פחדה מהצל של עצמה, והאפריקנים זכו בניצחון 0:1 מוצדק.

"החלטתי לתת את המושכת לדז'ורקף כי חשבתי שהוא הכי חזק. דוגארי נכנס כי הנחתי שתהיה לו תרומה משמעותית במצבים הנייחים. מיקו דומה פיזית לדז'ורקף, וסברתי שהוא יסבול בדיוק כמוהו, אבל עכשיו יש לי הרבה חומר למחשבה בנושא", הסביר למר במסיבת העיתונאים. הפליימייקר עצמו הדגיש את הסוגיה הנכונה ביותר: "אחרי המשחק מול קוריאה שאלתי את עצמי שאלות. חשבתי לעצמי – איך זה ייתכן? הרי אם פביאן בארטז היה נפצע, השוער המחליף אוליך ראמה היה נכנס במקומו. למה זה לא קרה איתי? הרגשתי מוזר, אבל ניסיתי להישאר במצב רוח חיובי".

בשלב זה כבר היה ידוע כי זיזו ייעדר גם מהמשחק מול אורוגוואי, והפעם למר תיקן את המעוות. מיקו היה בהרכב הפותח, אלא שהיו לו שתי בעיות. ראשית, הוא לא תורגל במשחקי ההכנה. שנית, תיירי הנרי הורחק כבר בדקה ה-25 בגין עבירה שנויה במחלוקת על מרסלו רומרו. בלעדיו נותרה אלופת העולם עם אופציות מצומצמות מאוד בחוד, והקרב הסתיים בתיקו מאופס. היה זה אחד המשחקים החלשים של מיקו במדים הלאומיים, גם אם הוא היה קרוב להכניע את ההתמודדות בכדור חופשי בדקה ה-68. התקשורת העדיפה להפיל חלק מהתיק עליו. לטענת חלק מהפרשנים, הוא לא היה מחליף ראוי לזידאן.

ואולם, זידאן עצמו ממש לא הציל את המצב. הנבחרת ראתה בו מושיע, אבל הכוכב שהחלים לקראת המפגש נגד דנמרק, בו היו הצרפתים זקוקים לניצחון, הפגין יכולת ירודה. הסקנדינבים חגגו עם 0:2 חלק, והנבחרת של למר נסעה הביתה בבושת פנים מבלי לכבוש אפילו שער אחד לרפואה. לולא היתה נכנסת לטירוף מערכות וסומכת על מיקו מלכתחילה, התוצאה יכולה הייתה להיות שונה.

איך שלא תסתכלו על זה, בתחילת הקריירה מיקו התעלה על ההישגים של זידאן בקבוצותיו. בוגר האקדמיה של קאן, הוא נכנס לנעליו של זיזו ב-1992 אחרי שהקבוצה רשמה ירידה כואבת. קאן מכרה את זיזו לבורדו, ומיקו היה אחד האחראים לחזרה המיידית לליגה הבכירה. בעונה שלאחר מכן, 1993/94, עם לואיס פרננדז על הקווים, היתה קאן ללהיט הליגה וסיימה במקום החמישי.

טל בנין, ששיחק בקבוצה המלהיבה, נזכר בשיחה עם וואלה! ספורט: "יוהאן היה אחד המנהיגים של קאן, מקצועית וחברתית. היתה לו טכניקה נהדרת, הוא שיחק עם ביטחון עצמי גבוה וניווט את המהלכים. שחקן קבוצתי, שתמיד שיתף פעולה, דחף אותנו קדימה ועזר. מיקו הוא בחור צנוע ולא מתנשא, כולם אהבו אותו. איכשהו, הוא לא היה מסוג הכוכבים שמדברים עליהם. הוא לא היה מיוחצן מספיק, ומחוץ למגרש אי אפשר היה לנחש שהוא כוכב כדורגל. הוא רק התלבש שונה מכולם – היו לו בגדים מוזרים, מיוחדים ורחבים מדי".

זידאן הגיע עם בורדו לגמר גביע אופ"א לפני שנמכר ליובנטוס ב-1996, וגם שם הוחתם מיקו כדי להחליף אותו. הוא עשה את העבודה טוב יותר, וב-1999 סחף את הקבוצה לאליפות מפתיעה, תוך שהוא מספק אינספור כדורים נפלאים לצמד החלוצים, וילטורד הזריז וליליאן לסלאנד הגבוה. רק אז, בגיל 26, הוא זומן סוף כל סוף לראשונה לסגל הנבחרת, והוכיח את עצמו בהזדמנויות המעטות שניתנו לו. חודשיים לפני יורו 2000, כאשר זידאן היה פצוע, סיפק מיקו מחצית נהדרת במשחק הידידות מול סקוטלנד ובישל שער של וילטורד. "סוף סוף אנחנו יכולים לשחק בלי הסמל", קבעו העיתונים. אלא שבטורניר עצמו, בעוד זיזו זוכה בתואר השחקן המצטיין, הוא צפה מהספסל, ושותף רק במשחק חסר חשיבות נגד הולנד בסיום שלב הבתים, בו הפגין יכולת גבוהה.

