פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        לך תזכור: סיפורו של נובי סטילס, הגיבור הנשכח של מונדיאל 1966

        הוא נראה כמו דמות מקומיקס והיה הכוכב הבלתי צפוי בזכיה של אנגליה, אך נשכח בצד, שקל להתאבד ונאלץ למכור את המדליה מהמונדיאל כדי להילחם בסרטן ובאלצהיימר. המדור של נמרוד עופרן על נובי סטיילס, "גמד חצי-עיוור" עם מעט מאוד שיניים, והרבה מאוד לב

        לך תזכור: סיפורו של נובי סטילס, הגיבור הנשכח של מונדיאל 1966

        את מה שרבים אחרים לא מסוגלים לשכוח, הוא לא מסוגל לזכור. ביום שישי האחרון חגג את יום הולדתו ה-76, וספק גדול אם הבין מה הוא חוגג, מה אחרים סביבו מציינים, מה בדיוק מתרחש. את רוב שעות היום הוא מבלה בשינה בדיור המוגן במנצ'סטר, העיר בה עלה לגדולה, העיר בה ייצר לכל כך הרבה אנשים זכרונות שגם להם, בשלב מסוים, לא תהיה ברירה אלא לשכוח - אנשים שנטשו אותו, שבמובנים מסוימים שכחו את כל מה שעשה עוד לפני שמוחם החל לבגוד בהם. נובי סטיילס, אחד הגיבורים הגדולים והמיוחדים ביותר מהזכיה הבודדה של נבחרת אנגליה בגביע העולמי, הולך ודועך, ואיתו הולכות ודועכות גם אפשרויות ההדחקה, המחשבות על כך שכדורגל הוא משחק תמים שלא פוגע באף אחד. האמת המרה היא שהוא כן פוגע - הוא פגע ברבים מגיבורי הזכייה המופלאה ההיא, ב-1966, וכפי שנובי סטיילס היה הפנים הלא מאוד אטרקטיביות של הגביע ההוא, כך הוא גם הפנים של האלצהיימר, הדמנציה, הצדדים שכולם מעדיפים לשכוח במקום לזכור.

        שחקן העבר נובי סטיילס (GettyImages)
        אגדה שהיתה באמת. נובי סטיילס (צילום: GettyImages)

        נובי סטיילס מעולם לא ממש אהב לדבר על עצמו - זה לא היה באופי שלו. אף שחי חיים מלאים ומרתקים, עם קריירת משחק מלאת פסגות שמעט מאוד אנשים זכו להגיע אליהן, פרסם את האוטוביוגרפיה שלו רק ב-2003 - כמעט שלושים שנה לאחר שתלה את הנעליים. לקראת סיומה, כשכבר סיים להרהר בחייו ובקריירה, התרשם מכך ש"הצלחתי לזכות בגביע העולם ובאליפות אירופה למרות שנולדתי כגמד חצי-עיוור שהופצץ על ידי הגרמנים ונדרס על ידי אוטובוס לפני גיל שנה". הכל, פחות או יותר, היה נכון: סטיילס נולד במרתף במנצ'סטר ב-18 במאי 1942, בזמן שהגרמנים הפציצו את אנגליה מהאוויר, ובזמן שילדים אחרים גבהו, הוא נותר נמוך למדי, עם חוש ראייה מפוקפק לכל הדעות ומעט מאוד שיניים. "הוא יכול היה להיות דמות מצוירת", אמר עליו כדורגלן העבר הקשוח ויני ג'ונס. "הוא היה פופאי של הכדורגל, אוכל פחית תרד לפני המשחק, בחור קטן עם משקפיים ובלי שיניים, וכשהוא עלה על כר הדשא, היית בטוח שזה גוליית".

