פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        כששערי הגיהנום נפתחו בפארק דה פראנס: הניצחון הבולגרי בצרפת 93'

        החגיגה במועדון הלילה אחרי ההפסד המביש לישראל, השוהה הבלתי חוקי שהפך לגיבור לאומי. "הפושע" של ז'ראר הוייה, הבושה של דשאן. האיבה בין שחקני פ.ס.ז' למארסיי. בחזרה אל "הצלקת של נובמבר 1993" - נס פארק דה פראנס, הגרסה הבולגרית

        כששערי הגיהנום נפתחו בפארק דה פראנס: הניצחון הבולגרי בצרפת 93'

        בווידאו: שער הניצחון של אמיל קוסטדינוב לרשת צרפת

        התפאורה הוכנה מבעוד מועד. הכול היה ערוך ומוכן לחגיגות אל תוך הלילה. חדר ההלבשה של נבחרת צרפת בפארק דה פראנס קושט בפסים וכוכבים, בהפסקת המשחק הושמע השיר "אמריקה" של ז'ו דסאן ולכל השחקנים הוזמנו מקומות למועדוני לילה בפריס. אף אחד לא לקח בחשבון שלא יוציאו את הנקודה הביתית הדרושה מול ישראל החלשה, אותה הביסו 0:4 ברמת גן, כדי להבטיח העפלה למונדיאל 94' בארה"ב.

        ואז הגיעו רונן חרזי, איל ברקוביץ' וראובן עטר, וחוללו את אחת הסנסציות הגדולות של משחקי המוקדמות בשנות ה-90' עם 2:3 היסטורי. "זה ההפסד הכי גרוע של צרפת ב-40 השנים האחרונות", רתח אז מישל פלאטיני, "אין להם זכות לשחק כך". בתקשורת דיברו על "אווירה של קלאב מד" בנבחרת של ז'ראר הוייה, והשחקנים לא ממש התאמצו לשדר משהו אחר. "פישלנו, אבל נסגור את הסיפור מול בולגריה בחודש הבא", הם הודיעו. ויצאו לרקוד. בכל זאת, המקומות במועדוני הלילה הוזמנו מראש.

        אלא שהסיפור מול בולגריה מעולם לא נסגר. נבחרת צרפת שוב ספגה בשניות הסיום ושוב פספסה כרטיס למונדיאל בגלל נקודה אחת. נקודה שלא הושגה והביאה ללקסיקון הכדורגל הצרפתי את "הצלקת של 1993". לכבוד המשחק בין הטריקולור לבולגריה במוקדמות המונדיאל, בחזרה אל "הערב הכי עצוב של הכדורגל הצרפתי על המגרש" ומקום שני במצעד הבושות של הנבחרת, אחרי שביתת האוטובוס בדרום אפריקה ב-2010. פארק דה פראנס, הגרסה הבולגרית.

        עוד בנושא:

        בולגריה חוזרת לצרפת (21:45, ספורט2)
        גריזמן: "אצא למלחמה עבור סימאונה ודשאן"

        אמיל קוסטדינוב במדי נבחרת בולגריה, נובמבר 1993 (AP)
        בצרפת כינו אותו "המוציא להורג". אמיל קוסטדינוב חוגג בפארק דה פראנס (צילום: AP)

        אמיל קוסטדינוב, מגדולי החלוצים של נבחרת בולגריה, שיתף פעולה עם ז'אן פייר פאפן הצרפתי בבאיירן מינכן בעונת 1995/96. "שיחקנו יחד, אפילו חלקנו חדר", נזכר קוסטדינוב בראיון שהעניק ל"לה פריזיאן" השבוע. "הייתי מתלוצץ איתו, אבל הוא תמיד היה עצבני כזה... אהבתי לשאול אותו: 'אגב, איפה היית ב-17 בנובמבר 1993 בין 20:45 ל-22:30, ז'אן פייר?'".

        האמת היא שקוסטדינוב עצמו כלל לא אמור היה להיות שם. "המוציא להורג", כפי שכינו אותו הצרפתים, שיחק אז בפורטו ובעיות עם הדרכון מנעו ממנו להגיע לפריס. בלית ברירה, החלוץ הגיע לגרמניה ומשם חצה ברכב את הגבול לצרפת. "הגעתי בצורה לא חוקית, יום אחרי כל הנבחרת ויום לפני המשחק, ולמזלי מישהו נחמד ממשטרת בולגריה הסדיר את העניין ונתן לי את הוויזה", סיפר. "כך הגעתי למשחק שהפך אותי לגיבור לאומי והשאיר אותי לעד בזיכרון של חובבי הכדורגל בצרפת. זה הרגע ששינה את חיי".

