פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        שער ללא כבוד

        עינויים, הרעבה, מוות מזיהומים והוצאות ליליות להורג. ג'ו גייטג'נס מנבחרת ארה"ב כבש את אחד השערים הכי מפורסמים בתולדות המונדיאל, אבל חייו הסתיימו בצורה נוראית ב"אושוויץ של האיטי". מדור הצד האפל מביא את סיפורו הנוראי

        שחקן נבחרת ארצות הברית ג'ו גייטג'נס (AP)
        אחראי על אחד הרגעים המדהימים בתולדות הגביע העולמי. גייטג'נס מונף על הכתפיים אחרי הניצחון (צילום: AP)

        בעוד פחות משבועיים, תערוך נבחרת ארצות הברית את משחק הבכורה שלה במונדיאל 2014 בברזיל. על הנייר, הסיכויים של יורגן קלינסמן ושחקניו להעפיל לשלב הבא מבית שכולל את גאנה, גרמניה ופורטוגל, נראים נמוכים למדי. כדי לעשות זאת, תצטרך נבחרת הפסים והכוכבים לספק לפחות הפתעה גדולה אחת. יכול להיות שכדי לקבל השראה, שמעו השחקנים האמריקאיים בשבועות האחרונים את מורשת הקרב מהפעם האחרונה שארצות הברית הגיעה למונדיאל בברזיל. אז, בקיץ של 1950, זה נגמר באחת הסנסציות הגדולות בתולדות הגביע העולמי: 0:1 בלתי נשכח על נבחרת אנגליה האימתנית.

        אם ישמעו את מורשת הקרב הזו, יתהוו בוודאי השחקנים האמריקאים מה קרה לגיבור המשחק ההוא - למבקיע השער היחיד במשחק, לאיש שאחראי על הסנסציה החד-פעמית. הם לא יהיו לבד. לאורך השנים, אף אחד לא ממש הצליח לקבוע באופן חד-משמעי מה קרה לג'ו גייטג'נס אחרי הרגע ההיסטורי ההוא. ובהיעדר חד-משמעיות ועובדות חותכות, ניאלץ להסתפק בקיבוץ האינפורמציה הקיימת.

        זו שאומרת שבחודש הבא, ימלאו 50 שנה ליום בו ג'ו גייטג'נס הוצא להורג בהאיטי.

        רחוב בהאיטי בשנות השישים (AP)
        ברחובות הללו גדל והתחנך. פורט או פרינס, האיטי (צילום: AP)

        ***

        הוא נולד ב-19 במרץ 1924 בפורט או פרינס, בירת האיטי, לאמא מקומית ואב גרמני. סיפורי אגדה על ילד עני שבועט בכדור סמרטוטים לא ממש תמצאו כאן: הבית היה בית מבוסס, כיאה למשפחה עשירה (יחסית) ומיוחסת. בגיל 14 הצטרף ג'ו לקבוצה מקומית ונודע בשל השערים הרבים שהבקיעו עם ראשו, אולם, אף שזכה במספר תארים מקומיים, הבין בתחילת שנות העשרים שלו שלא יוכל להתפרנס מלשחק כדורגל - לא בהאיטי, לכל הפחות. גייטג'נס ארז מזוודה והמריא לאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק כדי ללמוד חשבונאות. בתפוח הגדול נרשם לקבוצת ברוקהטן, וכדי להשלים הכנסה (כל משחק כדורגל שלשל לכיסו 25 דולר) עבד במסעדה של בעלי המועדון כשוטף כלים.

        מיותר לציין שבשנים ההן, למעט מאוד אנשים בארצות הברית היה אכפת מכדורגל. גם המונדיאל הראשון מאז מלחמת העולם השניה לא הביא איתו ציפייה גדולה, הד תקשורתי או שינוי כלשהו ביחס אל הענף - לפני, במהלך, ואחרי הטורניר המדהים ההוא. "בתקופה ההיא כדורגל לא ממש היה ביג דיל. בעיתונים, חדשות כדורגל תמיד היו בסוף, ליד מודעת האבל", אמר פעם וולטר באר, מכוכבי הנבחרת ההיא.

        אחרי תבוסות של 9:0 לאיטליה (אולימפיאדת 1948 בלונדון), 11:0 לנורבגיה (ידידות), 5:0 לצפון אירלנד (ידידות), 6:0 למקסיקו (מוקדמות מונדיאל 1950) ו-6:2 למקסיקו (מוקדמות מונדיאל 1950), העפילה ארצות הברית לגביע העולמי בברזיל בעיקר משום שבתקופה ההיא, שתיים מתוך ארבע נבחרות במוקדמות קיבלו את הכרטיס, והשתיים הנותרות היו קובה וקנדה החלשות-עוד-יותר.