        כילד סייע נובי לאביו, שניהל בית לוויות. יום אחד, שיחק מחבואים עם אחיו הגדול, ראה ארון קבורה פתוח ונבהל. "לא המתים הם אלה שצריכים להדאיג אותך", אמרה לו אימו. מספר שנים לאחר מכן, בנערותו, זכה לצחצח את הנעליים של גיבוריו הספורטיביים - שחקני מנצ'סטר יונייטד של מאט באזבי. יותר מכולם, העריץ את אדי קולמן - אחד מההרוגים בהתרסקות המטוס של "תינוקות באזבי" בפברואר 1958. כמו כל אוהדי ואנשי הקבוצה, גם נובי סטיילס התקשה להתגבר על הטרגדיה, אך הריכוך הגיע בדמות חוזה שקיבל בקבוצה אותה העריץ. באזבי ראה בסטיילס קטן הקומה (1.68 מ' בשיאו) משהו והחל לשלב אותו אט אט בקבוצה הבוגרת. הופעת הבכורה הגיעה כשהיה בן 18, באוקטובר 1960, מול בולטון, בהגנה, אך לאחר מכן תופקד גם כקשר אחורי, כאיש שאפשר לשחקנים יצירתיים יותר, כמו בובי צ'רלטון ולאחר מכן ג'ורג' בסט, לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב מכולם מבלי לחשוש מההגנה. מחוץ לכר הדשא הסתובב נובי הצעיר עם משקפיים משעשעים שקיבעו את מעמדו כדמות קאלט, כהפוגה קומית, וכששכח או איבד אותם, היה מסתבך. לאחר הופעת הבכורה שלו בנבחרת אנגליה ב-1965, ניסה להגיע לארוחת השחקנים שהתקיימה בסיום המשחק ומצא עצמו באולם אירועים, עם אנשים שמעולם לא פגש. לאחר מספר רגעים, שאלו אותו האם הוא מהצד של החתן או הכלה.

        אך במגרש אף אחד לא העז לצחוק עליו, שכן סטיילס התגלה כאחד השחקנים הקשוחים ביותר בבריטניה, כמתקל עילאי וכחבר יוצא דופן לקבוצה. "ידעתי את החוזקות שלי", אמר ל"אינדיפנדנט". "ידעתי לקרוא את המשחק, ובגלל זה שיחקתי ביונייטד. התפקיד שלי היה לעצור את ההתקפות, ומיד למסור את הכדור". זה עבד: סטיילס סייע ליונייטד לזכות באליפות ב-1964/65 וצד את עינו של מאמן הנבחרת האגדי, אלף ראמזי. כבר ממשחקי ההכנה הראשונים למונדיאל 1966 באנגליה, היה ברור שמקומו של סטיילס בהרכב - שוב בתפקיד הקשר האחורי הקשוח ונטול האגו שאמור לאפשר לצ'רלטון, בובי מור וג'ף הרסט לפרוח מקדימה - היה מובטח. סר אלכס פרגוסון סיפר ששאל את ראמזי על מונדיאל 1966, ושמע ממנו שהיו לו "חמישה שחקנים ברמה עולמית, ונובי היה אחד מהם". בריאן קלאף, שאימן באותן שנים מול סטיילס, טען שהאופי של הקשר האחורי הקשוח היה כמעט מדבק: "בין אם זה בגמר גביע, בטורניר כלשהו או בחיים, כולם היו רוצים לידם את נובי סטיילס".

        שחקן העבר נובי סטיילס (GettyImages)
        ברמה עולמית. נובי סטיילס (צילום: GettyImages)

        כולם היו רוצים, ורק אנגליה קיבלה. במשחק האחרון של שלב הבתים, תיקל בחריפות את הפליימייקר הצרפתי ז'ק סימון, שנאלץ לפנות את הכר הדשא. השופט לא ממש ראה את העבירה, אך הרוחות בכל זאת סערו. פרשן BBC טען שהעבירה הגסה קלקלה עבורו את המשחק, כלי תקשורת נוספים ביקרו את האגרסיביות של סטיילס, ואפילו בכירים בפיפ"א הביעו תרעומת בנוגע לסגנון של מארחת המונדיאל. למעשה, אלף ראמזי קיבל מסרים ברורים מאוד, בין היתר מההתאחדות האנגלית, שעליו להוריד את נובי סטיילס לספסל. "אלף אמר להם שהוא יתפטר אם לא יבחר את ההרכב שלו", אמר הקשר האחורי ל"גרדיאן". "הוא היה מוכן להתפטר באמצע המונדיאל, בגללי. לא ידעתי את זה עד אחרי שהוא מת. איזה בנאדם". למחרת התיקול הפראי, ניגש ראמזי אל סטיילס ושאל אותו האם עשה זאת במתכוון. הקשר האחורי השיב שלא, ושמר על מקומו בהרכב גם ברבע הגמר מול ארגנטינה, ובחצי הגמר מול פורטוגל, שם שיתק לחלוטין את אוזביו. למעשה, אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה היה כה מתוסכל מהנודניק האנגלי, שבשלב מסוים איים עליו: "אם תבעט בי עוד פעם אחת, אבעט בשיניים שלך".

        "זו תהיה משימה לא פשוטה", השיב נובי טיילס, שבשלב הזה כבר נאלץ לסמוך בלעדית על שיניים תותבות. "הן בתוך מטלית בחדר ההלבשה".

        בגמר מול מערב גרמניה לא שיתק שחקן אחד ספציפי, אבל עשה את המוטל עליו וסייע לאנגליה לנצח 2:4 אחרי הארכה ולחגוג את הזכייה היחידה בתולדותיה בגביע העולמי. ואם בחגיגות עסקינן, הרי שסטיילס רקד עם הגביע ביד אחת, עם השיניים התותבות ביד השנייה וסיפק כמה מתמונות החגיגה הטובות בכל הזמנים:

        שחקן העבר האנגלי נובי סטיילס אחרי הזכיה במונדיאל 1966 (GettyImages)
        תראו את השיניים הללו (צילום: GettyImages)
        שחקן העבר נובי סטיילס עם אלף רמזי, בובי מור, אחרי הזכיה של אנגליה במונדיאל 1966 (AP)
        וכאן הוא עם אלף ראמזי ובובי מור (צילום: AP)

        הריקוד המופלא הזה הוזכר בשירים של נבחרת אנגליה ליורו 1996 ולמונדיאל 1998, ולא קשה להבין מדוע. בראיון ל"טלגרף" סיפר שאשתו קיי התחרטה שנים רבות לאחר מכן על שלא זכתה להגיד לו כמה מילות חכמה לפני שריקת הפתיחה של הגמר ההוא. "לא משהו כמו 'נובי, אתה גיבור גדול ואני מעריצה כל עצם בגוף שלך'. מה שקיי היתה אומרת, כך התברר לי, זה 'אלוהים ישמור, תכניס את השיניים המחורבנות שלך לפה!' אני לא יודע למה הציבור כל כך התלהב מהרגע הזה. אולי זה היה המראה של בחור קטן וקצר ראייה, שנלחם ומנצח את העולם". מיותר לציין שהרגע הזה שינה את חייו - לא רק שהיה זה ההישג הספורטיבי הגדול ביותר שלו, כי אם גם הרגע הזכור ביותר שלו, זה שהפך אותו לדמות מזוהה באמת. "לאן שאני לא הולך, כולם אומרים כמה שהגביע הזה חשוב להם", אמר ל"גרדיאן" ב-2002. "לא רק אנשים בגילי, כפי שניתן היה לצפות, אלא ילדים, בגיל של נכדי. הם באים ושואלים, 'היי, אתה הבחור בלי השיניים שרקד בוומבלי, נכון?' במובן מסוים, אתה שייך לכולם".