        בולגריה, אז "המעוז האחרון של הקומוניזם" כהגדרת קוסטדינוב, הייתה חייבת ניצחון ראשון בתולדותיה על אדמת צרפת כדי להצטרף לשבדיה ולהשיג את הכרטיס למונדיאל בארה"ב. השבדים סיימו את הקמפיין וניצבו בראש בית ו' עם 15 נקודות (אז עוד בעידן של שתי נקודות לניצחון) כשאחריהם צרפת עם 13 ובולגריה עם 12. "זכרנו איך ניצחנו אותם בסופיה בסיבוב הקודם וידענו שהלחץ רק עליהם, לא עלינו", אמר קוסטדינוב. "הרי הם חוו הפסד ביתי לישראל ולנו לא היה מה להפסיד".

        רנאל פדרוס במדי נבחרת צרפת לפני יורדן לצ'קוב, נובמבר 1993 (AP)
        צרפת הייתה בפאניקה מוחלטת. רנאל פדרוס לפני יורדן לצ'קוב (צילום: AP)

        נבחרת צרפת הייתה אז בהיסטריה מוחלטת, לא פחות. הבלגן חגג. דויד ז'ינולה, המצטיין היחיד בהפסד לישראל, דרש לקבל מקום בהרכב, התעמת עם הוייה במחנה וגם הוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. "אני לא מרגיש שהוא מכבד אותי, אני מרגיש מקופח", תקף ז'ינולה. "הייתי שמח שפעם אחת הוא היה בא ואומר לי: דויד, היה לך משחק טוב". הוייה הגיב: "דויד עשה טעות, הוא לא שלט בפה שלו. למזלו, הוא הבין מהר מאוד שטעה והתנצל בפניי. אם היה מדובר במשחק אחר, הוא היה מודח מהסגל".

        מאחורי העימות בין הכוכב למאמן עמד סיפור גדול עוד יותר שלמעשה פירק את הנבחרת המוכשרת הזו מבפנים - הקרב בין אנשי פריס סן ז'רמן למארסיי. ז'ינולה היה חלק מחבורת פ.ס.ז', שכללה גם את ברנאר לאמה, אלן רוש, ונסן גראן ופול לה גואן, כשבצד של מארסיי היו דידייה דשאן, מרסל דסאיי, באזיל בולי (נעדר מהמשחק מול בולגריה בגלל פציעה), פרנק סוזה ושני האקסים פאפן ואריק קאנטונה. נבחרת מפולגת. לאמה היה אחד הגורמים להלהטת הרוחות כשכינה את שחקני מארסיי "בריונים" והסביר שהוא יודע יותר טוב מכולם כי "אני משחק איתם בנבחרת". מנגד, אנשי המועדון מהדרום טענו כי פ.ס.ז' היא שעומדת מאחורי פרסום פרשת קניית המשחק מול ולנסיין ב-1992.

        עמנואל פטי, ששימש אז בכלל כמגן שמאלי ב-4-3-3 המהפכני-משהו של הוייה, שיחק במונאקו ומשום כך היה על תקן משקיף נייטרלי. "האווירה הזו הטריפה אותי", סיפר שחקן העבר על התקופה המדוברת. "שחקני פ.ס.ז' דיברו עם החבר'ה ממארסיי, אבל זו הייתה העמדת פנים. בפועל, הם לא סבלו אלה את אלה". גם לאמה הודה לימים: "לא הייתה אז היררכיה, לא היה מנגנון מסודר, זו לא הייתה נבחרת. היו יריבויות קשות, במיוחד בין שחקני מארסיי לפ.ס.ז'. לא שידרנו על אותו גל וזה מה שקרה".

        דויד ז'ינולה במדי פריס סן ז'רמן, 1990 (GettyImages)
        כסאח בין שחקני פ.ס.ז' למארסיי. דויד ז'ינולה במדי פ.ס.ז' (צילום: GettyImages)

        עם המטען הזה הגיעה נבחרת צרפת לערב הגורלי ב-17 בנובמבר. ז'ינולה היה היחיד שאיבד את מקומו בהרכב בעקבות ההפסד לישראל (לטובת רנאל פדרוס, שלימים נבחן במכבי אחי נצרת) וראה את קאנטונה מרגיע את באי האצטדיון בדקה ה-32. הצרפתים האמינו כי הרע מכל כבר מאחוריהם, אך קוסטדינוב איזן בחלוף חמש דקות ומפלס הלחץ נסק לגבהים חדשים. "אחרי השער הראשון שלי, חשנו על המגרש שהם לחוצים מאוד", נזכר קוסטדינוב השבוע. "ראינו שהם שבריריים, הפנים שלהם שידרו עצבנות. ידענו שזו ההזדמנות שלנו". ז'אן מישל לארקה, פרשן המשחק ב-TF1 באותו ערב, חיזק: "הנבחרת הזיעה פחד באותו משחק. הפאניקה עברה משחקן אחד לשני".

