פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        בשיניים: לואיס סוארס צריך לקבל הרחקה מאוד ארוכה

        אוהדים שחוגגים עם שדר טלוויזיה ויוצרים כוח ששובר כל טקטיקה. בלם אגדי שמסמל תופעה מעניינת במונדיאל, מאמן איטלקי שהבין שזה המקסימום שלו וההבדל בין הנשיכות הקודמות של סוארס לזו במונדיאל. שליחנו עם זוויות נוספות למשחק עלייה בלתי נשכח של אורוגוואי

        1. פטריוטיות

        10 דקות אחרי השריקה. אחרוני שחקני איטליה סיימו להתווכח עם השופט ולהיעלם לתוך חדר ההלבשה ובאצטדיון נגלה מחזה מרהיב ומצמרר. ביציעים, אוהדי אורוגוואי שואגים: "סוי סלסטה" ומנופפים בדגלים ובצעיפים ועל הדשא, 23 השחקנים ואנשי הצוות רוקדים במעגל, שרים את אותו השיר ומנופפים בחולצות. סיפרו לך על זה, ראית את זה בטלוויזיה, אפילו שמעת עדויות, אבל עד שלא ראית את זה בעיניים לא לגמרי תבין. אחדות. פטריוטיות. שחקנים שהם אוהדים. אוהדים שבאים מאהבה. וכולם יוצרים גוף אחד. זה כוח מניע עצום שמבדיל את רוב הדרום אמריקאיות מהאירופאיות בברזיל.

        המופע של אוהדי אורוגוואי מתחיל בשעות הבוקר המוקדמות. קילומטרים מהאצטדיון. הם יוצאים ומתנקזים לרחובות ונראה שהם בכל מקום. באוטובוסים, במוניות, בבתי הקפה, מגיחים מהסמטאות, שרים, רוקדים ואפילו יורים זיקוקים ומדליקים אבוקות. "זה קצת מרגיש כמו מונטבידאו", אומר שדר טלוויזיה אורוגוואי ורגע לפני שהוא משלים את המשפט, עוצר לידו מיניבוס יורדים ממנו 15 אוהדים צבעוניים, סלפי, קצת שירים וממשיכים הלאה. לראות ולא להאמין.

        צ'זארה פראנדלי דיבר על זה לפני המשחק. הוא ידע שטקטית הוא ימצא כל פתרון להתמודד מול הסלסטה, אבל הוא לא יכול לייצר לנבחרת גב ותמיכה. זה לא ששחקני איטליה לא רצו, הם פשוט לא רצו כמו אורוגוואי. הם נתנו הכול והשאירו כל מה שיש להם על המגרש גם ב-10 שחקנים, אבל את הערך המוסף שיש לאורוגוואי, האקסטרה מוטיבציה, הטירוף בשביל הדגל, את זה אי אפשר להמציא. זה אספקט מולד שהוא חלק בלתי נפרד ממסורת ותרבות כדורגל של עם. וזה גם מה שבסופו שדבר הכריע את המשחק, בדיוק כמו שאוסקר טבארס רצה – אהבה, תמיכה ומוטיבציה ללא פחד.

        המחויבות של שחקני אורוגוואי באה לידי ביטוי בדברים הקטנים. כששחקן איטלקי שוכב פצוע על הדשא במחצית השנייה, כריסטיאן רודריגס שם יד ועוזר לאנשי האלונקה להגיע אליו יותר מהר. כשכדור יוצא לחוץ, אחד משחקני הספסל מזנק כמו שוער כדי לתפוס אותו. את המשחק חיים יחד 11 שחקנים על המגרש, 12 מחליפים, כל אנשי הספסל והאלפים ביציע. נעים כמו גוף אחד, לא מרפים, לא מאבדים את הראש, דוחפים ודוחפים ואתה פשוט יודע שבסוף זה ייכנס. וזה נכנס.

        חורחה ולדאנו, המנהל הספורטיבי של ריאל מדריד לשעבר, כתב בשבוע שעבר טור ב"אל פאיס" הספרדי והתפייט: "נהדר שהנבחרת הראשונה שטעמה את תהילת הזכייה בגביע העולם היא האחרונה לנטוש את הצניעות. לא משנה מה שם השחקן, כולם חותרים לאותה מטרה בכל הכוח". עכשיו המטרה היא קולומביה בשמינית הגמר.

