פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        הכול עומד במקום: הסערה הגדולה לפני גרמניה-ארה"ב

        בורות בכביש, נהרות ברחובות, מטרו הזוי, מוניות נפקדות, ענבל מנור ראה איך כמה שעות גשומות סותמות את רסיפה, הגרועה מבין מארחות המונדיאל, והעביר כמה שעות בתוך אוטובוס תקוע. אחרי שתקראו מה עבר עליו, תרצו לבקש סליחה מנוימן וארבל

        שטפונות ברחובות רסיפה, ברזיל (AP)
        מי בדק את דרכי הגישה? (צילום: AP)

        השמועה התפשטה במהירות. "המשחק בוטל בגלל מזג האוויר", מאות אוהדים שעמדו חסרי אונים בשדה התעופה ברסיפה הביטו אחד בשני, חיכו לאישור. אחרי כמה רגעים, זה כבר נשמע יותר עדין: "בודקים את המגרש". באותן דקות, כשעתיים לפני השריקה, נציג של פיפ"א הקפיץ כדור להנאתו על כר הדשא המטופח בארנה פרנאמבוקו. השופט האוזבקי רבשאן אירמטוב רק יצא מבית המלון שלו ואלפי אוהדים, אנשים ששילמו כרטיס וטסו אלפי קילומטרים, חיפשו דרך להגיע לאצטדיון. חבל שאת דרכי הגישה, אף אחד בפיפ"א לא טרח לבדוק.

        שטפונות ברחובות רסיפה, ברזיל (AP)
        "ראיתי אנשים ילדים ברחוב כשמים מגיעים להם עד החזה" (צילום: AP)

        הגשם לא הפסיק לרדת על רסיפה משעות הערב של יום רביעי. בבוקר המשחק הוא התחזק. לעומת תשתיות הכבישים הרעות בברזיל, ברסיפה המצב גרוע הרבה יותר. הכבישים צרים, מלאי בורות וכל ממטר קטן גורם להצפה ותוקע את העיר. אחרי 12 שעות של מבול ולמעלה מ-100 מ"מ גשם, רסיפה דמתה לוונציה. "ראיתי אנשים ילדים ברחוב כשמים מגיעים להם עד החזה", מספרת בהתרגשות אוהדת אמריקאית.

        כבר בשעות הבוקר המוקדמות נעלמו המוניות מבתי המלון וגם נוכחותן ברחובות דלילה. הדרך לאצטדיון, שלמעשה שוכן בעיר הסמוכה סאו לורנסו דה מאטה ומרוחק 30 קילומטר מרסיפה כל כך רעועה וכשהכביש מוצף אף נהג מונית לא מוכן להסתכן בנסיעה לשם וגם ערימה של שטרות ביד של שני אוהדים גרמנים, שממש קופצים לכביש כדי לעצור כלי רכב ולחפש מישהו שייקח אותם לאצטדיון, לא עושה רושם על הנהגים.

        אלא שבברזיל, לפחות בתקופת המונדיאל, כל עובד מלון הוא גם נהג מונית. את הטריק הזה הם למדו מהר. צריך נסיעה? נדאג לך במחיר קצת יותר נמוך מנהגי המונית. כך יצאתי לדרך ארבע שעות לפני המשחק, עם נהג ושתי אוהדות אמריקאיות. משם זה רק הלך והידרדר. כבר באמצע השיט ברחובות רסיפה מודיע הנהג שהוא עם הרכב הפרטי שלו לא נוסע לאצטדיון. החלופה: מטרו משדה התעופה. נשמע פשוט? אז זהו, שלא ממש.

        המחזה סוריאליסטי. מאות אנשים עומדים בתור לכניסה לתחנה. אמריקאים לצד גרמנים, מוכרי מעילי גשם (או סתם שקיות ניילון גדולות) עושים עליהם קופה ובצד נהגי מונית בשביתה. הברזילאים מקדמים את התור במהירות רק כדי לדחוס את כל מאות האנשים בחלל לא גדול לתור לקניית כרטיסים. הדיל הוא: קנה כרטיס, קבל צמיד. תיכף תבינו למה.

