מהטיילת של איפנמה בריו דה ז'ניירו זה נראה כמו עוד פנינה שנבחרה בקפידה כדי לקשט את הנוף המושלם של אחד החופים הכי יפים והכי מפורסמים בעולם.
המקום הזה, גבוה גבוה על ההר התלול שליד הים, הוא מספיק קרוב כדי שמי שמבלים בחוף ירימו ראש ויתפעלו למראה הבלגן הססגוני של אותם בתים צפופים שבנויים אחד מעל השני כמו קוביות לגו, אבל הוא גם מספיק רחוק כדי שהקולות והריחות שיוצאים ממנו לא יגיעו למטה ויפגעו באווירה הפסטורלית ששימשה השראה לטובי הציירים, הכותבים והמלחינים.
רק לעיתים רחוקות, כשחילופי הירי שם למעלה כללו גם נשק כבד, מטעני חבלה שהורידו רחובות שלמים ואש מסוקים שחגו מעל ההר וירו אל אותן קוביות לגו, קיבלה איפנמה תזכורת לחיים המקבילים המתנהלים באותו כתם אלים, אחד מני כמה מאות בריו, שנקרא פאבלה.
לפני שניכנס להגדרות של המילה ולהיסטוריה של הפאבלות, כמה מילים על מה שעבר לנו בראש לפני שהחלטנו להיכנס פנימה.
מצד אחד רצינו להעביר משהו מהחיים בברזיל לא רק דרך תמונות מהממות מהקופה קבנה או מהחגיגה באצטדיונים. מצד שני, אנחנו לא רוצים להפסיד אף משחק במונדיאל האדיר הזה. אז קיבלנו החלטה. אנחנו עולים למעלה ונכנסים לפאבלה ביום שברזיל משחקת נגד מקסיקו. לראות את החיים שם, להיות עם התושבים, להבין מה שעבר על המקום הזה ולראות יחד איתם את המשחק.
כשנעמדנו לפני צלע ההר והרמנו את הראש כדי לראות לאן אנחנו נכנסים, אולי דווקא בגלל שזה כל כך תלוש מהחיים כאן, הדבר הראשון שעלה לי בראש היה 'משחקי הכס', או ליתר דיוק, ממלכת הצפון של Castle Black שמנותקת מהקרקע ובנויה על חומה עצומה שכמעט לא מאפשרת גישה אליה מהחיים שלמטה.
עד לפני 4 שנים זה היה פחות או יותר הסיפור של הפאבלה קאנטאגאלו (Cantagalo). כדי לעשות את הדרך למעלה או למטה היה צריך כושר של טריאתלוניסט. משום כך, מי שהיה למעלה נותר תקוע למעלה כמעט חיים שלמים, בלי מים, בלי חשמל ובהרבה מקרים גם בלי לדעת קרוא וכתוב. רק לפני 4 שנים בנתה הממשלה מעלית שעולה מהרחוב אל המבואות של הפאבלה, מה שחוסך את חלק הארי של הטיפוס. המעלית הזו, אם להשתמש בדימוי אחר מתוכניות שאהבתי, היא סוג של 'מנהרת הזמן', מעבר מהווה משגשג של שכונה יוקרתית ונחשקת לעולם שמהרבה בחינות נותר תקוע אי שם בעבר ברחוק.
הגטו שמעל איפנמה
כבר מהצעדים הראשונים בסמטה הצרה שמכניסה אותנו לקאנטאגאלו אנחנו נשאבים אל החיים המקבילים של הפאבלה.
"תעיף את המצלמה", צועקת עלינו מישהי עם מבט מזוגג בעיניים.
זו הפעם הראשונה שלי בברזיל. שנים חלמתי להגיע הנה. אחת האהבות הגדולות שלי היא לנגן בוסה נובה בגיטרה. השיר הראשון שלמדתי, איך לא, היה "הנערה מאיפנמה" החלומי והענוג. והנה, סופסוף הגעתי. וגם פגשתי את הנערה הראשונה שלי באיפנמה. והיא אפילו מדברת אלי.
- "תעיף את המצלמה!"