        שחקני נבחרת אורוגוואי (רויטרס)
        יחידה אחת. נבחרת אורוגוואי חוגגת (צילום: רויטרס)

        2. לואיס סוארס

        בעולם הרשתות החברתיות, אין לאן לברוח. הכול מתפשט כמו מגיפה. האשטג סוארס הפך לביטוי הפופולארי בטוויטר בבריטניה בדקות המעטות שעברו בין האירוע לבין השער של דייגו גודין. בתוך רגעים ספורים הרשת מוצפת בתגובות ותמונות. הוא עשה זאת שוב. 14 חודשים אחרי ברניסלב איבנוביץ', אחרי שהתנצל בפומבי וריצה עונש הרחקה מ-10 משחקים, סוארס נשך שחקן יריב. קשה היה לראות את זה מהיציע, אבל הצפייה בהילוכים החוזרים והתמונה של ג'ורג'ו קייליני חושף את הכתף עם סימני הנשיכה לא משאירים מקום לספק.

        סוארס עשה את זה לאיבנוביץ' במשחק בין ליברפול לצ'לסי באפריל 2013 והתנצל מיד בסיום. הוא עשה את זה לאוטמן באקאל במשחק בין אייאקס לפ.ס.וו בנובמבר 2010 וגם אז התנצל. אחרי מקרה איבנוביץ', באקאל אמר: "חשבתי שהוא התכוון לזה כשהוא התנצל בפניי. הוא כל כך רוצה לנצח עד שהוא מאבד את הראש לפעמים ואחר כך הוא חוזר לעצמו. אין לזה מקום במגרש, המקרה ההוא היה הסוף שלו בהולנד".

        מתקרית איבנוביץ' (ותקריות אחרות) הוא הפך לאנטגוניסט באנגליה. הוא חי את התואר לצד העונה הטובה בקריירה שלו, האהבה האינסופית מאוהדי ליברפול והבחירה לשחקן העונה, אבל הוא סובל על בסיס יומי מהתקשורת האנגלית שלא מרפה ממנו. גם ערב המשחק הצליח להתעמת עם עיתונאי בריטי במסיבת עיתונאים: "כמה כלי תקשורת צוחקים עליי. אתה עובד באנגליה ואתה יודע מה קרה ולמה עושים לי את זה". סוארס טיפוס אמוציונאלי, חי את המשחק ומחויב והוא גם סובל מהקנטות על ומחוץ למגרש, אבל יהיה לו קשה לספק הסברים לתקרית נשיכה שלישית. הפעם יהיה לו קשה להתרומם. לא מן הנמנע שכרגע סוארס הוא השחקן השנוא בעולם.

        "אני פשוט נגעל", צייץ מייקל אואן. "אני אוהב לראות את סוארס משחק יותר מכל שחקן אחר, אבל הוא כנראה פשוט לא יכול לשלוט בעצמו". שוער טוטנהאם בראד פרידל כתב: "אני לא מאמין שראיתי את זה שוב מסוארס. הוא צריך הרחקה ענקית מכדורגל. זו הפעם השלישית!". אלו רק תגובות רנדומאליות וספונטניות שכנראה משקפות את הלך הרוח. סוארס יקום מחר לבוקר חדש. הוא יצטרך להבין ששום דבר כבר לא יחזור לקדמותו. כי יש להתפרע במשחק ליגה ויש לעשות את זה בזמן המונדיאל. אם הוא יהיה בעונה הבאה בבארסה, ריאל או יישאר בליברפול, יזכרו לו את קייליני. מה שהיה עד עכשיו הולך להיות הרבה יותר גרוע. התקרית תלווה אותו, הוא יספוג הקנטות והוא יצטרך לדעת לשלוט בעצמו.

        האירוע הזה כל כך חמור עד שהוא הוציא את כל העוקץ מההישג הבאמת מדהים של אורוגוואי. טבארס, שזה עתה רשם את אחד הניצחונות הגדולים בקריירה שלו, נאלץ במסיבת העיתונאים להתייחס לאירוע שעדיין לא ראה. באותם רגעים הוא לא לגמרי מבין את מימדי התופעה והוא ממהר קצת מדי להתייצב לצד הקפטן. ייתכן והיה צריך להימנע מתשובה, כי מה שהוא כן אמר פשוט מבזה: "לא אענה על זה, לא ראיתי את זה ואני לא רוצה שתדברו איתי על זה. אני לא רוצה שידברו בשמי ואני לא מקבל עצות לא מאורוגוואים ולא מאנגלים. גם אם הוא עשה טעות, הוא המטרה של כלי תקשורת ספציפיים. אם נראה שמתקיפים אותו, נגן עליו. הוא שחקן חיוני בסגל".