        דקה אחת נותרה לתוספת הזמן כשהמחליף ז'ינולה, שנכנס בדקה ה-68 במקום פאפן שסבל מהתכווצות שרירים, סחט כדור חופשי בצד ימין. הצרפתים חידשו את המשחק, אבל במקום להעביר את הזמן ליד דגל הקרן, ז'ינולה בחר להגביה לשום מקום, הרחק מקאנטונה שהיה הצרפתי היחיד ברחבה. בולגריה יצאה למתפרצת מצד ימין בניצוחו של קראסימיר בלאקוב, ואז "הכדור הגיע ללובו פנב", שחזר קוסטדינוב. "שיחקנו יחד בעבר בצסק"א סופיה, אז אני ידעתי לאן הוא ימסור את הכדור והוא ידע לאן אני אנוע. שחקן הגנה אחד נותר מאחור בזכות המסירה של פנב והשני בא לתקל, אבל החלטתי לבעוט במקום למסור לחריסטו סטויצ'קוב שהיה ברחבה. אם לא הייתי מבקיע, היו מאשימים אותי על זה כל חיי".

        הכדור של פנב חלף מעל ראשו של רוש והשחקן שגלש בניסיון נואש לבלום את הבעיטה היה לורן בלאן. אבל הימנית של קוסטדינוב הטיסה את הכדור אל המשקוף ומשם לרשת של לאמה חסר האונים, בדיוק כששעון המשחק הראה 89:59. "זה קרה כל כך מהר, לא היה לנו זמן לחשוב", נזכר השוער בראיון ב-2013. "הם כבשו בזמן בו היינו בסך הכול צריכים לשמור על הכדור וזה חזר אלינו כמו בומרנג. לא ראיתי את הכדור נכנס, אבל פתאום האצטדיון היה שקט. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי דממה מוחלטת בפארק דה פראנס. ואז שמעתי את הצהלות של השחקנים הבולגרים. זה הרגיש כאילו חטפנו מכה חזקה בראש".

        ברנאר לאמה במדי נבחרת צרפת (GettyImages)
        דממה מוחלטת באצטדיון. ברנאר לאמה (צילום: GettyImages)

        המחליף גראן היה שחקן פ.ס.ז', בן בית בפארק דה פראנס. את התחושות הוא לא יכול לשכוח: "היה כאוס מוחלט ברגע שהשער נכבש, עולמנו חרב. בשריקת הסיום, זו כבר הייתה אימה. זו הפעם היחידה בקריירה שלי שחוויתי שקט כזה, לא נשמעה מילה בחדר ההלבשה. היינו כמו נידונים למוות. שערי הגיהנום נפתחו בפארק דה פראנס".

        ואחרי השקט המקפיא, הגיעה הסערה. לטענת עדים במקום, המאמן הוייה קילל את ז'ינולה בירידה לחדרי ההלבשה, לפני שהתייצב מול התקשורת וכינה אותו "פושע" בעקבות ההרמה המיותרת שהובילה להתקפת הנגד הבולגרית. "הוא ירה טיל אקסוסט ללב של צרפת", האשים המאמן הלאומי.

        השחקנים הסתגרו ("חדר ההלבשה נראה כמו בית קברות, היו הרבה שבכו", הודה פדרוס) כשדשאן היה בין היחידים שהתייצב מול התקשורת והתנצל: "אני מתבייש, אנחנו חמורים". פטי הסביר בכתבה ב-2013 לציון 20 שנים לערב ההוא: "רציתי שתהיה לי את היכולת להיעלם באותו רגע. שעתיים אחרי המשחק, כל אחד כבר דאג לאליבי שלו והכול התפוצץ. זה הראה כמה הנבחרת הזו לא הייתה מאוחדת. חיפשתי את אשתי ואת האנשים שאני אוהב כדי להזכיר לעצמי שזה בסך הכול כדורגל - הכלכלה הצרפתית לא קרסה בגלל אי ההעפלה שלנו למונדיאל, השמש תזרח גם מחר. תמיד דאגתי לשים הכול בפרופורציות. ועדיין, את המשחק הזה לא העזתי לראות שוב".

