איראן האחרת: משה-חי הגיגת על נבחרת איראן במונדיאל

האמת, אם הייתם שואלים את קרלוס קיירוש, מאמנה של איראן, באיזה מצב הוא היה רוצה לראות את הנבחרת שלו אחרי שני המשחקים הראשונים מול ניגריה וארגנטינה, כנראה שהוא היה עונה שהמצב הנוכחי הוא המתאים לו ביותר. משחק ראשון שהלך בבירור לכיוון תיקו נגד ניגריה, ומשחק שני שכמעט הפך לסנסציה מול ארגנטינה. לא לחינם הכריז השבוע עלי כאפאשיאן, האבי לוזון של ההתאחדות האיראנית, כי הוא מתכוון להאריך את החוזה של קיירוש לקדנציה נוספת בנבחרת. להזכירכם – עם נקודה אחת בשני משחקים ובלי ניצחון. קיירוש והנבחרת האיראנית הפכו לגיבורים בארצם עם אפס שערים, ספיגה אחת בודדת ו-180 דקות של בונקר.

הכוכב (השלילי) של כותרות העיתונים באיראן בבוקר שאחרי ההפסד לארגנטינה היה דווקא השופט הסרבי מילורד מאז'יץ', שכונה "השחקן ה-12" של הארגנטינאים. אבל גם קיירוש וגם שחקני הנבחרת האיראנית יודעים שהתמיכה הזו מקיר לקיר מצד העם האיראני היא דבר שיכול להסתיים כבר בטורניר הבא או אפילו אחרי הפסד מכוער במשחק מול בוסניה. כמו כל נבחרת בעולם, גם שחקני הנבחרת האיראנית יודעים שהאשראי שהם מקבלים מהקהל תקף רק עד למשחק הקרוב, והפסד יכול לשנות את הגישה של האוהדים כלפי נבחרתם הלאומית. כל זה, עוד לפני שבכלל דיברנו על הבעייתיות של משחק הכדורגל שאין לו שום קשר לדת, במדינה שמבקשת להציג עצמה כדתית ביותר בפני העולם, והרעיונות החברתיים והפוליטיים שנספחים תמיד אל המשחק הפופולרי בעולם.

מסי כבש בתוספת הזמן וסידר לארגנטינה ניצחון על איראן

תחקיר שהוצג לפני כמה שנים בערוץ ה-BBC בשפה הפרסית הראה שרוב קבוצות ליגת-העל של איראן מנוהלות באופן ישיר או עקיף על ידי משמרות המהפכה האיראניות. עובדה זו מצביעה לפני הכל על הפוטנציאל הכלכלי שמצאו המשמרות בעולם הכדורגל האיראני, אבל גם פותחת פתח להבנת החברה והלאומיות האירנית, יותר מ-35 שנים אחרי המהפכה האסלאמית. החיכוך התמידי הקיים בכל מדינה בין ממסד דתי לבין חברה שמבקשת להתיר מעט את הרסן, הוא חזק יותר באיראן, בגלל המינון המוגבר של הדת בחוקי המדינה אל מול תחושת הלאומיות הבלתי מסויגת של בני העם האירני.

את הדוגמה הבולטת לכך ניתן למשל למצוא בסרט האיראני "אופסייד" של הבמאי המוערך ג'עפר פנאהי. הסרט שצולם באיראן אך נאסר שם לשידור, מדבר על אחד האלמנטים המובהקים של החיכוך בין דת ללאומיות בעולם הספורט של הרפובליקה האסלאמית – האיסור על נשים איראניות להיכנס לאצטדיוני כדורגל. החוק המבוסס על חוקי האיסלאם אוסר זאת ונובע מתוך הרצון "לשמור על צניעות האישה" כדי שחלילה לא תיחשף לאלימות מילולית או פיזית. זאת למרות שנשים המעודדות נבחרות אחרות יכולות להיכנס למגרשים. הסרט מספר על נערה המבקשת להסתנן למשחק הקובע מול בחריין (שהוביל לעלייה של איראן למונדיאל בשנת 2006), כשהיא ונשים אחרות עושות זאת ע"י התחפשות לגבר. כך, באחד מהקטעים הסאטיריים בסרט שואלת אחת מגיבורות הסרט את החייל שעוצר אותה על הסתננות לאצטדיון "איך יכול להיות שבמשחק מול יפן נכנסו יפניות למגרש?", והחייל משיב "כי הן יפניות".