        שטפונות ברחובות רסיפה, ברזיל (רויטרס)
        "נגיע ממש עם השריקה" (צילום: רויטרס)

        הנסיעה עצמה איומה, צפוף יותר מהטיוב בלונדון בשבת בערב, הסאבוויי בניו יורק בשני בבוקר או התור לקופיקס מתי שתרצו. חמש-שש תחנות בכיוון אחד ואז מחליפים קו ונוסעים 12 תחנות בכיוון ההפוך. חוסר הגיון מוחלט. בסך הכול, כמעט 50 דקות של מחנק. וזה עוד לא נגמר. שם מחכה ליורדים תור נוסף ונסיעה של כ-10 דקות בשאטל (להלן הצמיד) ואז, עוד הליכה של כרבע שעה.

        בכל פרק הזמן הזה, האמריקאים והגרמנים מגלים שלוות נפש מפתיעה. לא צעקות, לא עצבים. "נגיע ממש עם השריקה", אומר אחד מהם לחברו. "זה בסדר", עונה החבר. "לא הייתה דרך אחרת להגיע לאצטדיון". מעניין מה היה קורה לו היה מדובר באוהדי נבחרת ישראל? אחרי ריצה במבול, נכנסתי לחדר התקשורת בדיוק בזמן ההמנונים ועד שעליתי ליציע העיתונאים השעון הראה על הדקה החמישית. מסע של ארבע שעות. באותו זמן, אלפי אוהדים עמדו בחוץ וחיכו להיכנס. רטובים, קצרי נשימה ולבושים בשקית ניילון מגוחכת. המסע שלהם לקח עוד דקות ארוכות.

        בין המאחרים היו גם צוות השידור של ערוץ 1 בראשות יורם ארבל ודני נוימן, שהחלו את השידור באיחור של כ-11 דקות. למען ההגינות, כותב שורות אלו לא נפגש איתם ברסיפה ולא שוחח איתם לכתבה הזאת, אבל הוא לגמרי מבין מה עבר עליהם. קטסטרופה כזאת לא רואים כל יום. הפעם, הם לא אשמים. איתני הטבע ניצחו את התשתיות האיומות של רסיפה. לא שזה כל כך קשה.

        יורם ארבל שדר טלוויזיה לצדו של פרשן הכדורגל דני נוימן (ברני ארדוב)
        כותב שורות אלו לא נפגש איתם ברסיפה ולא שוחח איתם לכתבה הזאת, אבל הוא לגמרי מבין מה עבר עליהם. קטסטרופה כזאת לא רואים כל יום. נוימן וארבל (צילום: ברני ארדוב)

        תאמינו או לא, הדרך חזרה, שעות אחרי סיום המשחק, גרועה הרבה יותר. הפקקים מחרידים, הרחובות מוצפים ונראים כמו נהרות וכלי תחבורה גדולים כמו משאיות או לצורך הדוגמה האוטובוס ממנו נכתבות שורות אלו לא יכולים לעבור וכלל לא מעזים לנסות. אז הם עומדים ויחד איתם כל התנועה. נהג האוטובוס מסרב בתוקף לבצע פניית פרסה בטענה שזה יגרום לפנצ'ר. המארגנים שעל האוטובוס לא מצליחים לשכנעו ואין בכלל מה לדבר על כוחות שיטור שיעזרו לשלוט בכאוס. שורה של טלפונים לאנשי הלוגיסטיקה באצטדיון מסתיימת בלא כלום: "חברת ההסעות לא מאשרת לנהג לפנות. חכו שמפלס המים יירד". רסיפה, 2014, הכול עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת.