        אבל יותר מכל, הוא היה שייך למנצ'סטר יונייטד, איתה זכה באליפות גם ב-1966/67. "ההשפעה שלו על הקבוצה היתה עצומה", אמר אלכס פרגוסון. "אם תסתכלו על הקבוצה הכי טובה של יונייטד ולא תראו שם את נובי, כנראה שמשהו היה חסר". במשחק הראשון מבין שניים בחצי גמר גביע האלופות ב-1968 ניצחו השדים האדומים 0:1 את ריאל מדריד באולד טראפורד, והשיגו מקדמה קטנה לקראת הגומלין בברנבאו, אל מול 125 אלף איש. במחצית הוליכו הבלאנקוס 1:3, לא מעט בזכות אמנסיו, שכונה "המכשף" בזכות יכולתו לחולל קסמים על כר הדשא. דקה אל תוך המחצית השנייה, ידע נובי סטיילס עם איזה קסם עליו להשיב, ותיקל בפראות את כוכב ריאל מדריד. "זה היה יותר תקיפה מתאקל", אמר ל"דיילי אקספרס" חברו לקבוצה, פאדי קרארנד. "היו צריכים לעצור אותו על הפאול הזה, לא רק להרחיק אותו. תאמינו לי, מעולם לא ראיתם דבר כזה - אבל אמנסיו יצא החוצה, ומשם והלאה לא עצרנו". באוטוביוגרפיה שלו, כתב סטיילס: "אני לא גאה בזה. זה היה מטומטם, אבל מצד שני, הוא לא שיחק יותר, אז אולי זה היה הדבר הנכון לעשות".

        יונייטד השוותה ל-3:3 ועלתה לגמר, שם פגשה את בנפיקה של אוזביו. כמו במונדיאל, גם הפעם סטיילס חיסל לגמרי את הכוכב הגדול, והיה אחת הסיבות העיקריות לניצחון 1:4, ולזכייה הראשונה בכל זמנים של קבוצה אנגלית במפעל. סטיילס עצמו הפך אותו לאחד הבריטים היחידים בהיסטוריה שזוכים גם במונדיאל וגם בגביע אירופה - רגע שיא נוסף, שממנו לא היתה ברירה אלא לרדת. בדיעבד, היה זה התואר האחרון בו זכה בקריירה, וגם מעמדו בנבחרת נפגע - באליפות אירופה של 1968 הפך שחקן משני, ובמונדיאל 1970 לא רשם ולו דקה. בסך הכל שיחק 28 פעמים בנבחרת אנגליה - הכי מעט מכל הסגל של 1966 - ולאחר שעבר ממנצ'סטר יונייטד למידלסברו ואז לפרסטון, החליט לתלות את הנעליים ב-1975 ולעשות היכרות עם העולם האמיתי.

        קטע מהמפגש של נובי סטיילס עם אוזביו ב-1968

        כדורגל היה פחות או יותר הדבר היחיד שהכיר, ועל כן לא ממש היה לו ברירות אלא לעבור לאימון, ולגלות שהוא לא בנוי למקצוע, או שהמקצוע לא בנוי אליו. קדנציות בפרסטון (1977-81), בליגה האמריקאית (1981-1984) ובווסט ברומיץ' (1985) לא עלו יפה, ומה שכן עלה היה הדיכאון, לראשונה בחייו ובכל הכוח, והסיבות היו נעוצות בעיקר בדברים שחסרים: כסף, אתגרים, שקט נפשי. יום אחד מצא עצמו על הכביש, ושקל ברצינות למעוך את דוושת הגז ולשים קץ לחיו. "לא ראיתי שום עתיד", אמר ל"לנקיישר פוסט". "נוצרה תבנית קבועה של תקווה ואז אכזבה, אכזבה קשה. עבדתי במחלקות הנוער של ווסט ברומיץ', אבל פשוט שרדתי. היינו צריכים למכור את הבית. הרגשתי שהחלום נעלם ולא הצלחתי להתאושש. נסעתי על הכביש הראשי ללא כסף - ללא כסף לדלק, לחפיסת סיגריות, לבילוי עם אשתי. וכשלא הרגשתי אבדני, הרגשתי תשוש. נפשית ופיזית, הייתי בנקודת שבירה".

