וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תראו אותי: הרוח האמריקאית של יורגן קלינסמן

הביקורות מבית על הטקטיקה והזימונים לא הפריעו לקלינסמן לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב בארה"ב ולהפתיע את כולם, וזה ששכחו מהמהפכה שהוא עשה בגרמניה רק מעצבן אותו עוד יותר. שליחנו לברזיל ענבל מנור על המאמן שרוצה לסגור חשבון עם היורש שזכה ליותר כבוד ממנו

יורגן קלינסמן מאמן נבחרת ארה"ב. רויטרס
"אם זה אמריקאי או לא, תגידו אתם". קלינסמן/רויטרס

קצת יותר משבוע לפני פתיחת המונדיאל, פורסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה מקיפה על יורגן קלינסמן. העיתונאי סם בורדן פתח בתיאור ארוחת צהריים שאכל עם המאמן: "בדצמבר, יורגן קלינסמן אמר לי שאנחנו לא יכולים לזכות במונדיאל כי אנחנו לא ברמה הזו בינתיים. 'נצטרך לתת את המשחק של החיים שלנו שבע פעמים ברציפות', ואז הוא נשען אחורה והוסיף: 'זה לא אפשרי'". הכתבה, אגב, נשאה את הכותרת: "כך מתכנן יורגן קלינסמן להפוך את נבחרת ארצות הברית לטובה יותר (ופחות אמריקאית)". הסיפא של הדברים מתייחס כמובן לנבואה של המאמן הגרמני. כמה ימים לאחר מכן, במסיבת העיתונאים לפני המשחק בין ארצות הברית לגאנה, קלינסמן חזר על אותו משפט וסיכם: "אם זה אמריקאי או לא, תגידו אתם".

אלא שמאז, ארצות הברית שלו ניצחה את גאנה, הייתה רחוקה 30 שניות מניצחון מדהים על פורטוגל וכעת חסרה לה נקודה כדי להבטיח העפלה לשמינית הגמר בניגוד ללא מעט הערכות מוקדמות. וזה בעצם הסיפור של נבחרת הפסים והכוכבים. שילוב בין רוח אמריקאית, שחקנים עם המנטאליות הנכונה, טקטיקה אירופית ומאמן שהוא קצת משני העולמות. הערב, קלינסמן פוגש את גרמניה ויש לו הרבה רעב, מוטיבציה ורצון להוכיח. אלא שבלי קשר לתוצאה הסופית, הוא כבר יצא המנצח הגדול של ארצות הברית במונדיאל הזה.

דמרקוס ביזלי, שחקן נבחרת ארה"ב. AP
"לפעמים, גרמנים יכולים להיות קצת קרים, לא מחייכים, לא נראה שהם נהנים, אבל קלינסמן הוא זן אחר לגמרי". ביזלי/AP

ב-1998, כשקלינסמן תלה את הנעליים, הוא רצה יותר מכל להתנתק, לברוח מאור הזרקורים, להיות אנונימי ולהיות מסוגל ללכת בשקט ברחוב. אז הוא לקח את המשפחה ונסע להנטינגטון ביץ', קליפורניה. ב-2003 התחשק לו לחזור קצת לבעוט בכדור, אז הוא הצטרף לקבוצת אורנג' קאונטי בלו סטאר החצי מקצוענית. חבורה של שחקני ליגת המכללות לשעבר, רובם בגילאי 30 פלוס, שרצו לשחזר את נעוריהם. כדי לא לעשות רעש, רשמו אותו בשם ג'יי (האות הראשונה בשמו הפרטי) גופינגן (עיר הולדתו).

כבר 16 שנה קלינסמן נמצא בקליפורניה, ילדיו גדלו בארצות הברית ובנו ג'ונתן הוא שוער נבחרת הנערים. כשאימן את נבחרת גרמניה, זעמו עליו על כך שהוא מסרב להעתיק את מגוריו חזרה למדינה. גם בארצות הברית יש כאלה שמעדיפים לראות בו גרמני. ברוס ארנה למשל. "אמריקאי צריך לאמן את הנבחרת ורוב הסגל צריך להגיע מה-MLS", אמר מאמן הנבחרת לשעבר. "האנשים שמנהלים את הכדורגל חושבים שאנחנו צריכים לחקות מה שאחרים עושים, אבל המציאות היא שהפתרון יגיע מהתרבות שלנו".

