פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        משוגע עם קבלות: סיפורו של רנה היגיטה, הגיבור הטראגי של מונדיאל 1990

        כלא, חטיפות, קוקאין ואסקובר. גולים מרהיבים, יציאות מופרעות, "רגע הכדורגל הגדול אי פעם" אבל גם אחד המהלכים המטופשים בתולדות המונדיאל. רנה "המשוגע" היגיטה אף פעם לא היה מוכן ללכת בתלם, וזה עלה לו ביוקר. המדור של נמרוד עופרן על תופעה חד פעמית

        משוגע עם קבלות: סיפורו של רנה היגיטה, הגיבור הטראגי של מונדיאל 1990

        המבט לאחור הוא המבט הקל ביותר, אבל באותה שנייה לא היה לו את הלוקסוס הזה. בדיעבד יכול היה לעשות אלף דברים אחרת, והתוצאות הסופיות היו אחרות גם כן. אבל אם היה עושה אלף דברים אחרת היה הולך נגד מי שהוא - מי שהיה, מי שהוא עדיין, מי שיהיה בזכרונות של מיליוני אנשים, באותיות שמרכיבות את ספרי ההיסטוריה. ההשלכות של אי-ביצוע טעות אחת במיקרו היו פועלות גם במאקרו, ורנה היגיטה מעולם לא היה הופך לרנה היגיטה: הוא היה עוד שוער, בעוד קבוצה, בעוד נבחרת, בעוד מגרש ומסך טלוויזיה. לא. בקונטקסט רחב יותר, ההחלטה האיומה של רנה היגיטה לצאת מהשער בשמינית הגמר של מונדיאל 1990 ולשוב אליו רק כשזה היה מאוחר מדי, רק כשהכדור של רוז'ה מילה נשק לרשת ובסופו של דבר גם העלה את קמרון לרבע הגמר ושלח את קולומביה הביתה אולי לא היתה נכונה, אבל כן היתה הגיונית ברצף חייו. כל החלטה רעה של רנה היגיטה - שטות על המגרש, שטות מחוצה לו, סמים, בלגן עם רשויות החוק, מעורבות עם אחד הפושעים הנתעבים בהיסטוריה - היתה קשורה אחת בשנייה, כמו המולקולות שהרכיבו את ה-DNA של אחת הדמויות הצבעוניות, המיוחדות ומעוררות המחלוקת שידע הכדורגל העולמי ב-30 השנים האחרונות.


        כשגדל ובגר, היה רנה היגיטה שונה מכל היתר - גם באיך שנראה, גם באיך ששיחק, גם באיך שהתנהל. אולם בילדותו היה די דומה לכולם: סבתו גידלה אותו באחד החלקים העניים ומוכי הפשע של מדיין, בירת הקוקאין של קולומביה ושל העולם כולו. כשרנה היה בן 10 הוקם קרטל הסמים של מדיין, אותו יוביל בשלב מסוים פבלו אסקובר. בדומה לרוב הסביבה, גם היגיטה נהנה מטוב לבו, כביכול, של סוחר הקוקאין המדופלם, שתמך באוכלוסיה החלשה עם כספי הסמים והדמים שלו והפך למעין רובין הוד של העניים: המקומות מהם הממשלה הקולומביאנית העדיפה להתעלם, היו המקומות בהם פבלו אסקובר השקיע. הוא שיקם שכונות שלמות, בנה כנסיות, מגרשי ספורט ותחזק כמעט בכוחות עצמו מספר קבוצות כדורגל, ביניהן אתלטיקו נסיונאל. פרננדו רודריגס מונדרגון, שמשפחתו ניהלה את אחד הקרטלים, אמר לערוץ 4 הבריטי: "אסקובר היה כמו אבא של היגיטה. הוא עשה הכל עבורו. כל מה שהיה להיגיטה, אסקובר נתן לו: בתים, מכוניות, חופשות, הכל". אבל כל זה קרה בשלב מאוחר יותר - כילד רנה לא באמת בא במגע ישיר עם מי שיהפוך לאחד הפושעים המבוקשים בתבל.