        מי שתרם לאיחוי השבר היה אלכס פרגוסון, שקרא לו לשוב למנצ'סטר יונייטד ולעבוד במחלקות הנוער - מה שאכן קרה, מ-1989 ועד 1993, שם עזר סטיילס לטפח את כוכבי העתיד, ביניהם דייויד בקהאם, ריאן גיגס, פול סקולס, האחים גארי ופיל נוויל, ניקי באט ואחרים. המשכורת אמנם לא היתה גבוהה, אך סטיילס המשיך במסע ההישרדות שלו, וגם זה היה משהו. כל עוד מצבו הבריאותי היה סביר, לא היה זקוק למיליונים. אבל כל זה השתנה בתחילת שנות האלפיים. ב-2002 חטף התקף לב, מה שגרם לו להרהר בחיים, בקריירה, בכל הדברים שהשיג ולא השיג. בראיון ל"טלגרף", הביט על בית הקברות לידו גדל וקבע: "תראו את כל המצבות האלה - שלושה חודשים, חמש שנים, חודש אחד, שלוש שנים. אני? לי היה כדור".

        בדיעבד, הכדור לא באמת הספיק. כשזכה במונדיאל ההוא, קיבל, כמו יתר חבריו, בונוס של 500 ליש"ט בלבד (לעומת 10,000 ליש"ט שקיבלו שחקני סגנית האלופה ממערב גרמניה, למשל); כשהתחיל לשחק במנצ'סטר יונייטד הרוויח 3.25 ליש"ט לשבוע; ובסוף קריירת המשחק שלו, שלשל לכיסו 20 אלף ליש"ט לשנה. היתה זו תקופה אחרת, תקופה בה כוכבי כדורגל לא השתכרו כמו כוכבי הקולנוע הגדולים ביותר, ועל כן, לקריירה הנהדרת של נובי סטיילס לא היה ביטוי ממשי בחשבון הבנק שלו, אלא רק בזכרונות ובמזכרות שצבר לאורך הדרך. לאחר שקיבל שבץ ביוני 2010, הבין שאין לו ברירה אלא לעשות מעשה, והחליט למכור את מרבית המזכרות שלו, כולל - המדליה מהמונדיאל, המדליה מגביע האלופות ומספר חולצות משחק. "היתה תקופה קשה ורציתי להשאיר משהו למשפחתי", אמר ל"טלגרף". "אני מוכר דברים שהיו מאוד, מאוד מיוחדים עבורי. תמיד רציתי להוריש את האוסף הזה לילדי, אבל איך אפשר לחלק את זה ביניהם? בשלב הזה של חיי, אני מעדיף שתהיה לי שליטה על המזכרות שלי ואני יודע שמשפחתי תרוויח מכך".

        הוא צדק: מנצ'סטר יונייטד החליטה לקנות את המדליות מהגביע העולמי ומגביע האלופות בקצת יותר מ-200 אלף ליש"ט, ובסך הכל, מכר סטיילס את קורות חייו ב-424 אלף ליש"ט. "אני לא צריך אותם, יש לי את הזכרונות", אמר לאחר שעמד במטרה. אלא שדי במהירות, התברר שהכסף הזה לא יילך למשפחתו של נובי סטיילס לאחר מותו, כי אם לנובי סטיילס עצמו, בניסיון להשאירו בחיים. לקראת סוף 2013 הלך שחקן העבר בן ה-71 לביקור שגרתי אצל הרופא, וגילה שהוא חולה בסרטן הערמונית. זמן קצר לאחר חטף שבץ נוסף, נפל פעמיים ושבר את האגן.

        אוהדים ליד שלט של נובי סטיילס (GettyImages)
        האוהדים אף פעם לא שכחו אותו (צילום: GettyImages)

