קשה להתאושש או לעכל את מה שראינו הלילה בבלו הוריזונטה, במיוחד מהצד הברזילאי. גם חסרונם של שחקנים כמו ניימאר וטיאגו סילבה עדיין לא מסביר את הפערים העצומים שראינו על כר הדשא. יש לנו נטייה לומר שהכוכבים שלא משחקים הם החסרים, אבל שימוש בטיעון הזה יעשה עוול לגרמניה. במשחק הזה, שנערך במעמד צד אחד, ראינו נבחרת מושלמת, משומנת, שמחצה את יריבתה ללא תנאי. לכל אורך הטורניר ראינו את ברזיל מאוד נלהבת, מסתייעת בעידוד ובתמיכה מאסיבית מקהל אוהדים קנאי ואוהב. גם הפעם אפשר היה לזהות בדקות הראשונות הרבה אמוציות ורצון מצד המארחים, אבל הם לא הבינו כל כך שהיסחפות על גלי העידוד והאנרגיות מהיציעים לא תעזור מול נבחרת מנוסה, מאורגנת ובעלת יכולת קבוצתית כל כך. את העונש שקיבלו על המחשבה הזו הם יזכרו עוד הרבה שנים.
במערך ההגנתי של ברזיל ראינו הפקרות. הבעיות הקשות ביותר החלו במגן השמאלי מרסלו, שמתחילת המשחק תפקד כקיצוני ושכח שתפקידו הוא קודם כל להגן. גרמניה הבינה במהירות שהצד שלו הוא האגף שממנו אפשר להעניש והוציאה לפועל בצורה מושלמת. כשמרסלו השתהה בחזרה שלו, הוא אילץ בכך להוציא את אחד הבלמים ולהפר את האיזון במרכז ההגנה. תוסיפו לכך את החזרה האיטית והלא נכונה של שני הקשרים האחוריים ותקבלו קטסטרופה. גם כשדנטה ניסה לכסות את אגף שמאל, שני הקשרים האחוריים היו חייבים להיכנס פנימה ולעבות את מרכז ההגנה. התיאום בין השחקנים היה נורא, וכשאתה ניצב מול נבחרת שאולי לא נראית גדולה במיוחד, אבל משופעת בשחקנים שמבינים את המשחק, לא משנה כמה גדול המעמד ואיפה ההתמודדות נערכת, היא תעשה את המוטל עליה ואתה תרד מובס.
גם אני, כמו כולם, הופתעתי מהקלות שבה מצאו שחקני נבחרת גרמניה את הדרך לשער הברזילאי. הדבר הטוב ביותר שקרה לגרמנים בטורניר הוא המשחק מול גאנה, ממנו נחלצו מהפסד וירדו עם 2:2. זה היה רגע שבו הנבחרת הזו הבינה שצריך שינוי. המאמן יואכים לב ראוי להערכה על פיתרון הבעיות הטקטיות שהיו לו בקבוצה. מהרגע שביצע את השינויים הללו ראינו את גרמניה טובה, מאורגנת ומאוזנת יותר. היא לא רק השיגה את אחד מניצחונותיה המרשימים אי פעם בברזיל, אלא גם כוח הרתעה אדיר לקראת הגמר. הולנד או ארגנטינה, מי שזו לא תהיה תסבול, בוודאי, מלא מעט כאבי ראש לקראת המפגש בריו.
מדוע ברזיל קרסה כל כך במעמד הזה? יש לזכור שהרזומה של נבחרת ברמתה של גרמניה, עם כל העבר והניסיון הגדול במעמדים הללו ובהשתתפויות המרובות בגביע העולם, הופך אותה לדרגה אחרת מקולומביה וצ'ילה. ראינו גם הפעם את הפערים הללו. בנבחרות האירופיות, ובמיוחד בגרמניה, המשמעת היא מעל לכל. המשמעויות שנותנים שם לטקטיקה גדולות מאוד, להבדיל מסגנון המשחק הדרום אמריקאי. כמובן שאי אפשר להשוות את היכולת הגרמנית לזו של צ'ילה וקולומביה, אבל אפשר לראות שזה לא רק עניין של יכולת: גרמניה היא לא נבחרת שמורכבת מהשחקנים הגדולים ביותר, אבל היא קבוצה שכולה משופעת באינטליגנציית משחק בלתי רגילה ובעמידה טקטית שהופכת אותה לטובה יותר.
השלם עולה על סך חלקיו, ובמקרים כאלה קשה לבחור מצטיין, אבל אם בכל זאת ניקח שחקן בגרמניה שעוזר לה מאוד בסיומת ובמהלכים הנכונים, זהו תומאס מולר. זו לא רק יכולת ההבקעה המדהימה שלו, אלא היותו שחקן שסורק את המגרש בצורה מושלמת ושעושה את הדברים ברמה הגבוהה ביותר. הוא לא וירטואוז או אתלט, אבל בהחלט בורג חשוב ביותר במכונה הזו, כשמרבית ההתקפות של גרמניה מתחילות או מסתיימות בו. הוא משחק פשוט ונכון, וזה מה שהופך אותו לשחקן כל כך גדול. למולר יש את הנגיעה הקטנה שמשפרת את הנבחרת, טובה ככל שתהיה גם כך. מירוסלב קלוזה אמנם ייכנס להיסטוריה ושבר את שיא הכיבושים, אבל משחק ההתקפה של גרמניה עדיין תלוי ביכולתו של החלוץ בן ה-24. בהתחשב בכך שיש לו כבר עשרה שערים, שישה בלבד פחות מקלוזה, אפשר להגיד שהשיא הטרי של החלוץ הוותיק, 16 כיבושים בכל המונדיאלים, כבר עומד בסכנה.
מה כל כך מייחד את מולר? אתה לא רואה ממנו דריבלים יפים לעין כמו אלה של ניימאר, אבל הוא תכליתי, איכותי ומינימליסט הוא לא עושה את מה שיפה, הוא עושה מה שצריך ובצורה הטובה ביותר. יש לא מעט שחקנים יעילים בכדורגל העולמי, השחקן הזה נמצא בטופ של הרשימה. עכשיו מפריד בין שיאן השערים הנוכחי לזה שאולי יירש אותו עוד משחק אחד בלבד, כדי שיוכלו לרשום גם את התואר הקבוצתי היוקרתי ביותר בעולם.