ארנה לא מדייק בפרטים. בנבחרת הנוכחית יש יותר מכפול שחקני MLS לעומת מונדיאל 2010 ובתוך הסגל, השחקנים לא מרגישים שום פער תרבותי. קלינסמן נשאר קלינסמן. חייכן, מלא תשוקה למשחק ובעיקר מאוד חיובי. "לפעמים, גרמנים יכולים להיות קצת קרים, לא מחייכים, לא נראה שהם נהנים, אבל קלינסמן הוא זן אחר לגמרי", טען דימרקוס ביזלי וחברו לנבחרת קייל בקרמן אישר: "הוא אמריקאי עכשיו".

אבל אמריקאים אמיתיים לא אוהבים שאומרים להם מה הם לא יכולים לעשות. זה נוגד את הרוח שלהם. ולכן, קלינסמן ספג גל ביקורות עצום על דברים שלכאורה מתקבלים על הדעת. הרי אף אחד לא באמת חושב שארצות הברית מועמדת לזכות בטורניר, אבל יש דברים שאסור להגיד בקול רם. אפילו בלם הנבחרת ג'ף קמרון לא אהב את האמירה של המאמן שלו: "שהספקנים יטילו ספק. לכן אנחנו אמריקנים. אנחנו אוהבים להיות אנדרדוג ומאותגרים מדברים גדולים. השמיים הם הגבול בשבילנו".

עוד באותו נושא

הערב (19:00): ארה"ב - גרמניה

לכתבה המלאה
שחקן נבחרת ארצות הברית, לנדון דונובן. Ian Walton, GettyImages
זכה להשוואה לקובי בריאנט. דונובן/GettyImages, Ian Walton

קלינסמן הגיע לברזיל עם גל ביקורות מבית. בשלוש שנים שהוא בתפקיד, הנבחרת זכתה בגביע הזהב ב-2013 ועלתה בקלות למונדיאל, אבל חלק מהאמריקאים לא מקבלים את הסגנון הטקטי ואת הנבחרת האפורה והקשוחה שמתבססת קודם כל על הגנה חזקה. סלנג הכדורגל המקומי מבדיל בין שחקני פסנתר למובילי פסנתר. הכוונה היא כמובן להבדל בין שחקנים יצירתיים וטכניים לפועלים שחורים. על מנת לשרוד את ההגרלה הקשה, קלינסמן מילא את הסגל בלוחמים, שחקנים עם מוסר עבודה גבוה, מובילי פסנתר. את לנדון דונובן הוא השאיר בחוץ.

אמריקאים רגישים לגבי סמלי הספורט שלהם ולא משנה מה גילם והמהלך של קלינסמן לא התקבל בעין יפה. פרשני כדורגל ובראשם אלכסי לאלאס מ-ESPN הקימו צעקה, דונובן עצמו תקף את ההחלטה ורק קלינסמן לא הבין על מה המהומה: "זה תמיד קורה באמריקה. קובי בריאנט לדוגמה. למה הוא קיבל חוזה לשנתיים נוספות תמורת 50 מיליון דולר? בגלל מה שהוא הולך לעשות בשביל הלייקרס בשנתיים הבאות? ברור שלא. הוא קיבל את השכר הזה בגלל מה שהוא כבר עשה. זה לא הגיוני. למה לשלם לשחקן על משהו שכבר קרה?". קובי, מיותר לציין, פחות אהב את הדברים וטען שקלינסמן מסתכל על הדברים מנקודת מבט של מאמן ולא בעלים. כמה גרמני מצידו.

ואחרי שחטף על הטקטיקה, הזימונים, הסגל והסגנון, קלינסמן סתם לכולם את הפה בשני משחקים. ארצות הברית התאימה את עצמה לגאנה האתלטית, התגוננה היטב וניצחה 1:2. במשחק השני מול פורטוגל, ארצות הברית הראתה שהיא גם מסוגלת ליזום, להיות דומיננטית ולבטל יריבה עדיפה ורק נאיביות מנעה ניצחון שהיה מעלה את הפסים והכוכבים לשמינית הגמר. נבחרת מנוסה יותר וקצת פחות אמריקאית יודעת איך לבזבז למוות תוספת זמן ולא להיות חשופה למתפרצת בדקה ה-95.