הדעה הרווחת היתה כי לא ניתן לשלב בינו לבין זידאן. הנחה זו הופרכה לחלוטין במשחק היחיד בו השניים הורכבו בצוותא – הוא כלל שער של מיקו ונגמר בניצחון 0:4 בטורקיה. "נהנינו מאוד על המגרש. יש לנו שפה משותפת, ותמיד ידעתי שאנחנו יכולים לשחק ביחד", אמר מיקו אחרי שריקת הסיום. "אני רוצה להדגיש את חשיבותם של שני שחקנים – זידאן ומיקו. לשניהם יכולות טכניות יוצאות מהכלל", קבע למר. ואולם, הניסוי המוצלח לא זכה להמשכיות. זידאן היה כוכב העל, מיקו נותר מאחור, ובמשך חצי שנה לפני המונדיאל אפילו לא זומן לסגל. לשתי עונות מאכזבות יחסית במדי פארמה היה כנראה חלק בכך.

אחרי טראומת המונדיאל, חתם מיקו בברמן הגרמנית, והפך תוך שבועות ספורים לאליל היציעים ולעושה המשחק הטוב בבונדסליגה. הוא התאים כמו כפפה ליד לסגנון ההתקפי המובהק של המאמן תומאס שאף, ובעונת 2003/04 הוביל את ברמן לאליפות מזהירה ולזכייה בגביע. "מעולם לא ראיתי שחקן שקורא את המשחק ומכתיב את הקצב שלו כמו מיקו", התפעל שאף. בצפון גרמניה כינו אותו "זידאן של נהר וזר", גם אם ההשוואה עוררה אצל השחקן עצמו סלידה.

למרות זאת, מאמן צרפת ז'אק סאנטיני, שירש את למר, התעלם ממנו לחלוטין במשך כל הקדנציה שלו. הלחץ הציבורי גרם לזימונו המחודש לפני יורו 2004, אך מהסגל הסופי הוא נופה ללא הסברים. "אני כועס מאוד על סאנטיני. אין לי מושג למה הוא עשה לי את זה. הוא זימן אותי אחרי תקופה כה ארוכה, נתן לי תקווה, ואז זרק אותי. אני אפילו לא רוצה לשאול אותו לגבי הסיבות. נדמה לי שהסיפור שלי עם צרפת נגמר", אמר מיקו המתוסכל. הוא צדק. על אף שזידאן פרש מהנבחרת, ריימון דומנק מעולם לא זימן את מיקו שהמשיך להפגין כושר גבוה מאוד בברמן. הרקורד שלו במדים הלאומיים נותר על 17 משחקים ושער בודד.

"אני מנהיג באמצעות המעשים על המגרש, לא באמצעות המילים", נהג מיקו לומר. הוא היה כריזמטי, אבל בדרכו שלו. צרפת מעולם לא גילתה אותו עד הסוף, ואחרי הפרישה הוא קבע בעצב: "אין לי ספק שאפשר היה לשחק עם זידאן. המשחק בטורקיה הוכיח זאת, אבל למאמן היו תוכניות אחרות. הוא רצה פליימייקר אחד, וזידאן היה האיש. נאלצתי לחיות עם זה".

במהלך הקריירה בקבוצותיו, במיוחד בבונדסליגה, הוכיח מיקו שהוא יודע להתעלות ברגעים הגדולים. אוהדי ברמן עדיין מוכנים לנשק את האדמה עליה הוא דורך, ומתענגים על זכרונות השערים שהבקיע לרשת באיירן מינכן. לו היתה צרפת נרגעת ונותנת לו את המושכות במשחק מול סנגל, יכול להיות שגורל הנבחרת, וגורלו של מיקו עצמו, היו שונים. זה לא קרה, ולמעריציו של האמן הנהדר נותר רק להצטער. אם אתם לא מכירים את משחקו (וגם אם כן), כדאי לראות את לקט הבישולים והשערים שלו בסרטון הבא. אל תחמיצו.