האלופה שבדרך? שלום תקווה מנתח לקראת שלב שמינית הגמר

למרות ההעפלה של ברזיל לשמינית הגמר, עדיין חסרה לי מאוד היכולת הקבוצתית שמאפיינת את ברזיל או ליתר דיוק, היכולת הטכנית הקבוצתית. מי שאחראי להשאיר את ברזיל שמחה ומנצחת הוא ניימאר, שמדגים בטורניר הזה כמה חדוות המשחק חשובה לו וליכולת שהוא מציג. החזרה לברזיל הגיעה עבורו בעיתוי הטוב ביותר. לדעתי הוא עדיין לא שחקן בשל ומושלם כדי להוביל את ברזיל לתואר הקשה מכל אם הטורניר הזה היה נערך רחוק מהבית ורואים עד כמה החיבוק המקומי עוזר לנו לקבל שחקן טוב יותר. זה חיבור של כוחות שאולי יוביל את ברזיל למטרה.

אלא שניימאר הוא לא המפתח בשמינית הגמר הזו. המבחן המרכזי במשחק הוא ביכולת של צ'ילה לנצל עד הסוף החולשה המרכזית של ברזיל, משחק האגפים. שני המגנים של ברזיל מצוינים התקפית, אבל טקטית הם מהווים בעיה גדולה מאוד. אני בעיקר מכוון למאצ'-אפ בין מרסלו לאלכסיס סאנצ'ס. למגן הברזילאי יהיה מאוד קשה להתמודד מולו ואם ברזיל לא תיתן לכך מענה, היא תשלם מחיר כבד יותר מהרגעים המביכים שהיו לה בשלב הבתים בגלל המגנים שלה.

על פניו, אורוגוואי יכולה לבוא בטירוף למשחק הזה, עם רצון רב לנקום באלו שפגעו בכוכב שלה סוארס. אלא שמקרה הנשיכה, לדעתי לפחות, יפגע בה מאוד וייתן לקולומביה יתרון. המפתח, הדבר שיכול לשנות זאת, יהיה היכולת של קבאני. החלוץ של פריס סן ז'רמן לא הגיע לטורניר הזה בשיאו. הצל של זלאטן עדיין רודף אותו בקבוצה. אבל יכולת טובה שלו, בצירוף טירוף הנקמה של אורוגוואי, יוכל אולי להספיק לרבע גמר, אם כי נראה לי שקולומביה תנצל את היעדרות סוארס טוב מאוד. גם אם אורוגוואי תפתיע, בלי סוארס זו אולי יכולה להיות ההפתעה האחרונה שלה והמשחק האחרון שבו היא מסוגלת לטפס שלב.

כמו יוון, גם לקוסטה ריקה אין כדורגל גדול. אבל הטיקוס הם הדוגמה הכי טובה לצורה בה הנבחרת הקטנות לכאורה בטורניר הזה צמצמו את הפערים מול שאר הנבחרות וזו ההכנה הפיזית והטקטית שקבוצות מסוגה עשו לקראת הטורניר הזה. אם בעבר מעצמות כמו אנגליה ואיטליה נהנו מיתרון פיזי וטקטי בולט, היום זה בקושי קיים. קוסטה ריקה מדגימה איזה נס יכולה נבחרת קטנה לעשות בעזרת שני דברים שכל נבחרת ממדינה קטנה יכולה לעשות, פיזיות וטקטיקה.

במשחק הזה, המערכים הטקטיים והמאמץ הפיזי יקבעו שוב, אבל לדעתי מה שיכריע יהיו המצבים הנייחים. לשתי הנבחרות האלה אין הרבה מה להציע מלבד עבודה קשה ומי שתנצל את כדורי העונשין טוב יותר, תהיה ברבע הגמר. אחרי הכול, לשתיהן הליהוק של שמינית הגמר הזו הוא הזדמנות חד פעמית להגיע לרבע גמר מונדיאל.

רק לפני שנתיים הולנד הייתה נבחרת מאוד פגיעה. היא הציגה כדורגל לא טוב ושילמה מחיר בשלב המוקדם של היורו. השאלה היא מה השתנה? בסופו של דבר, חוליית ההתקפה נותרה זהה. הסיפור מתחיל ונגמר במאמן, שידע איך להתאים שיטת משחק נכונה יותר לשחקנים שיש לו. אם הולנד תדע לבצע את השיטה הזו בשלמות ודבקות גם בשלבים הגבוהים של הטורניר, היא תגיע אפילו רחוק יותר משמינית ורבע הגמר.

ביורו הולנד היתה מאוד חדירה. ואן חאל ביצע שינוי במרכז השדה ובנה חוליית קישור שקשה מאוד לפרוץ אותה. הוא הביא משחק לחץ מנצח, כזה שגם הנעת הכדור של נבחרת ספרד לא יכלה לו. משחק הלחץ הזה הוא מושלם עבור חלוצי הולנד, שחטיפות כדורים מייצרות את המצבים האידאלים עבורם. רובן, ואן פרסי, סניידר. הולנד משחקת עם שחקנים שאוהבים לשחק התקפות מהירות וחכמות קדימה, התקפות שקוראות את חוסר המוכנות של היריבה. ואן חאל, בדרכו, מונע מהיריבה לתקוף אותו ובונה משחק התקפה שמתאים מאוד לכלים שיש לו. אם הולנד תראה לנו בשמינית הגמר שהיא ממשיכה בדרכה הנושכת והעוקצנית, היא תוכל לשחזר עוד העפלה לגמר, כמו בדרום אפריקה.

