שבת גשומה במיוחד בסלבדור שלחה את האוהדים מהרחובות הססגוניים של מרכז העיר היישר אל הברים הקטנים וכך המסיבה עברה מבחוץ פנימה. ואולי בעצם זו משמעות המונדיאל, חדר אחד, שלל שפות, צבעים וחולצות, הולנדים, גרמנים, קולומביאנים, אמריקאים, אוסטרלים ומכנה משותף אחד - המשחק שמשודר על המרקע. אין אלימות, אין קללות, רק תשוקה אמיתית למשחק ורצון לייבש את הבגדים ולהרטיב את הגרון. הבירה הפופולארית "סקול" נשפכת כמו מים והתחושה הכי נקייה שיכולה להיות - חווית צפייה מזוקקת וטהורה.
בשעות אחר הצהריים האוהדים האנגלים מקימים להם חמ"ל באחד הברים המרכזיים, השמועה עושה כנפיים והחבר'ה נוהרים פנימה ומתחילים לשתות. נבחרת שלוש האריות לא תשחק בסלבדור (אלא תסיים ראשונה בבית ותעפיל לרבע הגמר), אבל מאות אנגלים נמצאים בעיר. "מנאוס חמה, הכרטיסים יקרים ואזלו מהר", הם מסבירים לוואלה! ספורט. על הדרך, הם מנפים גם אצבע מאשימה כלפי פיפ"א ושרים: "Stand up if you hate FIFA". ג'וש,יהודי לונדוני ומנהיג האוהדים בפאב, מסביר לנו: "זה גוף מושחת, שאכפת לו מכסף ולא מהאוהדים".
הצפייה איתם מספקת 100 אחוז של הנאה. מגוון שירים, חלקם קורעים, חלקם מוכרים ובראשם: "Three lions (football's coming home)", הלהיט שכתבה שלישיית קומיקאים לפני יורו 1996. אז האמינו באנגליה שהנבחרת הולכת לזכות במונדיאל. "30 שנות כאב לא גרמו לי להפסיק לחלום", אומרת אחת השורות. מאז עברו עוד 18 שנה, השורה הזו עדיין רלוונטית, אבל אוהדי אנגליה פשוט מסרבים להפסיק להאמין. מיד אחרי שמריו באלוטלי נגח את השני של האזורי, הם פוצחים בשירת: "ננצח 2:3". הקומדי סטור היו אומרים על זה: "מפגרים, אבל אופטימים".
הם שרים במשך 90 דקות ולפעמים נראה שחלק מהשירים ממוצאים על המקום. הם שרים לאחד האוהדים שהצליח לתקן תקלה בממיר, מקניטים אוהדים גרמנים שעברו במקום ("1:5, אפילו הסקי הבקיע") וסונטים בבאלוטלי. הם שרים וקשה לא להזדהות איתם. כמה אכזבות הם ראו, כמה ציפיות חסרות בסיס התנפצו להם בפנים והם עדיין מחכים שהכדורגל יחזור הביתה. "נסיים במקום הראשון בבית, שום דבר לא יעזור", הם מבטיחים ומיד כמובן פוצחים בשירה: "We still Believe".
רק כשעה אחרי סיום המשחק, כשהבר כבר התרוקן והלילה יורד על סלבדור, נמצא אוהד אנגלי אחד שפוי, שמזכיר את הגרסה לאחרונה לשיר שלוש האריות שיצאה ב-2010, זו ששרים ראסל ברנד ורובי וויליאמס, שנפתח במילים: "נראה שכולם יודעים את התוצאה, הם ראו הכול בעבר". באנגלית זה נשמע יותר טוב.
אנגליה, אגב, נראתה בכלל לא רע. למרות שספגה הפסד ראשון בשלב הבתים של גביע העולם מאז 1998, ההופעה הייתה טובה בהרבה לעומת לא מעט משחקים שהסתיימו עם תוצאה חיובית יותר. מדובר בנבחרת צעירה, סופר אתלטית עם חלק קדמי מהיר ומוכשר, אבל חסר לה קצת בלאנס. לעומת ההופעות האנמיות בדרום אפריקה, האנגלים שיחקו עם המון התלהבות, אבל לא עשו שני דברים: לחץ במרכז השדה (ולראייה 92.2 אחוז מסירות שהושלמו מצד האיטלקים) והגנה ראויה. האזורי הגיעו יותר מדי בקלות לאזור המסוכן ואנטוניו קנדרבה (המצטיין במגרש), ששיחק כשחקן החופשי מתחת לחלוץ, עשה כאב ראש ללייטון ביינס שמצידו חשב קצת בעיקר התקפה.
ההבדל המקצועי בין הנבחרות לא גדול, אבל לאיטלקים יש יותר שחקני הכרעה, ווינרים שמספקים את הסחורה ברגע האמת. זה למשל ההבדל בין מריו באלוטלי לויין רוני שממשיך לחפש שער בכורה במונדיאל גם אחרי ההופעה העשירית או בין אנדראה פירלו לסטיבן ג'רארד (למה פרנק למפארד לא פתח?). ובכל זאת, לאנגליה היו מספיק מצבים והיא הייתה שווה לפחות נקודה. 13:18 באיומים לשער ו-4:5 למסגרת היו צריכים למנוע הפסד. מצד שני, 18 איומים לשער זה מחצית ממה שעשתה אנגליה בכל המונדיאל הקודם. לרוי הודג'סון יש את הכלים לדבר חזק בבית ד', שמלכתחילה נחשב למעניין וצמודוקיבל טוויסט שהפך אותו לסופר מרתק.
פינת הפייסבוק
לא לגמרי מצליח להחליט מה יותר גרוע: אופטימיות מזויפת כמו של האנגלים או סקפטיות מוגזמת כמו של אוהדי נבחרת ישראל