אנחנו מעיפים ממנה את המצלמה וחושבים בכלל לרדת מכל העניין אבל אז, במעלה המדרגות שמטפסות למרפסת שהולכת להתמוטט, קוראת לנו אישה אחרת. היא תולה כביסה על חבל. יש שם 30 חולצות, רובן עם מס' 10 של ניימאר על הגב. היא רוצה שנצלם אותה והיא רוצה שנצלם את הילדים שלה, כולם לבושים בחולצה של נבחרת ברזיל, כולם עם דגלים ונפצים וכולם צועקים ורוקדים. ברחבה שליד הבית, בין ערימות הזבל, אינסוף ילדים רצים, עפיפונים מעשה ידיהם מסתלסלים במשחק של קרבות אוויר, כדורגל נבעט וניתז מאחד הקירות, עפיפון אחד מצליח לחתוך את השני ומפיל אותו לקרקע, ילד גדול יותר שם ספרינט ובא לאסוף אותו בטענה שמרגע שהופל זה כבר שייך לכולם, הילד הקטן יותר שנגזל קורא לדוד שלו שבא עצבני וחוטף אותו חזרה. שני גברים סוחבים טלוויזיה לרחוב ומאלתרים אנטנה שתקלוט את השידור, הם מלפפים רשת סבוכה של חוטים סביב עמוד, מתחברים למערכת החשמל וגונבים אותו מהשכנים העשירים שלמטה באיפנמה.
- "אין בעיה שתסתובבו פה. רק אל תצלמו את ההיא שצעקה עליכם, ולא אותו, ולא אף אחד אחר שמשתמש, קונה, מוכר סמים או מסובך עם המשטרה".
מעולם לא ראיתי מקום כל כך צפוף עם כל כך הרבה חיים.
אנחנו מטפסים בעוד מבוך שמתעקל מעלה בין פחונים, חולפים על פני גרפיטי שמאיים להרוג שוטרים ודגלים של מועדוני כדורגל ויוצאים החוצה דרך שבר גדול בקיר.
אוויר.
נוף עוצר נשימה. פנורמה של ריו נפרשת מולנו ומתחתינו. הר הסוכר, החופים של איפנמה, קופה קבנה והפסל העצום של ישו שפורש ידיים לצדדים בפיסגת הר הקורקובדו.
חלום. חלום שהפאבלה שלנו בדרך כלל לא קשורה אליו. אבל הערב כן. כי יש משחק של הנבחרת.
אז נכון, כמעט כולם כאן שחורים מדוכאים לעומת הלבנים בשכונות היפות שלמטה, ושהשוטרים והחיילים שפרושים בכל צומת אסטרטגי כאן הרגו כמה עשרות תושבים במבצעי הטיהור של שלוש השנים האחרונות, והמדינה שהשקיעה קרוב ל 12 מיליארד דולר במונדיאל היתה יכולה להשקיע במקום זה במערכות החינוך והבריאות שבקושי קיימות כאן, אבל היום ברזיל משחקת. כך שגם בשבילנו זה עיתוי הרבה יותר מזמין להיכנס ולספר את הסיפור של המקום הזה.
Poder paralelo - מי ששולט כשאין מדינה
זה התחיל פחות או יותר לפני מאה שנה. צאצאי עבדים וכפריים עניים מצפון מזרח ברזיל הגיעו כפועלי עבודה למטעי הקפה והסוכר סביב ריו. רובם בני מעמד נמוך שנדחו על ידי החברה ולפיכך נדרשו לאלתר לעצמם מבני מגורים בשכונות לא חוקיות בשולי הערים. במחצית השנייה של המאה ה-20 גבר זרם ההגירה לערים הגדולות ושכונות לא חוקיות כאלה צצו במאות סביב כל עיר גדולה בברזיל. השם שניתן להן, פאבלה, הוא בכלל שם של צמח קוצני שבו נתקלו חיילים משוחררים שהגיעו לאיזור לאחר שלחמו בצפון המדינה. משום שהגבעות סביב ריו הזכירו להם את אותן גבעות בצפון שבו גדל הצמח ההוא, החליטו לכנות אותן בשם פאבלה.
כך, בבקתות פחונים, ללא מערכות ביוב, מים או חיבורי חשמל, ללא תשתיות וללא תחנות משטרה שכן אין להם מעמד חוקי, התבססו חייהם של יותר מרבע מאוכלוסית ברזיל. כ-60 מיליון מתוך 200 מיליון תושבי ברזיל שוכנים בפאבלות. בריו דה ז'ניירו מספרם מתקרב ל-2 מיליון. וגם אם אט אט המדינה מכירה בהם, או כמו שהם מגדירים "נזכרת בנו ומפייסת אותנו בשנת בחירות", הרי שמדובר בגטאות. יקום מקביל. ובמקרה של הפאבלה המונח הזה הוא לא קלישאה אלא משהו שהפך למושג ביחסים בינלאומיים.
"בוא אני אסביר לך מה זה Poder paralelo (שלטון מקביל)", אומר לי ז'ואאו, שכמו רוב תושבי השכונה ביום החגיגי הזה לובש חולצה של נבחרת ברזיל, עוזר לתלות ברחוב דגל ענק של ברזיל ומתעקש ששום דבר מזה זה לא קשור למדינת ברזיל.