"הרוח הגרמנית ממשיכה עד השנייה האחרונה של המשחק. זה משהו שיש לנו גם בארצות הברית", אמר קלינסמן ביום רביעי. "אנחנו לא מוותרים עד השריקה האחרונה. לפעמים זה הולך בכיוון שלך ולפעמים, כמו במשחק נגד פורטוגל, אתה סופג שער בשנייה האחרונה". כך שעם מאמן גרמני, חמישה שחקנים שנולדו או גדלו בגרמניה ורוח פטריוטית אמריקאית, נבחרת הפסים והכוכבים הפכה לאחד הדברים המרעננים במונדיאל. שילוב מרתק בין שני עולמות. גם האוהדים האמריקאים שהציפו את ברזיל (אין להם מושג בכדורגל, אבל הפטריוטיות שלהם פשוט כובשת) וההמונים שצופים בבית (המשחק מול פורטוגל היה משחק הכדורגל הנצפה בהיסטוריה של ארצות הברית עם 25 מיליון צפיות) מלמדים שיש משהו אחר בנבחרת של קלינסמן.

מאמן נבחרת גרמניה, יואכים לב. רויטרס
בגרמניה תמיד ראו בלב הגאון הטקטי ובקלינסמן המוטיבטור המטורף ואת האבחנה הזו, שאף הופיעה בסרט שנעשה על הנבחרת של 2006, קלינסמן ממש, אבל ממש לא אוהב/רויטרס

כריסטיאן אייכלר, כתב FAZ, צוחק למשמע תיאוריית התיקו שמתאים לשתי הנבחרות: "זה לא מתאים לאופי של הנבחרת האמריקאית והאמריקאים ישחקו על ניצחון. גם לא לקלינסמן. יש לו כל כך הרבה מה להוכיח". וקלינסמן אכן רעב במיוחד לנצח. ברור שלא יבכה על תוצאה שתעלה את הנבחרת שלו לשמינית הגמר, אבל חשוב לו לסגור חשבון. במסיבת העיתונאים הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לעיתונאים הגרמנים ולא ממעיט בחשיבות הפיקנטריה: "זה משהו שלא קורה כל שנה ואולי לא יקרה יותר. אתה מנסה ליהנות מהרגע ואני מחכה לראות את השחקנים והצוות, שלא השתנו הרבה מאז שעזבתי. זה יהיה אמוציונאלי, אין ספק. אחבק אותם חזק ואז אשים את זה בצד".

קלינסמן קיבל את הנבחרת הגרמנית ב-2004 אחרי הכישלון באליפות אירופה (הדחה בשלב הבתים). הוא השלים את הליך חילופי הדורות ועשה מהפכה, בנה נבחרת צעירה, אטרקטיבית שהציגה כדורגל נהדר במונדיאל הביתי כעבור שנתיים ושינה לגמרי את פילוסופיית המשחק המבוקר. אלא שגרמניה סיימה רק במקום השלישי ולמרות שהוצע לו להמשיך, הוא בחר לחזור לקליפורניה. הגיחה הבאה לגרמניה, כמאמן באיירן בעונת 2008/9, הסתיימה עם פיטורים מחזורים ספורים לפני סיום העונה. קלינסמן נפגע.

גם עם יואכים לב יש חצי חשבון פתוח. לב לא היה הבחירה הראשונה של קלינסמן לתפקיד העוזר, אך אחרי שהולגר אוסייק, רלף רנגניק וגידו בוכוואלד סירבו, פרנץ בקנבאוור הציע את לב אותו זכר קלינסמן לטובה מקורס המאמנים. בין השניים שררה מערכת יחסים חיובית וקלינסמן היה זה שהמליץ שעוזרו הוא זה שיחליפו. אלא שבגרמניה תמיד ראו בלב הגאון הטקטי ובקלינסמן המוטיבטור המטורף ואת האבחנה הזו, שאף הופיעה בסרט שנעשה על הנבחרת של 2006, קלינסמן ממש, אבל ממש לא אוהב.

את הכדורגל הגרמני הוא עזב גם בגלל הציפיות המטורפות. "הציפיות בגרמניה מאוד פשוטות, אתה תמיד צריך לנצח או שכולם מאוכזבים. ככה זה, מקום שלישי או שני לא אומר לאוהדים ולאנשים שם כלום והם חיים עם זה ומסתדרים עם זה", הסביר. הוא רצה משהו אחר, מזג אוויר אחר, יחס אחר, קצב אחר, פרויקט. ארצות הברית, ולא רק בגלל שהוא חי בה 16 שנה, מתאימה לו כמו כפפה. כבר לפני חצי שנה חתמו הצדדים על הארכת חוזה בארבע שנים נוספות. קלינסמן מאמן ויהיה מנהל טכני, יאתר ויבנה שחקנים ויהיה אחראי גם על נבחרות הנוער. ימשיך להטביע את הפילוסופיה הגרמנית בתוך הרוח האמריקאית. ואולי בעוד ארבע שנים הוא גם ירשה לעצמו לצאת בהצהרות. להיות אמריקאי עד הסוף.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully