גולאג בברזיל: הבלוג של יוכין על הכישלון של פאביו קאפלו

מנצח אחד כבר הוכתר במונדיאל 2014 – אין מתחרים לכשלון היקר ביותר בטורניר. פאביו קאפלו מקבל מההתאחדות הרוסית שכר גבוה של 9 מיליון יורו לשנה. לצורך העניין, מרוויח המאמן האיטלקי יותר מאלחנדרו סאבלה, אוסקר טבארס, מיגל הררה, ואהיד חלילודז'יץ', מרק וילמוטס, חורחה לואיס פינטו, פרננדו סנטוס, ניקו קובאץ', סאפט סושיץ', סטיבן קשי, הונג מיונג בו, ריינלדו רואדה, לואיס פרננדו סוארס, פולקר פינקה, ג'יימס אפיה וסברי למושי גם יחד! קאפלו מרוויח יותר מיואכים לב, לואי ואן חאל, דידייה דשאן וחוסה פקרמן ביחד.

למען ההגינות, צריך לומר כי שלושה שיאני השכר מבין המאמנים כבר עזבו את הטורניר – המדורגים אחרי קאפלו הם רוי הודג'סון וצ'זארה פראנדלי. אלא ששכרו של קאפלו גבוה מאפילו מזה של האנגלי והאיטלקי ביחד. מעולם לא קיבלה נבחרת תמורה כל כך עלובה לסכום כסף כה מפלצתי שהושקע במאמן בודד.

ההישג הגדול של קאפלו, מאז קיבל את התפקיד במקומו של דיק אדבוקאט אחרי ההדחה בשלב הבתים ביורו 2012, היה הניצחון 0:1 על פורטוגל בתחילת מוקדמות המונדיאל, בו הבקיע אלכסנדר קרז'אקוב בפתיחה ומאז הסתגרו הרוסים בבונקר. הניצחון המרשים ביותר הושג באיצטדיון רמת גן, 0:4 על ישראל. מאז העסק רק הלך והידרדר. הוא כלל הפסד מביך בצפון אירלנד במהלכו לא בעטה רוסיה אפילו פעם אחת למסגרת. בסופו של דבר, ההעפלה לברזיל הובטחה בזכות נבחרתו של אלי גוטמן שסיימה פעמיים בתיקו מול פורטוגל ואיפשרה לרוסים לשרוד במקום הראשון. אפשר רק לדמיין מה זלאטן איברהימוביץ' היה עושה מהם בפלייאוף.

האנגלים זוכרים את עידן קאפלו כמו חלום בלהות. "הוא מוציא את החיים מהנבחרת", אומר העיתונאי פיטר סטונטון. זה בדיוק מה שקאפלו עשה גם לרוסים. כל סממן של יצירתיות ומחשבה חופשית דוכא באופן מיידי. קאפלו העדיף להפוך את הנבחרת לאוסף של פיונים שממלאים הוראות ולא רשאים לחרוג מהנהלים, הן על המגרש והן מחוץ למגרש. כך, למשל, נאסר על הרוסים להשתמש ברשתות החברתיות במהלך הטורניר. "אני לא אוהב ציוצים בטוויטר", הודיע קאפלו, וכך לא היה יותר טוויטר.

בעוד רוב הנבחרות אפשרו לתקשורת להיות חלק מהחגיגה בברזיל, קאפלו הנהיג סוג של מחנה צבאי סגור. אם תרצו, אפשר לקרוא לו גולאג. לשחקנים נאסר אפילו לומר שלום לעיתונאים שלא במסגרת הזמנים הנוקשים שהוקצו לכך. גם התבטאויות של אנשי הצוות המקצועי והרופאים הפכו לטאבו מוחלט. המאמן האיטלקי הבהיר מראש שאינו מתכוון לענות על שאלות בנושא בחירת הסגל, המערכים הטקטיים וכל נושא מקצועי שהוא. למשל, הוא החליט לזמן במפתיע לסגל המורחב את החלוץ הוותיק פאבל פוגרבניאק שעשה את כל הדרך מאנגליה רק כדי לגלות שהוא מנופה כעבור שלושה ימים. איש לא יודע עד היום מדוע זומן ומדוע נופה. זהו סוד מדינה, או אולי סוד מאמן.

"השחקנים מפחדים להסתכל על קאפלו", סיפרו עיתונאים רוסים שליוו את הנבחרת במונדיאל. כאשר נשאלו לגבי זהות הכוכב מספר אחת של רוסיה, נקבו כל השחקנים בקאפלו. "הוא מאמן גדול שזכה בכל התארים האפשריים בקריירה. ברור שהוא הכוכב שלנו", אמר ואסילי ברזוצקי. ייתכן שהם הונחו להגיד זאת.

כך הם גם שיחקו, מנסים בכל כוחם להימנע מטעויות ולעשות רק את המוטל עליהם. אפשר לספור על אצבעות יד אחת את המקרים בהם שחקן רוסי כלשהו ניסה לבצע מהלך לא צפוי שיפתיע את הגנת היריבה. במשחק מול ראשון, מול ההגנה החלשה של דרום קוריאה שפורקה מספר ימים לאחר מכן לגורמים על ידי אלג'יריה, נראתה רוסיה כנועה ומהוססת. אתמול, נגד אלג'יריה, התחיל השוער איגור אקינפייב לבזבז זמן כבר בדקה ה-20. רוסיה הייתה הנבחרת המשעממת ביותר בקרנבל בברזיל. היא לא השתלבה בחגיגת הכדורגל ההתקפי שמאפיינת את הטורניר, אלא הפריעה לה.

רק לשחקן אחד ברוסיה מותר היה להפגין יצירתיות. רומן שירוקוב היה אמור להיות הגאון במרכז המגרש, אך הוא הגיע למחנה האימונים הסופי פצוע, ובסופו של דבר התברר כי אין מנוס מניתוח. קאפלו ידע על האפשרות זמן רב מראש, אך לא הכין חלופות. "אין לנו מחליף לשירוקוב", אמר בפשטות, וכך זה נשאר. הרוסים גילו יכולת התקפית מחפירה במשחקי הידידות ללא הקפטן, אבל קאפלו התעקש לא לסמוך על אלן דזגוייב חסר היציבות, ואפילו סיפסל את אלכסנדר קרז'אקוב, שיאן הכיבושים בתולדות הנבחרת. קרז'אקוב קם מהספסל כדי להבקיע מיד את שער השיוויון מול הקוריאנים, אך הושפל בכל זאת פעמיים בהמשך. נגד בלגיה הכניס אותו קאפלו בדקה ה-90, ואילו נגד אלג'יריה העניק לו סוף סוף מקום בהרכב, אבל החליף אותו 10 דקות לסיום כאשר רוסיה היתה נואשת לשער שישאיר אותה בטורניר. במקומו נכנס מקסים קאנוניקוב הבינוני, שהבקיע 13 שערים במהלך כל הקריירה האפורה שלו.

במונדיאל הקודם, כאשר תיסכל את הממלכה, סיים קאפלו בתיקו 0:0 עם אלג'יריה שייזכר לנצח כאחד המשחקים הגרועים והמשעממים בתולדות נבחרת אנגליה. אתמול הוא כשל שוב נגד האלג'יראים, שהפגינו לאורך הטורניר תשוקה ויצירתיות. הרוסים היו ונשארו בגולאג של הבוס האיטלקי הממושקף, שאף פעם לא מחייך ולא מאפשר חיוכים גם לאחרים. מלך שערי הליגה הרוסית, ארטיום דזיובה, נכנס לרשימה השחורה ולא נסע למונדיאל כי אופיו משוחרר מדי לטעמו של קאפלו.

על אף שאלג'יריה קופחה אתמול ולא קיבלה פנדל במחצית הראשונה כאשר אלכסיי קוזלוב, מגן בינוני מינוס וחסר נסיון שהפך לחביבו של קאפלו, משך במכנסיו של איסלאם סלימאני ברחבה, העדיף קאפלו להאשים את השיפוט בהדחתו. הוא הפנה אצבע מאשימה גם לעבר אוהדים שסינוורו עם לייזר את אקינפייב לפני שפיספס הגבהה פשוטה שהובילה לשער השיוויון. כולם היו אשמים, חוץ ממנו. "למונדיאל הקודם רוסיה בכלל לא העפילה. בהדרכתי הצלחנו להעפיל. אנחנו מתקדמים", הוא אמר, שיבח את השחקנים על שמילאו את ההוראות, והוסיף: "ברור שאמשיך בעבודה אם ירצו אותי".

כל בכירי ההתאחדות מיהרו להביע את תמיכתם ולהביע הערכה לעבודה הנפלאה של המאמן. איך ייתכן אחרת? הרי הם אלה שהעניקו לו חוזה ארוך טווח בתנאים כלכליים לא שפויים. קאפלו מרוויח פי 763 מהשכר הממוצע ברוסיה. אף אחד לא ישלם לו פיצויים עכשיו, והוא מתעתד להמשיך במשטר הצבאי שלו. "אנחנו צריכים לסבול עוד ארבע שנים כאלה?!" זועקת הבוקר הכותרת בעיתון ספורט אקספרס. ובכן, סביר להניח שכן. הסיוט הרוסי נמשך.

ממוצע השערים הגבוה הופך את המונדיאל הזה להצלחה כבירה, אך לא פחות מכך הגינותו הנדירה. הסטטיסטיקה הזו לא זכתה עד כה לתשומת לב מספקת, אבל כדאי מאוד להדגיש אותה. עד כה נשלפו בברזיל 127 כרטיסים צהובים בלבד, כלומר ממוצע של 2.65 למשחק. במקביל הובקעו 136 שערים, וכך לראשונה בהיסטוריה המודרנית יש יותר שערים מצהובים בטורניר גדול. הנתון הזה ספציפית עשוי להשתנות מעט בשלבי ההכרעה, אבל השיפור העצום בהשוואה למונדיאלים הקודמים כבר לא יימחק.

לפני ארבע שנים בדרום אפריקה נשלפו 241 כרטיסים צהובים, ממוצע של 3.77 למשחק. בגרמניה 2006 עמד המספר על 345, כלומר 5.39 למשחק. באותו טורניר זכור במיוחד הקרב הביזארי בין פורטוגל להולנד בשמינית הגמר, במהלכו נפצע כריסטיאנו רונאלדו, והשופט הרוסי ולנטין איבאנוב שלף בצדק 16 כרטיסים, כולל ארבעה אדומים. ביפן ודרום קוריאה ב-2002 היו 284 כרטיסים צהובים, 4.44 למשחק.

ההבדל לטובה בטורניר הנוכחי מדהים, והוא כלל לא נובע מסלחנות יתר של שופטים. התנהגות השחקנים ספורטיבית הרבה יותר, מספר העבירות הקשות קטן יחסית, לא חזינו עד כה באף פציעה חמורה של שחקן בגלל תיקול חריף, ואפילו מספר ההתחזויות של שחקנים ברחבה קטן הרבה יותר בהשוואה למראות הרגילים בליגות הבכירות באירופה, שלא לדבר על דרום אמריקה. ייתכן וזו אחת הסיבות לעונש הכבד שספג לואיס סוארס. הנשכנות שלו לא משתלבת עם רוח הטורניר.

הרגע הזכור ביותר בגמר 2006 היה הנגיחה של זינדין זידאן בחזהו של מרקו מטראצי. הרגע המפורסם ביותר בגמר 2010, פרט לחולצה של אנדרס אינייסטה לזכרו של דני חארקה, היה בעיטת קונג פו של נייג'ל דה יונג בחוזהו של צ'אבי אלונסו. יש סיבה טובה לקוות כי מגמר 2014 נזכור רק דברים טובים.