        אבל זו היתה רק ההתחלה. בקיץ 2016 אישרה משפחתו לתקשורת הבריטית כי בנוסף לסרטן, אלוף העולם סובל מגם מדמנציה, כפי שחששו בשנים האחרונות, ומצבו "רע מאוד". אל הדמנציה הצטרפה גם אלצהיימר, מה שהפנה פעם נוספת את הזרקור אל עבר הסכנות הכרוכות במשחק כדורגל - סכנות אותן ניתן לראות רק בדיעבד. גם חבריו של סטיילס לנבחרת ההיא, מרטין פיטרס וריי ווילסון (שהלך לעולמו בשבוע שעבר), חלו באלצהיימר, וכמוהם למעלה מ-300 כדורגלני עבר, כך על פי מחקר שבוצע ב-2016. למרבה הצער, מי שאחראיים למחקר הזה הם לא אנשי ההתאחדות האנגלית, כי אם הקרן שהקימה משפחתו של ג'ף אסטל - חלוץ העבר האגדי של ווסט ברומיץ', שמת ב-2002 כתוצאה מנגיחות נשנות, כך קבעו חוקרי מוות.

        הכדורגל של פעם אמנם שונה מהכדורגל של היום - הכדור עצמו הרבה פחות מכאיב לנגיחה, התנאים נוחים יותר והטכנולוגיה והרפואה מעולם לא היו מתקדמים יותר, ובכל זאת - עושה רושם שרק למשפחות הקורבנות אכפת מהקשר בין אלצהיימר וכדורגל, ולמעט מאוד אנשים אכפת, נניח, מהקשר בין CTE (מחלת המוח הניוונית שמאפיינת בעיקר שחקני פוטבול ומתאגרפים לשעבר) וכדורגל - קשר שגם הוא הוכח לאחרונה. "חייבים לחקור את זה יותר לעומק", אמר ל"מירור" בנו של סטיילס, רוב, שארגן בשנה שעברה מירוץ שנועד לגייס כספים ולהעלות את המודעות לנושא. ניתן היה לקוות שההתאחדות האנגלית או ארגון השחקנים יעשו בדיוק את זה, שיתנהגו אחרת עם הגיבורים שהביאה למדינה את המונדיאל הראשון בתולדותיה, אך כרגע זה לא ממש קורה.

        למשפחת סטיילס יש ביקורת גם על ההתנהלות של מנצ'סטר יונייטד, שלטענתם לא תמכה מספיק לאורך הדרך. ב-2009 ביקש נובי כרטיס למשחק מול ליברפול, כדי לקחת את נכדתו לאולד טראפורד בפעם הראשונה בחייה, ושמע כי עליו לשלם מחיר מלא. "אחת הפעמים הבודדות שהם יצרו איתנו קשר היה כשהם רצו שאבא ידבר בחינם באחת מארוחת הערב שהמועדון מארגן", אמר רוב סטיילס. "נראה שהאושר שאבא הביא לכל כך הרבה אנשים לא שווה כלום כרגע".

        כיום, כאמור, מתגורר נובי סטיילס בדיור מוגן במנצ'סטר, לא רחוק מאולד טראפורד. הוא לא ממש זוכר דבר, לא ממש מודע לשום דבר שקורה סביבו, מלבד הפעמים הבודדות שהוא כן. בשנה שעברה סיפר בנו ל"דיילי מייל" שביקר אותו והביא עימו משחקים של מנצ'סטר יונייטד ההיא, של נובי סטיילס וג'ורג' בסט ודניס לאו ובובי צ'רלטון - על גבי DVD. להפתעתו הגדולה, אביו לפתע חזר לחיים. "פיטר אוסגוד. שחקן מצוין, בן, שחקן מצוין", אמר נובי סטיילס על כוכב העבר של צ'לסי שהתרוצץ על המסך שמולו. "הוא זיהה חלק מהשחקנים", אמר בנו של סטיילס. "הוא לא מזהה אותנו רוב הזמן, אבל לראות את המשחקים האלה עושה שינוי. בזמן שצפינו בהם הוא שאל אותי: 'מה שלומך, בן?' המשחקים הללו מוציאים ממנו דברים שלא ציפינו".

        ככה זה, כנראה; יש דברים שגם האלצהיימר לא יכול לקחת.

        שחקן העבר של מנצ'סטר יונייטד נובי סטיילס (GettyImages)
        גם יונייטד לא עשתה הכל כדי לסייע. נובי סטיילס ב-2008 (צילום: GettyImages)

        nimrodofran@walla.co.il