        ראובן עטר שחקן נבחרת ישראל חוגג את שער הניצחון מול צרפת כשלצידו אייל ברקוביץ' (AP , Lionel Cirroneau)
        החלק הראשון בטראומה הצרפתית. ראובן עטר חוגג בפארק דה פראנס (צילום: AP)

        הלם ספורטיבי כזה לא הכירו בצרפת. גם לא זוכרים משהו דומה שקרה על המגרש מאז. נקודה אחת בשני משחקים ביתיים מול ישראל ובולגריה, זה כל מה שהייתה צריכה הנבחרת של הוייה כדי לכפר על פספוס העלייה של פלאטיני ארבע שנים קודם לכן. ושוב, נקודה אחת הפרידה. דמותו השפופה של דשאן, שלא היה נקי מביקורת לאחר שכשל בסגירה של בלאקוב במרכז השדה, התנוססה על השער של "לה פריזיאן" ומתחתיו הכותרת: "סיוט נורא". בפנים צוטט אחד השחקנים: "נגד ישראל חפרנו את הקבר, מול בולגריה זרקנו את עצמנו לתוכו".

        בצד השני, הבולגרים תיארו את המשחק במונחים אלוהיים. "זו הייתה ההוכחה שיש מישהו שם למעלה", התרגש בלאקוב. קוסטדינוב הסביר: "השער הזה העניק אפשרות לכל שחקני הדור שלי לשחק בגביע העולמי ולהגיע עד לחצי הגמר בארה"ב, ובנוסף זה שירת אותי להמשך הקריירה. גם החתימה שלי בבאיירן מינכן הייתה בחלקה תוצר של הרגע ההוא בפארק דה פראנס. עד היום מראיינים אותי ביום השנה למשחק וגם בצרפת לא שוכחים לי את זה". החלוץ, שקרא לבנותיו בשמות הצרפתיים איירין וקתרין "כי צרפת הביאה לי מזל", ניצל את המפגש הקרוב בין הנבחרות - הראשון של בולגריה בצרפת מאז נובמבר 1993 - כדי לסגור את המעגל ופרסם טור שכותרתו: "תסלחו לי". ובהמשך ציין: "לפעמים צריך טרגדיה כזו כדי להצמיח משהו טוב יותר. זה גרם לשינויים משמעותיים בכדורגל הצרפתי וארבע שנים לאחר מכן הפכתם לאלופי העולם".

        דידייה דשאן מאמן נבחרת צרפת (AP)
        מעדיף את זיכרונות סטאד דה פראנס על פני אלו מהפארק. דידייה דשאן (צילום: AP)

        בסופו של דבר, זו אכן הייתה ברכה במסווה עבור הצרפתים, שמאז לא החמיצו שוב טורניר גדול. הוייה פוטר ועוזרו איימה ז'אקה קיבל קביעות בזכות ניצחון בנאפולי על איטליה וניצחונות במשחקי ידידות נוספים מול צ'ילה, אוסטרליה ויפן. ז'ינולה עוד שיחק אצלו מדי פעם, אבל הכתם היה גדול מדי וכך גם המחלוקת עם הקפטן החדש דשאן. בספטמבר 1995 הוא נכנס כמחליף להופעתו ה-17 והאחרונה במדי הטריקולור, וב-2011 נפתחה מחדש החזית מול הוייה ששב לכנותו "פושע" באוטוביוגרפיה שכתב. הוא חי מחדש את הרגע שחיסל לו את הקריירה הבינלאומית.

        הצ'ילבה דשאן היה אחד משבעה שחקנים ששרדו את הסיוט של נובמבר 93' והפכו לאלופי עולם חמש שנים לאחר מכן. כשנשאל על כך השבוע, כמאמן הנבחרת, ציין בצדק כי אין קשר למשחק הקרוב "וגם כך רוב השחקנים לא נולדו אז או שהיו צעירים מדי כדי להבין", אבל את הטראומה של ההפסד הביתי היחיד של צרפת לבולגריה אין סיכוי ששכח. או כמו שהדגיש לפני שקיבל את המשרה הלאומית: "אני תמיד מעדיף לזכור את סטאד דה פראנס, טוב שעברנו לשם. פארק דה פראנס זה הזיכרון הכי נורא שלי".

        ועכשיו הוא שוב מול בולגריה, שגם הפעם מגיעה לצרפת עם קוסטדינוב בסגל (גיורגי, אין קשר משפחתי). סיכוי להפתעה אולי אין, אבל זיכרונות יש בשפע.