        מאזן השערים של האמריקאים בשבעת משחקיהם האחרונים עמד על 45:2, ובניסיון נואש לרענן את השורות, צורפו לנבחרת שלושה שחקנים שלא נולדו בארצות הברית: ג'ו מקה הבלגי, אד מקיבני הסקוטי וגייטג'נס, שהגיע לטורניר כמלך השערים של הליגה המקומית. "לא הכרתי אף אחד שהרוויח כסף מכדורגל בתקופה ההיא", אמר לפני כמה שנים באר ל-ESPN, ואכן, הסגל האמריקאי הורכב אז בין היתר מעובד מפעל, נהג בבית קברות, נגר, מעצב פנים, שני דוורים, נהג משאית, מכונאי, מורה ושוטף כלים. אד מקיבני, הקפטן, היה השחקן המקצועני היחיד בסגל. כל היתר קיבלו מאה דולר לשבוע כדי להשתתף בגביע העולמי, בסיומו ישובו לעבודותיהם הרגילות.

        שני משחקי אימון בלבד קוימו לפני הטורניר: הראשון הסתיים בתבוסה של 5:0 לקבוצה טורקית ששהתה בארצות הברית, השני, יממה לפני הטיסה לברזיל, בהפסד 1:0 לנבחרת אנגליה ב'. "לא התאמנו כלל", הודה באר בפני ESPN. "את ג'ו גייטג'נס חלקנו הכרנו מהחוף המזרחי, אבל אף אחד אחר לא ידע מי הוא. אני לא חושב שהוא אפילו השתתף במבחנים לנבחרת, פשוט הוסיפו אותו לסגל".

        ואיזו הוספה זו היתה.

        קפטן נבחרת ארצות הברית במונדיאל 1950 אד מקיבני מול קפטן נבחרת אנגליה בילי רייט (GettyImages , Keystone)
        השחקן המקצועני היחיד בסגל. מקיבני לצד קפטן נבחרת אנגליה בילי רייט (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        ***

        הפתיחה של המונדיאל מבחינת ארצות הברית היתה סנסציונית: יתרון 0:1 על ספרד, אחת הפייבוריטיות, הוביל בסופו של דבר להפסד 3:1, אך העניק לנבחרת הפסים והכוכבים הרבה ביטחון לקראת המשחק השני של הטורניר - המשחק הקשה מכולם. אנגליה הגיעה למונדיאל הראשון בתולדותיה עם טייטל "מלכי הכדורגל", סיכויים של 3 ל-1 לזכות בטורניר בסוכנויות ההימורים (לעומת 500 ל-1 של האמריקאים) והמון, המון ציפיות. אחרי 0:4 על איטליה ו-0:10 על פורטוגל שבועיים קודם לכן במשחקי ההכנה, פתחה אנגליה את הטורניר עם 0:2 נינוח על צ'ילה. למשחק השני מול ארצות הברית, בחר מאמן נבחרת שלושת האריות וולטר ווינטרבוטום שלא לכלול בסגל את הכוכב הגדול ביותר שלו, סתנלי מתיוז בן ה-35, מתוך שילוב של זלזול ורצון לשמור אותו למשחקים החשובים באמת.

        גם ללא מתיוז, ההרכב של אנגליה היה משופע כוכבים: אלף רמזי, בילי רייט, טום פיני וסטן מורטנסון היו חלק מהשמות שעלו על כר הדשא בבלו הוריזונט ב-29 ביוני, 1950, מוכנים להביס. ב'דיילי אספרס' הבריטי נכתב לפני המשחק כי "זה יהיה הוגן לתת לארצות הברית מקדמה של שלושה שערים", ואם אתם חושבים שזה מוגזם, זה רק בגלל שעדיין לא שמעתם מה מאמן ארצות הברית עצמו, וויליאם ג'פרי, אמר. "אין לנו סיכוי", הוא הודה ערב המשחק. "אנחנו מגיעים כצאן לטבח". שחקניו הסכימו, ובינם לבינם דיברו על תבוסה בכבוד. "קיוויתי שאוכל להחזיק אותם מתחת ארבעה או חמישה שערים", אמר שוער הנבחרת פרנק בורגי לניו יורק טיימס.