        המונדיאל הזה לא רק מתאפיין בהפתעות, שערים וכדורגל משובח, אלא גם במשחקים ספורטיביים. כמות הכרטיסים והעבירות למשחק ירדה משמעותית לעומת הטורניר בדרום אפריקה. השיפוט אולי לא תמיד חף מטעויות, אבל השופטים נותנים למשחק לזרום. ובכלל, זה טורניר של אחווה וספורטיביות. של אוהדים שמגיעים מכל פינה בעולם לחגוג ולשמוח ולא לקלל להתפרע. במקום כזה, אין מקום לשחקן כמו לואיס סוארס. הוא מדהים, הוא מגדיר מחדש את תפקיד החלוץ, אבל הוא צריך לספוג השעיה ממושכת שלא תפחת מ-10 משחקים. צריך להרגיש על בשרו (האירוניה) את ההשלכות ולראות את החברים מהצד לא רק בטורניר הזה, אלא גם במשחקים הרשמיים הבאים. לטיפוס מחויב כמו סוארס זה יכאב יותר ממה שכואבת הכתף של קייליני.

        מאמן נבחרת אורוגוואי אוסקר טבארס מחבק את לואיס סוארס (GettyImages)
        חאלאס, יש גבול לכל תעלול. סוארס עם טבארס (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        3. דייגו גודין

        בחזרה לכדורגל. אורוגוואי הייתה זקוקה לגיבור. שחקני ההתקפה נסגרו היטב על ידי ההגנה האיטלקית עד שבא גודין. הוא עשה את זה במשחק האליפות של אתלטיקו מדריד בקאמפ נואו ובגמר ליגת האלופות והוא העלה את הסלסטה לשמינית הגמר. ווינר ענק. גיבור לאומי באורוגוואי, גיבור נשכח מחוץ לאורוגוואי לאור מה שקרה כמה דקות מוקדם יותר. ואם סוארס אכן יספוג עונש הרחקה כבד (והוא יספוג כי הלחץ הציבורי על פיפ"א יהיה קשה מנשוא), גודין הנהדר יצטרך להיות הפנים של הנבחרת, להנהיג אותה וגם להרים אותה מהעליהום שכבר בפתח.

        השער של גודין המחיש עוד תופעה מעניינת במונדיאל, ניצול מקסימאלי של כדורי קרן. שימו לב לנתון הבא. עד כה הובקעו במונדיאל 17 שערים כתוצאה מקרנות, כלומר 4.5 אחוז, לעומת כשלושה אחוז בליגות הבכירות באירופה. גם אחוז השערים שמבושלים ישירות מנקודת הקרן עלה. השער שלגודין היה ה-11 בקטגוריה הזו ומדובר על למעלה מ-20 אחוז, לעומת 13 אחוז בלבד בליגות הבכירות באירופה. שווה להתעכב על המספרים. הרי מרבית כדורי הקרן כלל לא מסתיימים בניסיון לשער ואם מדובר בכ-20 אחוז הבקעה מנגיחה או בעיטה ישירה לעבר השער לאחר ההרמה, הרי שאפשר להחמיא ליכולת הטכנית של המרימים שעלתה, לתרגילי ביצוע הבעיטה שמבוצעים בצורה נפלאה וגם לתהות מתי ההגנות יתחילו לקלוט את העניין.

        שחקן נבחרת אורוגוואי דייגו גודין חוגג עם חבריו (רויטרס)
        באמת הופתעתם שהוא זה שהעלה את הסלסטה לשמינית? גודין (צילום: רויטרס)

        4. איטליה

        לפראנדלי היו שתי תכניות. הראשונה איך לסגור את אורוגוואי והשנייה מה לעשות אם וכאשר זה לא יקרה. שתיהן עבדו לו בצורה מושלמת. הנבחרת שלו מרגישה טוב עם חמישייה בהגנה, היא לא נתנה לאורוגוואי את השטחים עליהם סוארס חי והמשחק היה צפוף, איטי, אגרסיבי וחד גוני. בדיוק כמו שפראנדלי תכנן. משמיים באו לו הפציעה והצהוב של מריו באלוטלי שאפשרו לו להחליק חילוף הגנתי, לעבור ל-5-4-1 בפתיחת המחצית השנייה ולהפוך את המשחק לעוד יותר צפוף. עזבו את כל הקלישאות, איטליה באה להפוך את המשחק לפקק תנועה, להחזיק בכדור למוות, למנוע מתפרצות ולא לתת לסוארס מטר. יבוא שער? מה טוב. לא? 0:0 גם הולך.