"כל הילדות שלי עברה כאן בלי שראיתי מדינה. כלומר, ראיתי אותה מרחוק", הוא מצביע לעבר קצה המצוק ממנו נפרשת ריו על כל הדרה, "ראיתי את איפנמה שלמטה עם האורות שלה, את ההרים, הכבישים והרכבות, אבל אלינו זה לא הגיע. וכשהמדינה לא מגיעה אליך אז מישהו אחר כן מגיע."
מי שלקח את הכוח בידיים, תרתי משמע, היו הגנגסטרים. בעולם ללא משטרה וללא אלטרנטיבות חברתיות הם יצרו יקום משלהם ועם חוקים משלהם. שתי הכנופיות הדומיננטיות היו Comando vermelho (הקומנדו האדום) ו-Amigos dos amigos (החברים של החברים). הם התגבשו ב-1979 בבתי הסוהר של ריו והקימו רשת להפצת קוקאין שעשתה מיליארדים. הם קנו פוליטיקאים, שופטים ושוטרים ואת הבסיס שלהם קבעו בפאבלות שם הקיפו את עצמם בצבא לכל דבר, עם נשק כבד ועם שליטה מוחלטת על כל דרכי הגישה לשכונות, שגם כך היו מלכודת מוות לכל שוטר או איש חוק אמיץ דיו כדי להילחם בהם.
"אני יודע שבחוץ יש להם שם של רוצחים וסוחרי סמים, וחלקם בפירוש היו כאלה, אבל עבורנו כאן בפנים, ה-Comando vermelho סיפקו עבודה, חיים ואפשרויות של בילוי. המוזיקה שגדלתי עליה היתה Funk Carioca ('קריוקה' פירושו תושב ריו) והמסיבות פאנק (Baile funk) שהקומנדו אירגנו מדי ערב יום ראשון היו משהו שכנער צעיר לא יכולת לפספס".
המסיבות, כמו גם מועדוני כדורגל מקומיים שהגנגסטרים הקימו ומימנו, היו הדרך לקנות את הנאמנות של צעירי הפאבלה ולגייס 'חיילים' חדשים. ז'ואאו מרגיש נוח לדבר איתי על זה כי הוא עצמו אף פעם לא הפך לחייל. הוא גם לא התפתה אף פעם לפולחן שהיה מתנהל באותן מסיבות, פולחן שכלל טקסי זיכרון לחברי קומנדו שנהרגו על ידי המשטרה, יצאניות קטינות לכל המעונין וקוקאין בלי סוף.
- "אני רק מעשן גראס. זו הדרך שלי להעביר את החיים בחיוך. כל מה שמעבר לזה אף פעם לא משך אותי".
כמה מטרים מאיתנו ומהחברים שהתקבצו כדי לראות את המשחק יחד ברחוב, ממוקמת פלוגת שוטרים עם אלות ומגנים. ז'ואאו מרגיש לחלוטין בנוח איתם. הוא פותח עוד בקבוק של בירה ומזמין אותי לשתות איתו ולחגוג את מה שברור לו שיהיה ניצחון של ברזיל על מקסיקו.
השוטרים מצידם נראים הרבה יותר לחוצים. עד לא מזמן אף אחד מהם בכלל לא העלה על הדעת להיכנס לפה. גם המדינה לא ששה להתערב בגיטאות האלימים האלה. אבל אז נבחרה ברזיל לארח את המונדיאל ב 2014 ואת האולימפיאדה ב 2016. ריו וברזיל בכלל, היו צריכות לעבור מתיחת פנים חברתית ולהיראות ידידותיות יותר למשתמש.
"אל תצלם אותי", אומר אחד השוטרים למיקלה, הצלם שמסתובב איתי, כשהוא מתקרב אליו קצת יותר מדי. השוטר נראה מאיים אבל כשאנחנו מורידים את המצלמה הוא מתקרב ומסביר לנו בשקט "אני עצמי מגיע מאחת השכונות הקשות בריו ואסור שיידעו שם שאני במשטרה. זה יסכן אותי". כשהוא יוצא מהבית הוא על אזרחי. את מדי המשטרה הוא לובש רק בתחנה ושם גם הוא פושט אותם בסוף יום עבודה לפני שהוא חוזר הביתה.