        כילד, רנה אפילו לא שיחק כשוער כי אם כחלוץ. הוא אהב לכדרר, אהב להבקיע, אהב לסמן את היסודות שישמשו אותו גם בקריירה המקצוענית שלו, כשייכנס לשער וימשיך לכדרר ולהבקיע ולהשתעשע עם הכדור במקום להיפטר ממנו כמה שיותר מהר. בגיל 13 אחד מחבריו לקבוצה נפצע ולא היתה להיגיטה ברירה אלא להחליף אותו בשער, ובכך גם להחליף את מסלול חייו. ב-1982, כשהיה בן 16, התגלה בטורניר במקומי במדיין, ואחת הקבוצות הקטנות שילמה עליו 10 דולר. "מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כסף", אמר לאתר פיפ"א. "אחרים בוודאי חשבו שזה סכום זעום, אבל עבורי זה היה הון". הקריירה המקצוענית החלה מעשית כשהיה בן 19, בקבוצת מיז'ונריוס, והחלה בבום: היגיטה - שוער, להזכירכם - כבש שבעה שערים ב-16 משחקיו הראשונים בקבוצה הבוגרת. הוא היה בועט פנדלים ובעיטות חופשיות יותר טוב מרוב השחקנים על כר הדשא, והקפיד לעשות כך גם בהמשך הקריירה שלו. ב-380 משחקי ליגה כבש 41 שערים, מה שמציב אותו במקום החמישי בכל הזמנים בטבלת השוערים הפורים (אחרי רוג'ריו סני, חוסה לואיס צ'ילברט, חורחה קמפוס ודימיטאר איבאנוב).

        עם מספרים כאלה לא היתה לו ברירה אלא להתבלט, וההתבלטות הזו סידרה לו מקום באתלטיקו נסיונאל - הקבוצה שבבעלותו של פבלו אסקובר. על כר הדשא כמעט הכל הלך כשורה, וכשלא, היגיטה פתר את הצרות בדרכים לא שגרתיות במיוחד. לטענתו, בסוף שנות השמונים מישהו הטיל עליו ועל חבריו לקבוצה קללה שניתן היה להסיר רק באמצעות ביקור אצל מכשפה, שהעניקה לו ולשאר הקבוצה חגורה כחולה ותחתונים כחולים. זה עבד: נסיונאל לא הפסיקה לנצח, כל הדרך לזכייה בגביע הליברטדורס. חלקו של היגיטה במסע הקסום הזה היה גדול מאוד: הגומלין של הגמר מול אולימפיה הפרואנית הלך לדו-קרב פנדלים. בפיגור 4:3, היגיטה בעט פנימה כדי להשאיר את ההתמודדות בחיים, ומיד לאחר מכן הציל את שלושת הפנדלים הבאים של היריבה. מאמנו פרנסיסקו מאטורנה אימן במקביל גם את נבחרת קולומביה והעניק לשוער זימון בכורה כשהיה בן 20, לקראת קופה אמריקה 1987. "אתה כל כך משוגע וחסר אחריות שאתה יכול לבעוט פנדלים", אמר לו, אבל היה היגיון מסוים מאחורי השיגעון של היגיטה: האיכויות הנדירות של השוער אפשרו לאתלטיקו ונסיונאל והנבחרת הלאומית לשחק בצורה מעט אחרת, אפשרו לשחקני ההגנה לצאת קדימה יותר (ובכך גם לשחקני הקישור להתקדם), בידיעה שמאחוריהם לא רק שוער, אלא גם מעין בלם-אחורי, נווט, מנהיג.

        היגיטה, שסלל בסגנונו הייחודי את הדרך לשוערים כגון מנואל נוייר ורבים מאלה שעברו תחת פפ גווארדיולה ויצאו לא פעם מקו השער, סיפר שכילד היה הולך למגרשים ותוהה מדוע השוערים לא משתמשים ברגליים שלהם כדי לשחק. "עבורי הכדור היה צעצוע", אמר לאתר פיפ"א, "מתנה שמקבלים מדי חג מולד ולא רוצים לשחרר. אם תשחרר אותו תהיה עליו מלחמה, ואני לא רציתי מלחמה, רציתי שהכדור יהיה אצלי, ורציתי שהכדור יהיה אצל הקבוצה שלי. ככה קראתי את המשחק". מאטרונה אהב את הקריאה הזו וסמך על השוער שלו בעיניים עצומות, חרף הטירוף שהביא אותו לכנות את היגיטה El Loco ("המשוגע"). באחד ממשחקי הידידות, מול אנגליה ב-1988, עבר היגיטה את גארי ליניקר, משל היה קיצוני באחד האגפים, "כאילו זה היה משחק בפארק", אמר המאמן. לפני מונדיאל 1990, אליו העפילה קולומביה (על חשבון ישראל) אחרי בצורת של 28 שנה, העלה מאטורנה את רף הציפיות: "לטעמי, השחקנים המעולים מתחלקים לשתי קבוצות: הגאונים והמשוגעים. בקבוצת הגאונים, הגדול ביותר הוא מראדונה. אצל המשוגעים, זה רנה היגיטה. הוא נותן לנו משהו שאין לאף אחד אחר ואנחנו מנצלים את זה עד תום. עם רנה כבלם אחורי, יש לנו 11 שחקני שדה".