        אלו היו ארבע שעות של חוסר אונים. שני אנגלים, אמריקאי, גרמני, ברזילאי וישראלי כלואים באוטובוס. ולא, זו לא בדיחה. "גרסה עלובה של 'אבודים' על אוטובוס", צוחק אחד הנוכחים. כדי שלא נרגיש רע, מספרים פה שאוטובוס עליו אנשי ההתאחדות הגרמנית נתקע גם הוא וכולם פספסו את הטיסה. רק אחרי ארבע שעות ושיחות טלפוניות עצבניות לאנשי התקשורת של פיפ"א, הגיעה הישועה. שלושה ג'יפים עירוניים נהוגים על ידי נהגים בחליפה נשלחו לחלץ את הניצולים. הכי פיפ"א שמצאנו.

        "זה מה שתמיד קורה בברזיל", מסביר העיתונאי גבריאל גראלדס. "הכול עובד כמו שצריך עד שקורה משהו ואז הכול קורס. הרשויות ברסיפה כבר זימנו מסיבת עיתונאים ליום שישי. הם יגידו ששום דבר לא בשליטתם, שירדו כאן ביום 30 אחוז מכמויות הגשם של חודש יוני ושלא היה להם מה לעשות. זה בולשיט". לגראלדס בטן מלאה על הרשויות: "בסביבת האצטדיון אין כלום. לקחו שטח ריק, העיפו את ההומלסים שגרו שם והבטיחו שיפתחו את האזור. היה זמן לבנות תחנת מטרו שתגיע עד האצטדיון ולדאוג לתחבורה. מה קרה בפועל? עדיין אין שם כלום".

        הרשויות לא לבד. 41,876 איש נכחו באצטדיון ובהערכה ממש גסה 10 אחוז מהם לא ראו את שריקת הפתיחה. זה לא נתון שצריך לעבור עליו לסדר היום. אצטדיון כדורגל הוא לא רק משטח דשא, יציעים ומזנון. אצטדיון כדורגל צריך להיות נגיש להגעה, נוח ומזמין. הארנה פרנאמבוקו לא עונה על שום קריטריון חיצוני ומי שאישר אותה פשוט זלזל באוהדים. במיוחד לאור הביקורת על מוכנות הערים המארחות בברזיל, היה מי שהיה צריך לבדוק את הכבישים המובילים ואת תנאי התחבורה הציבורית. רק לפני שנה בגביע הקונפדרציות, האוטובוס של נבחרת אורוגוואי נתקע כאן בבוץ. אף נבחרת לא העתיקה לאזור את מחנה האימון שלה ובכלל רסיפה היא העיר עם פקקי התנועה הגרועים בברזיל אחרי סאו פאולו. אז למה נתנו לה להיות עיר מארחת?

        ובלי קשר, אם בזמן שריקת הפתיחה אלפים יושבים בחוץ אפשר לדחות בכמה דקות בשביל אוהדים. אתם יודעים מה, גם צופי הטלוויזיה ברחבי העולם היו מבינים. אבל יש מי שלא מבין. הגוף המארגן. במשך הטורניר אפשר לשמוע שוב ושוב מהאוהדים תלונות על פיפ"א. חלק מרגישים מרומים, כאילו מסחרו להם את החוויה. כי פיפ"א בעטה החוצה את הרוכלים ומוכרי אוכל הרחוב לטובת פאסט פוד תעשייתי, צמצמה את דוכני המרצ'נדייז לחנויות ספציפיות בתוך האצטדיון ובערים הגדולות, היא דואגת לעיתונאים ויחסי ציבור ויורקת על האוהדים. ועוד לא התחלנו לדבר על שיבוץ המשחקים והמרחקים העצומים. התוצאה היא שיש אוהדים שמתקשים לעקוב אחרי הנבחרת שלהם ומעדיפים להישאר במקום ספציפי, מה שיוצר יותר מדי קהל אובייקטיבי במשחקים בהם לא מעורבות נבחרות דרום אמריקאיות. בעצם ההחלטה של פיפ"א לאשר את קיום המשחק, היא נחשפה במלוא אטימותה וניכורה מהקהל. מונדיאל הוא קודם כל של האוהדים ורק אחר כך של הספונסרים והגופים המשדרים.