על אחד הקירות, אל מול עיניהם של החיילים, יש גרפיטי. "הקומנדו האדום יהרוג את 'הכח המשטרתי לשמירת שלום (Unidade de Polícia Pacificadora)'", זה השם הרשמי לנוכחות המשטרתית בפאבלות. רבים מהתושבים כאן מתייחסים לשם הזה בציניות ומגדירים אותו בשם משלהם "הכח להבטחת ההרג בשכונות".
הנתונים הסטטיסטים לגבי האלימות המשטרתית בהחלט מחרידים. מאז 2007, השנה בה הוחלט שברזיל תארח את המונדיאל, נהרגו על ידי כוחות המשטרה בממוצע 885 בני אדם מדי שנה. כמעט כולם תושבי הפאבלות. ארגוני זכויות אדם מדברים גם על 'חוליות מוות' שהסתובבו בלילות במכוניות שחורות וירו למוות במחוסרי בית שישנו על המדרכות. בכך הרתיעו את יתר ההומלסים שנסו על נפשם וכך הפכו הרחובות לנקיים ומזמינים יותר.
מה שפחות בא לידי ביטוי בשיח הזה הוא קולם של אותם תושבים בפאבלות שמברכים על הפעילות המשטרתית. חלקם היו נתונים עד לא מזמן לשרירות ליבם של 'בתי משפט' של הכנופיות שקבעו מסכת חוקים ועונשים. השילוב של תרבות הגנגסטרים המאיימת והאפקט של הקוקאין בקבלת ההחלטות הפך את 'בתי המשפט' האלה לאחת התופעות המפלצתיות שידעה ההיסטוריה המודרנית של ברזיל.
באופן אישי, סיפור אחד שתמיד מדליק אצלי ואצל חברי את כל הנורות האדומות באשר למידת הסיכונים שייקח על עצמו כתב או צלם, קשור בגורלו של עמית למקצוע, עיתונאי יוצא דופן, שניסה לחשוף משהו מהיקום המקביל של הפאבלות.
טים לופז, כתב רשת 'גלובו', גוף התקשורת הגדול בברזיל, נולד במנגיירה (Mangueira), פאבלה שמשקיפה על אצטדיון המרקנה, שפירסומה בא לה בין היתר בזכות בית הספר לסמבה שהוא אחד הבולטים בקרנבל של ריו. למרות שהקריירה הביאה אותו לרכוש דירה בקופה קבנה הוא הוסיף להיות בקשר עם תושבי הפאבלות וחשף תופעות של היקף סחר בקוקאין, זנות בכפיה וצבאות פרטיים של כנופיות שעד אז מעולם לא דובר בהם.
בחודש יוני של 2002, כשהוא בן 51, בשיא הקריירה שלו ועטור פרסים, קיבל לופז טיפ אודות מסיבת Baile funk שתתקיים באחת הפאבלות המסוכנות ביותר של ריו - וילה קרוזיירו (Vila Cruzeiro). הוא הגיע לפאבלה כשהוא מצויד במצלמה נסתרת מתוך כוונה לתעד את סחר הקוקאין שם ואת ההיקף הבלתי נתפס של כלי נשק ואמצעי לחימה המצויים ברשות הגנגסטרים. לרוע מזלו, אחד מהם הבחין בניצנוץ של עדשת המצלמה המוצפנת שלו וחשף אותו.
הגנגסטרים שעלו עליו כיסו לו את העיניים, הרחיקו אותו לפאתי הפאבלה והעמידו אותו למשפט. את המשפט, על פי 'חוקי' הכנופיות, ניהל מנהיגם, אחד הנודעים לשימצה מבין ברוני הסמים, אליאס מאלוקו (Elias Maluco= אליאס המטורף). הם קשרו אותו לעץ, הוציאו חרב של סמוראי, חתכו לו את הידיים והרגליים, ובעודו בחיים, הלבישו על גופו צמיגים של מכוניות, שפכו עליו דלק והבעירו אותו למוות.
מותו המזעזע של טים לופז והחקירה שהובילה למבצעי המשפט והרצח חשפו לראשונה את עוצמתו של ה Poder paralelo בפאבלות ואת קיומו של עולם שבו אין למדינה ולכוחות הביטחון שום אחיזה.
רק שש שנים אחר כך, ב-2008, הכריזה ממשלת ברזיל מלחמה על הפאבלות וטיהור שלהם מחוליות הגנגסטרים. בכל פאבלה שהתנהל בה מבצע טיהור כזה הפעילה המדינה בין 2,000 ל-3,000 שוטרים וחיילים, לעיתים תוך ימים ארוכים של קרבות ועשרות הרוגים.