        וזו בדיוק הבעיה של איטליה בטורניר. נבחרת חד גונית, שלא מסוגלת לתקוף ולהתגונן באותה רמה. במשחקים מכריעים כאלה שלא להיות או לחדול, הלחץ משחק תפקיד. טבעי ששתי הקבוצות מציגות כדורגל זהיר ולגיטימי גם להסתגר, אבל איטליה לא האמינה ביכולות ההתקפיות שלה במשך כל הטורניר. למעט אנדראה פירלו הקשיש לא היה לה שחקן שיודע לעשות את המעבר בין הגנה להתקפה ולכן היא הסתמכה לא אחת על כדורים ארוכים ומצבים נייחים. ובדיוק כמו ספרד ואפילו אנגליה, הציגה פער בין ציפיות למציאות וזה הגורם הראשי לכישלון.

        המצב של איטליה הרבה יותר גרוע משל ספרד. לא מדובר באיזו קריסה מקומית או דור שמיצה את עצמו. זו הנבחרת הכי טובה שיש לאיטלקים להציע. זה החומר שיש בסריה A וזה פשוט לא מספיק. כשהליגה לא מושכת כוכבים, אבל עדיין מלאה בזרים, כשהקל בורח מהמגרשים והקבוצות האיטלקיות קורסות במפעלים האירופיים, אין מה לדבר אפילו על רבע גמר מונדיאל. הכדורגל האיטלקי חולה ולא מהיום. פראנדלי ניסה להרים פרויקט, שאולי היה מניב פירות ב-2016, אבל כנראה שגם הוא חש שזה פשוט נועד לכישלון. אז הוא מימש את תכנית ב'. להתפטר בשידור חי.

        מאמן נבחרת איטליה צ'זארה פראנדלי לצד אנדראה פירלו (GettyImages)
        דור אחד סיים, המצב של הדור הבא ממש לא מבטיח. פראנדלי ופירלו (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        5. מרקו רודריגס

        אין אדם באיטליה שלא זוכר את השופט האקוודורי ביירון מורנו, האיש שבשמינית גמר מונדיאל 2002 העניק לדרום קוריאה פנדל מפוקפק, פסל שער זהב חוקי של דמיאנו טומאסי בהארכה והרחיק את פרנצ'סקו טוטי. בארץ המגף קמה זעקה. טענן שם לקונספירציה של פיפ"א להשאיר את המארחים בטורניר. הטענות הלכו והתחזקו כמה חודשים לאחר מכן שהשופט הושעה לתקופה הארוכה בחשד להטיית משחק בליגת המקומית. הוא פרש משיפוט ב-2003 ושבע שנים מאוחר יותר נעצר בשדה התעופה בניו יורק כשהוא מנסה להבריח שישה קילוגרמים של הירואין ונידון לשנתיים וחצי מאסר.

        מהיום, יש לאיטלקים שופט לטיני חדש לשנוא. המקסיקני מרקו רודריגס שבהחלטה שערורייתית הרחיק את קלאודיו מרקיזיו וגמר את המשחק או אם תרצו, הציל אותו מ-0:0 משמים. כי לאור איך שהמשחק התפתח כשכל השחקנים היו על כר הדשא, יכול מאוד להיות שעד רגע זה לא היו מובקעים שערים בין שתי הקבוצות, אבל רודריגס טעה פעם אחת עם מרקיזיו ופעם שנייה כשלא ראה את הנשיכה של סוארס. אי שם, איפה שהוא לא נמצא, יואיצ'י נישימורה נשם לרווחה. כבר לא יזכרו אותו כשופט הגרוע של המונדיאל בברזיל.

        שחקני נבחרת איטליה זועמים על השופט (GettyImages)
        קיבלו שופט שנוא חדש. שחקני איטליה סביב מרקו רודריגס (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)