        אנגליה לחצה מהפתיחה ואיימה על השער של בורגי שש פעמים ב-12 הדקות הראשונות. שנים רבות לאחר מכן, יודה המגן האמריקאי מרטין קיאו כי נתוני ההחזקה בכדור ביום ההוא היו בוודאי משהו כמו 15:85 או 10:90 לזכות האנגלים. אבל ארצות הברית לא היתה צריכה יותר מעשרה אחוז. בדקה ה-39, וולטר באר הימר על בעיטה מ-23 מטר. השוער האנגלי ברט וויליאמס היה ממוקם היטב, בדרך לתפוס את הכדור בקלות, אלא שאז, לפתע, ג'ו גייטג'נס הופיע משום מקום, זינק קדימה ושינה את תנועת הכדור עם ראשו. וידאו של השער ההיסטורי לא קיים, שכן הצלמים שהיו במגרש באותו יום התמקמו באופן בלעדי מאחורי השער האמריקאי; גם הם לא האמינו שיהיה אקשן של ממש בשער השני.

        "וויליאמס הציב את עצמו במיקום המושלם לקחת את הבעיטה של באר, אבל גייטג'נס הרס לו הכל. הוא קפץ, לא הצליח לפגוע בכדור עם המצח, אבל הכדור בטעות פגע בקצה ראשו והוסט לשער של אנגליה", נכתב ב'אינגליש סטרדיי פוסט', ובדיילי מירור גם כן תיארו את השער הסנסציוני כצירוף מקרים, כטעות: "הגול הזה היה מתאים לסיטואציה הביזרית שהתרחשה. באר בעט, הכדור היה בדרך לוויליאמס כשפגע לגייטג'נס, שניסה לזוז הצידה, באוזן השמאלית, ונכנס לרשת".

        "אם זה היה כל שחקן אחר בנבחרת שלנו, הייתי אומר שכן - זה בטח היה בטעות. אבל ג'ו הבקיע שערים בלתי-אפשריים", אמר לפני כמה שנים באר לספורטס אילוסטרייטד. גם חוסה יורנטה, ששיתף פעולה עם גייטג'נס בנבחרת ובקבוצת ברוקהטן, הגן על חברו ואמר ל-ESPN: "ג'ו לא הבקיע שערים מזיליקיים. בכל פעם שהוא כבש, זה היה כי התכוון לכבוש".

        אנגליה הגבירה את הלחץ, הפציצה את הקורות, אך לא הצליחה להכניע את בורגי. העדויות השונות מספרות על מספר שנע בין 10,000 ו-30 אלף איש ביציעים - מרביתם ברזילאים שעודדו את ארצות הברית, משום שראו באנגליה אחת היריבות העיקריות על התואר. עם שריקת הסיום, פרצו חלק מהם לכר הדשא והניפו את גייטג'נס באוויר. מתבקש יהיה לכתוב שהתקשורת העולמית רעשה וגעשה, אבל זה לא ממש קרה - בעיקר משום שהתקשורת העולמית לא הצליחה לעכל את מה שקרה. מספר עיתונים שקיבלו דיווח על תוצאה סופית של 0:1 היו בטוחים שמדובר בטעות, ופרסמו תוצאה של 0:10 או 1:10 לזכות אנגליה; בארצות הברית הסיפור לא היה מאוד שונה: רק עיתונאי אמריקאי אחד הגיע לטורניר - וגם זה רק משום שהיה בחופשה בברזיל באותה תקופה. הטור שכתב, אגב, לא פורסם בעיתון שלו, שבחר לפרסם במקום טקסט קצר של סוכנות הידיעות; ב'ניו יורק טיימס' טעו והעניקו את קרדיט כיבוש השער דווקא לאד סוזה, זאת לאחר שהדיווח הראשוני שהתקבל נחשד על ידם כמתיחה.