        יואכים לב מאמן נבחרת גרמניה עם יורגן קלינסמן מאמן נבחרת ארצות הברית (רויטרס)
        בסיום, האווירה מחויכת, כולם שמחים, כולם מרוצים, כולם מפרגנים וכולם קיבלו מה שרצו. קלינסמן ולב (צילום: רויטרס)

        והיה גם משחק, שהתפתח פחות או יותר כמצופה. ושלא תטעו, ה-0:1 הקטן של גרמניה, שהספיק גם לארצות הברית כדי לעלות, לא היה רחוק מתסריט התיקו המתוכנן. גרמניה החזיקה בכדור ולא ייצרה מספיק מצבים ואילו החבורה של יורגן קלינסמן ישבה מאחור, אבל לא קיבלה כמעט שום צ'אנס לצאת למתפרצות. "הופעה מאכזבת במיוחד מבחינה התקפית", ניתח העיתונאי כריסטיאן אייכלר את גרמניה. "השחקנים היו מרוצים מהיכולת ההגנתית וצריך לקחת את המשחק הזה בהשוואה למשחק עם גאנה, שם גרמניה איבדה שליטה על המשחק לחלוטין ב-20 הדקות האחרונות וזה ממש לא אופייני לנבחרת גרמנית. טבעי ששמו את הפוקוס על ההגנה ומבחינה הגנתית, היה משחק טוב".

        אז גרמניה החזירה לעצמה את השליטה והשלימה עלייה די נוחה מבית לא פשוט. טקטית, זה עובד היטב, אבל אפשר לזהות חולשה ברורה. שחקן אחד שלא הופיע לשלושת המשחקים של גרמניה. מסוט אוזיל. על הספסל יש אופציות, אבל יוגי לב לא מתכנן שינוי: "אוזיל לא יירד לספסל. לא אגיד שהוא שחקן המפתח, אבל הוא אחד השחקנים המיוחדים בסגל", טוען אייכלר. "אחד משניים או שלושה שאתה צריך כדי לנצח משחק מיוחד. שחקן שיכול לשנות משחק בשנייה אחת של גאונות.

        "לפעמים לא רואים את זה 80 דקות ולפעמים לא רואים את זה כל המשחק, אבל יש לו את הפוטנציאל וזה מה שאתה צריך משחקן כמוהו. הוא שחקן שצריך לשחק. אי אפשר לתת לו לנוח ואז להחזיר אותו. הוא רגיש מדי. צריך להשאיר אותו על המגרש ברגעים הרעים כדי להגיע לרגעים הטובים. בימים הרעים שלו, הנבחרת צריכה להיות חזקה ולא להיגרר למצב הרוח שלו כי הוא לא נלחם. זה שחקן שצריך לעשות משהו בשבילו כדי שהוא יחזיר בשבילך".

        בסיום, האווירה מחויכת, כולם שמחים, כולם מרוצים, כולם מפרגנים וכולם קיבלו מה שרצו. יורגן קלינסמן התמלא גאווה. נבחרת הפסים והכוכבים שלו השלימה הישג ענק, ובעיקר הגיעה למקסימום הפוטנציאל שיש לסגל הזה להציע. אחת המשימות של קלינסמן בארבע השנים הבאות תהיה לנסות לגדל שחקנים, לייצר סופרסטארים אמיתיים (ויסלח לנו קפטן אמריקה, דמפסי) ואין סיבה שלמדינה כה גדולה לא יהיה מבחר גדול יותר. "זה ניצחון גדול לכדורגל האמריקאי", אומר לוקאס פודולסקי חצי ברצינות. "כולם חשבו שפורטוגל תעלה, אבל ארצות הברית הראתה הרבה לחימה ועם כדורגל כזה הם הצליחו לעלות".