המבחן המרכזי של צרפת, הפייבוריטית הברורה במשחק, הוא להראות שהיא ממשיכה להיות נבחרת עובדת ומגובשת. צרפת, למרות ההצגה מול שוויץ, לא מציגה כדורגל גדול עד כה. מה שהפיל את הצרפתים בטורנירים הקודמים היה היהירות, הביטחון המוגזם בשמות הגדולים ובמותג של הנבחרת. בכל פעם שצרפת לא הייתה מגובשת כמו במונדיאל 1998, היא שילמה על כך. הכוכבים הגדולים לא הושיעו אותה. היום לצרפת יש את דידייה דשאן, מאמן שעשה קריירה מעבודה קשה. הוא קודם כל שם דגש על הגיבוש, על העבודה הקבוצתית ואחרי שזה הביא לו תוצאות מאוד מרשימות בשלב הבתים, יהיה חשוב לראות האם הצרפתים לא חוזרים להיות שחצנים ובטוחים מדי בעצמם. דשאן החזיר את החשיבה הנכונה לנבחרת כמו צרפת והשקט עושה את ההבדל. אבל רק שהשקט הזה לא יסנוור פתאום את הצרפתים.

אלג'יריה היא עוד דוגמה לצורה שבה יכולת פיזית וטקטית משופרת מצמצמת פערים. זה עזר לה מול הנבחרות הגדולות בשלב הבתים, אבל מול נבחרת ענקית כמו גרמניה קשה לראות כיצד היא שוברת עוד מחסום. לכן, הדבר הכי מעניין במשחק הזה, אם כבר, יהיה לראות את קו ההתקדמות של נבחרת גרמניה. הגרמנים פתחו חזק מאוד את הטורניר הזה עם הצגה מול פורטוגל, אבל די נתקעו שם. האיזון הוא שעושה את ההבדל בנבחרת הזו. השינוי הטקטי של פיליפ להאם נותן להם כוח התקפי נהדר ושותף מצוין להנעת כדור טובה יותר. הוא מוסיף המון לכלים ההתקפיים הרבים שיש לגרמניה, שנהנית כמובן גם משוער מעולה, שמעניק לה ביטחון מלא. זו חבילה נהדרת לקחת אתה גביע עולם. אבל החבילה הזו צריכה להציג גרף שיפור עקבי כיאה לאלופת עולם ולא להיות מאלה שמגיעות לשיא במשחק הראשון ומאז נתקעות. את קו ההתקדמות הזו נבחן מול אלג'יריה.

התוצאות של בלגיה לא מפתיעות איש. ראינו את רמת השחקנים שלה בעונת הכדורגל החולפת ואת היכולת שלה במוקדמות המונדיאל. אבל בטורניר עצמו אפשר לשים לב לקלף מנצח נוסף והוא רמת המוטיבציה. עבור השחקנים הבלגים זה מונדיאל ראשון. מצד אחד, חוסר הניסיון עלול לגבות מחיר מול נבחרות שיש להן ניסיון. אבל כשנבחרת כמו בלגיה לא מבססת את עצמה על שחקן אחד, החיסרון הזה קטן יותר. לבלגיה יש שחקנים ברמות הכי גבוהות של אירופה ולכן הם פחות מתרגשים. הרצון הזה מחפה על הרבה דברים והוא ייבחן בשמינית מול הרצון הלא פחות גדול של נבחרת ארה"ב.

יצא לי לשחק עונה אחת בסטנדרד ליאז' עם מאמן בלגיה מארק וילמטוס. הוא אמנם היה חלוץ, אבל היה השחקן שעבד הכי קשה במגרש. הוא היה פרפקציוניסט ברמות אחרות לגמרי. הוא לא היה חלוץ טכני במיוחד, אבל המקצוענות והרצון שלו עשו את ההבדל. את כל אלה הוא מביא לנבחרת בלגיה הסופר מוכשרת וסופר נוצצת. השחקנים צברו ניסיון ברמות הכי גבוהות של אירופה, אבל הם רוצים להצליח כמו נבחרת קטנה. למזלה הרע של בלגיה, היא תשחק מול נבחרת שמאוד רוצה ומאוד עובדת כמו ארה"ב. היתרון האיכותי של בלגיה הוא בולט ואם ארה"ב לא תסתיר זאת דרך רצון רב יותר, לידידי וילמוטס יש סיכוי מצוין לטפס עוד שלב בטורניר.

ארגנטינה היא עדיין הפייבוריטית שלי לזכייה. בטורניר שמבטא את צמצום הפערים בין הנבחרות, קשה לקבוע עכשיו מי תהיה אלופה. אלא שארגנטינה, כמו ברזיל, נהנית מהכוכב הגדול שלה, שלוקח אותה אל המטרה. כמו ניימאר, מסי מחייך יותר אחרי ברצלונה, שמח יותר ובטח רוצה יותר. הוא רוצה לזכות בגביע יותר מנבחרת ארגנטינה. התואר הזה חשוב לו יותר. כדי להיות בהיכל התהילה הכי נוצץ, הוא חייב את התואר הזה לרזומה שלו ומה שהכי יפה אצלו עד כה זה השיפור ממשחק למשחק. ממשחק למשחק הוא מוריד עוד חלודה, מחזיר עוד ועוד נשקים שאפיינו אותו בימיו הגדולים בבארסה ומול שוויץ, המסע להחזרת מסי שאנחנו מכירים חייב להימשך. עם המסע הזה יגיע ליעד מוצלח חדש, לארגנטינה יהיה באמת נשק קטלני בקרב על התואר, אפילו שהיא לא לגמרי מרשימה. אם מסי ימשיך להשתפר, למשפט כמו "שחקן אחד לא מביא תואר" יהיה פחות משקל.