הפאבלה מגלה את אוצ'ואה השוער של מקסיקו
ב-Cantagalo שבה אנחנו מסתובבים מצויים השוטרים בנקודות הגבוהות שמאפשרות להם תצפית על סבך הסימטאות של הפאבלה ומעבר לכך הם עושים פטרולים בנקודות היותר חמות של השכונה.
לכאורה, מערכת היחסים העדינה הזו בין כוחות הביטחון לתושבים אמורה להתרכך הערב. נבחרת ברזיל, הגוף היחיד שמאחד את כל אזרחי ברזיל באשר הם, משחקת מול מקסיקו. אנחנו שואלים את השוטרים אם בגול של ברזיל הם ירפו מהבעת הפנים החמורה וישמחו עם כולם. הם עונים לנו בשיא הרצינות שהם ישמחו בפנים אבל כלפי חוץ ישמרו על הדיסטאנס.
מי שמסייע לדיסטאנס הזה להישמר הוא גיירמו אוצ'ואה, השוער של מקסיקו שנותן מופע שוערות שזקני הפאבלה לא זוכרים כמותו.
ז'ואאו, שהבטיח ניצחון של ברזיל, מתחיל להתערער ומבקש שאקנה לו עוד בירה.
- "הייתי קונה בעצמי אבל עם המחירים של היום אין לי אפשרות לשתות יותר מבקבוק אחד במשחק."
מחיר הבירה, מסבירים לנו פה, הוא אחת מארבע סיבות שהציתו את המחאה של השנה האחרונה ואת האנטי כלפי המונדיאל. שלוש הסיבות האחרות הן מחירי הקשאסה (המשקה האלכוהולי הלאומי של ברזיל), הכדורגל והסמבה.
עד לא מזמן המחיר של ארבעת המרכיבים הקריטיים האלה לפיוס נפשו של הברזילאי היה מסובסד וכמעט אפסי.
העניין הוא שעם הצמיחה הכלכלית האדירה של ברזיל בשנים האחרונות נסקו גם המחירים. אז בנתוני הצמיחה של המדינה בשנים האחרונות אמנם נתפסת ברזיל כסיפור אדיר של הצלחה, אבל מנקודת מבט של השכבות החלשות, ומדובר ביותר ממאה מיליון ברזילאים, מדובר באסון. ברגע שכדורגל הפך לספורט שצריך להיות עשיר כדי ללכת אליו, ברגע שחלקים מסוימים בקרנבל ובמסיבות סמבה התפתחו לדרגת פרימיום ודרשו תשלום, וברגע שהקשאסה והבירה שאמורים להרגיע התרחקו מהישג ידם של ההמונים, משהו מאד בסיסי שהחזיק את העם הזה במשך עשרות שנים פשוט התערער.
- "עד לפני 3 שנים בירה עלתה 1.5 ריאל (כ 2.5 ש"ח). היום היא עולה 5. אם הייתי יכול הייתי מוותר עליה ומעשן גראס כדי להירגע אבל עם השוטרים פה ליד גם את זה אני לא יכול לעשות. בוא תראה", הוא אומר לי ומצביע על הקעקוע שעל זרועו. רואים בו יד שלופתת אצבעות שמחזיקות ג'וינט ועין דומעת.
השתכנעתי. קניתי לנו עוד בירה.
הבעלים של הקיוסק שגובה 5 ריאל לבירה, זה שכיוון את הטלוויזיה שלו לרחוב, מזמין אותי לשבת ליד הקיר שאותו צבע מחדש במיוחד לקראת המונדיאל. על הקיר הוא ריסס את השנים שבהן ברזיל זכתה. הוא השאיר מקום פנוי כדי לכתוב בעוד שלושה שבועות 2014 ולציין זכייה שישית.
בדקה ה-26 הוא רואה את ניימאר מתרומם מעל ראפא מארקז המקסיקאי ונוגח נפלא לשער. יחד עם כל הפאבלה של קאנטאגאלו הוא מרים ידיים וקופץ באוויר. אבל במסך, משום מקום, מופיעה פתאום היד של אוצ'ואה שמתמתחת ומתמתחת כדי להגיע איכשהו לכדור ולספק את ההצלה הגדולה של המונדיאל.
השוטרים מסננים קללה אך מיד חוזרים לעצמם ומפגינים מבט חמור סבר.
זה נגמר ב-0:0. ואז גם נכבה החשמל. אנחנו מרגישים סחוטים כמו המארחים שלנו שמצידם מזמינים אותנו להגיע אליהם שוב בשבוע הבא למשחק מול קמרון. ז'ואאו מבטיח שהבירה תהיה עליו.
הערב יורד על קאנטאגאלו וריו מלמעלה נראית כמו חלום.
אנחנו יורדים במעלית. חוזרים להווה.