כמה שנים אחר כך, בזמן המחאה הירוקה של האופוזיציה האיראנית, שוב השתרבב שמה של הנבחרת הלאומית של אירן לשיח הפוליטי. זה קרה כשכמה שחקנים מובילים בנבחרת דוגמת עלי כארימי, והקפטן הנוכחי – ג'ואד נקונם, הופיעו למשחק מול דרום-קוריאה במסגרת מוקדמות מונדיאל 2010, עם צמידים בצבע ירוק ידיהם. המחאה הובילה להשעיה זמנית של כמה שחקנים מהנבחרת, אך חשפה בפני העולם את מה שכבר ידעו האיראנים - שהגאווה שמבקשים שחקני הנבחרת הלאומית להביא היא לאיראן עצמה ולאו דווקא לאייתולות או לפוליטיקאים המנהיגים אותה.

גם בנבחרת הנוכחית יש דוגמאות שונות לעדיפות שנותנים האיראנים ללאומיות על פני הדת והמשטר הדתי של הרפובליקה האסלאמית. אחד המייצגים של תופעה זו הוא מגינה של הנבחרת, סטיבן בית-אשור, או בשמו הפרסי – מהרדאד. שם משפחתו כבר מעיד עליו כי מוצא משפחתו של אביו הוא מהמיעוט הנוצרי-אשורי במדינה, ולמרות שסטיבן/מהרדאד גדל כל חייו בעיר סאן-חוזה שבמדינת קליפורניה שבארה"ב, שורשיו האיראנים (ובינינו, גם הסיכוי לשחק ולא לשבת על הספסל) גרמו לו להצטרף דווקא לנבחרת האיראנית לקראת המונדיאל הנוכחי.

כך גם במקרה של קשר הנבחרת, אשכאן דז'אגה. משפחתו של דז'אגה עזבה לגרמניה כשהוא היה בן פחות משנה, והוא שיחק במשך שנים עבור הנבחרות הלאומיות של גרמניה, מלבד זו הבוגרת. כשהגיע דז'אגה לפני שלוש שנים בערך לנבחרת האיראנית, היו שביקרו את קיירוש ואת השחקן על ההצטרפות בשל הדוגמה הרעה שהוא נותן לאחרים עם הקעקועים הרבים שעל גופו, ושאסורים על פי ההלכה האסלאמית. זאת במיוחד לאור העובדה שלפני שמו של דז'אגה גם מופיע התואר "סייד", מה שמעיד על היותו צאצא של הנביא מוחמד. אגב לאומיות, על זרועו האחת של השחקן מקועקעת המילה "ברלין" ועל השניה "טהראן", ומתחת לצווארו נכתב "לעולם אל תשכח מאיפה באת", דברים המצביעים על יחסו לאיראן אף על פי שלא חי בה. בנוסף, ב-2007 כשדז'אגה עוד שיחק בנבחרת הצעירה של גרמניה, הוא סרב לשחק נגד ישראל "מסיבות פוליטיות" לדבריו, ומהחשש שלא יוכל לבקר בעתיד באיראן.

בכל מקרה, איראן חסרה ניצחון אחד (בתוספת הפסד ניגרי, או במקרה קיצון – הגרלה) מלהגיע להישג היסטורי מבחינתה – שמינית גמר הגביע העולמי. בשבוע שעבר הפיצו הנשיא רוחאני ושר החוץ זריף את תמונותיהם צופים במשחק מול ניגריה, מן הסתם כדי לגרוף עוד אהדה מן העם האיראני. רוחאני סיפק אז צילום נדיר שלו בלי הטורבאן שנמצא תמיד על ראשו ועם מדי הנבחרת הלאומית, רמז לעובדה שבזמן משחק כדורגל, הדת יכולה לחכות בצד לתשעים דקות והלאומיות תופסת את מקומה. זריף צולם אז יחד עם צוות המו"מ על הגרעין, כשברקע שתי צנטריפוגות, עוד רמז לאומי מהשנים האחרונות. האיראנים מגיעים למשחק מול בוסניה, כמו שהגיעו בכלל אל המונדיאל הזה, עם המורכבות הבלתי-אפשרית כמעט של מדינה אובר-דתית, חברה סופר-לאומית, פוליטיקה ופוליטיקאים שמבקשים לתפוס גל הן על הדת והן על הלאומיות, כשבתווך משחק הכדורגל שבסה"כ מבקש לתת לצופים בו 90 דקות של שקט מכל אלו.