        שוער נבחרת ארצות הברית במונדיאל 1950 פרנק בורג'י מול שחקן נבחרת אנגליה טום פיני (GettyImages)
        הופעה הירואית בשער. בורגי עוצר את טום פיני (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        ***

        האנגלים הפסידו 1:0 לספרד במשחק האחרון ולא עלו לשלב הבא. ארצות הברית הובסה 5:2 על ידי צ'ילה והודחה גם כן. שחקניה חזרו ארצה בשלוש טיסות שונות ולא זכו לשום קבלת פנים שהיא, להוציא כמה בני משפחה. הניצחון ההירואי לא החיה קריירות מתות, הקפיץ קריירות בינוניות או הפך קריירות מוצלחות לעילאיות; הסדר פחות או יותר נותר על כנו. ג'ו גייטג'נס מאס בסדר הזה וניצל את המומנטום המסוים כדי לעזוב את אוניברסיטת קולומביה ולחתום על חוזה מקצועני בראסינג פריס. גיבור המונדיאל התקשה להסתגל לליגה הצרפתית, שותף בארבעה משחקים בלבד, ונשלח לאולימפיק אלה מליגה נמוכה יותר. געגועים הביתה השיבו אותו ב-1954 למולדתו, האיטי, שם התקבל, באיחור של ארבע שנים, כגיבור ספורטיבי אמיתי. אלפים חיכו לו בשדה התעופה, כמו גם שלט עליו המילים: "השחקן הכי טוב בהאיטי, בארצות הברית ובעולם כולו".

        הכוכב הגדול מיד קיבל קמפיינים פרסומיים מפלמוליב וקולגייט במדינתו, ובגיל 29 שב לליגה המקומית. אלא ששלל פציעות ודימומים חוזרים מהאף אילצו אותו לפרוש ב-1954, להקים מספר עסקים מקומיים ולהתחיל לאמן ילדים. "הוא נתן לכל מי שרוצה לבוא להתאמן פעמיים או שלוש בשבוע", אמר לפני כארבע שנים אחיינו של גייטג'נס ל-ESPN. "הוא היה עוזב את הבית לאימונים עם כסף, וחוזר בלי דבר בכיסיו. אם שחקן צעיר ביקש ממנו כסף כדי לאכול, ג'ו היה נותן לו. הוא היה נדבן מלידה".

        האידיליה המסוימת הזו נעצרה בבחירות לשלטון ב-1957, כשלואי דג'ואי - קרוב משפחה רחוק של גייטג'נס - הפסיד לפרנסואה "פאפא דוק" דובליה, דיקטטור אלים ורשע שהאמין בוודוו, ושגרם לרצח של לפחות 30 אלף אזרחים תחת שלטונו. אחרי ניסיון הפיכה שלא הצליח הפך דובליה חסר סבלנות למתנגדים לו, ואלה היו חדשות רעות במיוחד למשפחת גייטג'נס. בעוד ג'ו השתדל שלא להביע את דעותיו הפוליטיות לאורך השנים, שניים מאחיו נמלטו לרפובליקה הדומיניקית כחלק מקבוצה שתכננה לבצע הפיכה ולהפיל את העריץ מכסאו.

        בליל ה-7 ביולי, 1964, דובליה הפרנואיד ניצל את היותו דיקטטור כדי להצהיר שהוא הולך למשול עד מותו. משפחת גייטג'נס החלה להבין לאן נושבת הרוח, ובבוקר שלמחרת ברחה מהאיטי. ג'ו נותר, משום שהאמין שמעמדו יספיק לו כדי להישאר בחיים.

        הוא טעה.

        שליט האיטי לשעבר פרנסואה דובליה (AP)
        אם לא היה נבחר לנשיאות, ג'ו גייטג'נס ככל הנראה לא היה מוצא להורג. דןבליה (צילום: AP)

        ***

        בבוקר ה-8 ביולי, נכנסו לאחד מבתי העסק של גייטג'נס שני אנשי 'טונטון מקוט' - המשטרה החשאית שהוקמה לפי הדגם של פלוגות הסער הנאציות. "כשראו אותו, הם הכניסו אותו למכונית והצמידו לו אקדח לרקה. אחר כך הוא נעלם", סיפר לפני מספר שבועות בנו, לזלי, ל-BBC. "בימים ההם, דובליה רדף אחרי משפחות וידוע שהוא הרג משפחות שלמות שהתנגדו לו". הדברים הללו מסבירים מדוע הרודן התעקש לכלוא את כוכב הכדורגל לשעבר, אף שלא התנגד לו בשום שלב בצורה אקטיבית או ציבורית.

        כמו שאר האסירים, גם גייטג'נס נלקח לפורט דימאנש - בית כלא ידוע לשמצה שהוגדר על ידי הניו יורק טיימס לפני עשרים שנה כ"אושוויץ של האיטי". בתאים קטנטנים נדחפו הרבה יותר מדי אסירים - כל כך הרבה, עד שנאלצו לישון במשמרות, משום שלא היה מקום. שלל סיפורי זוועות מהאנשים שאיכשהו הצליחו לשרוד את התקופה ההיא פורסמו מאז, ביניהם זה של רולנד מיצ'ל, שנכלא בפורט דימאנש לשישה חודשים לקראת סוף שנות השבעים, וסיפר לניו יורק טיימס: "זה מקום רע. הם הרעיבו אותי, אבל אני עוד הייתי בר מזל. הם הרעיבו אנשים למוות. הם היכו אנשים למוות. ראיתי אותם חותכים לאדם אחד את השריר מתוך הרגל, כדי שלא יוכל ללכת. כל הזמן נשמעו שם צעקות".

        בנוסף לאוכל שלא ממש הגיע, הסוהרים הקפידו לצמצם גם את צריכת המים של האסירים, שלעתים ניסו לשתות מהצינור בו נשטפו פעם בשבוע. בין שטיפה לשטיפה, צברו סירחון נורא מהצרכים אותם עשו בתאים הקטנים, צרכים שנערמו אחד על גבי השני ולא נוקו, כדי שבנוסף לתת-תזונה והתייבשות, יהיו כאלה שימותו גם ממחלות שונות וזיהומים. המתים נקברו בעלי בננה ששימשו במקביל כ"מיטות וכארונות קבורה", כפי אמר אסיר בשם בובי דובל לספורטס אילוסטרייטד.

        ב-00:00 בלילה, בכל לילה, שם של אסיר כלשהו נקרא. על פי הדיעה הרווחת, שמו של ג'ו גייטג'נס נקרא ב-10 ביולי, 1964, והוא נלקח מהתא שלו אל חצר הכלא, עמד מול החומה, ונורה למוות. בעוד יש שמאמינים שמי שלחץ על ההדק היה חבר של המשפחה, אחרים טוענים כי דובליה בעצמו הוא שדאג לרצוח את אחד הכדורגלנים הגדולים בתולדות המדינה. בנו של גייטג'נס, לזלי, אף טוען כי בידיו מסמכים של ה-CIA שמוכיחים שאביו והדיקטטור שהו בכלא באותו לילה.

        ובכל זאת, באופן מסורתי, רצח עם הוא לא דבר ביורוקרטי במיוחד. אין רישומים שמוכיחים מבעד לכל ספק מתי כל אסיר מת, אם בכלל. כחצי שנה אחרי הלילה ההוא, ב-1 בינואר, 1965, יצאו הוריו של גייטג'נס ממקום המסתור שלהם כדי ללכת לאחל ברכות לשליט, כנהוג מדי שנה חדשה. לאחר שבילו יום שלם בתור, הלילה ירד על עיר הבירה. "בחצות שיערנו שהנשיא כבר לא יראה אף אחד אחר", אמרה אימו של גייטג'נס ל-ESPN לפני מספר שנים. "היו רק ארבעה או חמישה אנשים לפנינו בתור, אז בעלי צעק: "למה אסרת אותו? אין לו שום קשר לפוליטיקה, הוא בסך הכל שחקן כדורגל!" דובריה זימן את בני הזוג גייטג'נס אליו, ולפי אימו של הכדורגלן, אמר: ""אני מבטיח לכם שמחר אשחרר אותו". הוא היה מאוד משכנע. הלכנו הביתה בתקווה שג'ו עדיין חי. חיכינו כל היום למחרת, ואז חיכינו יום נוסף, וג'ו לא הגיע. כשהוא לא שוחרר, הבנו שהוא לא בחיים או שדובליה שיקר".

        מספר חודשים לאחר מכן קיבלו בני הזוג גייטג'נס מסר לפיו ג'ו עדיין בחיים, ותמורת שוחד של 4,000 דולר לאחד הסוהרים יוכלו לשחרר אותו. הם הגיעו למקום המפגש עם הכסף, חיכו יום שלם, ושוב שבו הביתה שבורים. זו, ככל הנראה, היתה הפעם האחרונה שהאמינו שבנם עדיין בחיים.

        מאז, כמו שאר תושבי האיטי, כמו חובבי הכדורגל בארצות הברית, הם נותרו רק עם זכרונות.

        ילד משחק כדורגל בחורבות בית הכלא פורט דיאמנש, האיטי (GettyImages , Allison Shelley)
        כאן נרצח אחד מגיבורי המונדיאל. כלא פורט דיאמנש, מספר שנים לאחר שנסגר (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        לטוויטר של נמרוד עופרן

        לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

        לתגובות:
        nimrodofran@walla.co.il