        בדיעבד, יכול היה שעדיף היה לעלות עם 10 שחקני שדה ושוער.

        מקבץ משעריו של היגיטה

        היגיטה עצמו הבין את גודל המעמד - לא רק עבור מדינה שלמה, אלא גם עבורו: יכולת טובה על הבמה הגדולה מכולן תסדר לו חוזה באירופה. לאחר ניצחון 0:2 על איחוד האמירויות במשחק הפתיחה, בו בילה זמן רב מחוץ לרחבה, אמר לסוכנות הידיעות UPI: "אני מרגיש ביטחון ומקווה ששני המשחקים הקרובים יהיו מבחן ליכולות שלי. אצא הרבה מהשער, זה הסגנון שלי ורוב הזמן זה עובד טוב מאוד. אני עובד קשה כדי לא לטעות". מאטורנה שוב התבקש להתייחס לשוער שלו ואמר: "הוא ללא ספק המושיע של קולומביה, ולא רק השוער המשוגע שחלק מהאנשים רואים בו. הוא מוציא את הכדור עם ביטחון ואחריות. תאמינו לי - אני יכול לישון בשקט כשהוא בשער". בשלב הבתים זה עבד סביר: קולומביה סיימה ב-1:1 עם מערב גרמניה והפסידה 1:0 ליוגוסלביה, אך עלתה מהמקום השלישי בבית לשלב שמינית הגמר, שם חיכתה לה קמרון. בסיום 90 דקות הראה לוח התוצאות על 0:0, והשתיים הלכו להארכה.

        בדקה ה-106 רוז'ה מילה בן ה-38 קבע 0:1 לקמרון. שתי דקות לאחר מכן, בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון, רנה היגיטה עשה רנה היגיטה.

        שוער נבחרת קולומביה בילה, כרגיל, מחוץ לרחבה - בערך 35 מטר מקו השער, כשכדור הוחזר אליו בצורה לא אידיאלית על ידי ההגנה. הוא יכול היה למסור אותו הלאה, לבעוט אותו לכיוון רחבת היריבה - בכל זאת, נותרו עוד 14 דקות לשריקה לסיום - יכול היה אפילו להרחיק החוצה. אבל לא. בעולמו של רנה היגיטה, האפשרויות הללו לא ממש היו קיימות: הסגנון שהביא אותו לאותו רגע הוא הסגנון בו נקט באותה נקודת זמן, ובלי לחשוב פעמיים, ניסה לעבור את מילה, כשם שניסה לעבור אינספור שחקנים במהלך הקריירה שלו. אלא שהפעם זה לא הצליח. החלוץ הוותיק ידע מה מצפה לו - הוא שיתף פעולה עם קרלוס ואלדרמה הקולומביאני במונפלייה, וראה קלטות של השוער. "ידעתי שאם אהיה זריז מספיק אוכל לנצל טעות שלו, וזה עבד", אמר, מספר שעות לאחר שחטף בקלילות, דהר קדימה ומול שער ריק גלגל פנימה. 0:2 לקמרון, והסיפור נסגר. הקולומביאנים עוד הורידו ל-2:1 בדקה ה-115, אך לא יותר. "אנשים ידברו על הטעות הזו, ובצדק. זו היתה טעות בגודל של בית", אמר השוער השבור לאחר המשחק, אף שלזכותו ייאמר שגם ללא הטעות הזאת, כלל לא בטוח שחבריו היו מסוגלים לחזור מהפיגור המאוחר.

        חבריו ומאמנו של היגיטה גיבו אותו לאחר הטעות האיומה, שתוזכר כמעט בכל רשימה של השגיאות הגדולות ביותר בתולדות הגביע העולמי. "הוא מבטא את הנשמה הקולומביאנית", אמר מאטורנה על שוערו, אך האמת המרה היא שהנשמה הזאת לא רק חיסלה את המשך דרכה של נבחרת קולומביה במונדיאל, כי אם גם את ההנחה לפיה רנה היגיטה יכול להפוך לאחד השוערים הטובים בעולם, ליותר מסתם קוריוז. שיאו - המקצועי, התדמיתי, הפנטסטי - היה מאחוריו. כן, ב-1992 חתם בריאל ויאדוליד הספרדית, אך הספיק לשחק רק 15 משחקים (בהם כבש שני שערים) באירופה לפני ששב לקולומביה, למקום בו עלה לגדולה - ולמקום בו הגדולה שלך עלולה לגרור אותך ישירות לתהום, בלי שום עצירות ביניים.

        שחקני נבחרת קולומביה לשעבר רנה היגיטה עם קרלוס ואלדרמה (GettyImages)
        השוער קיבל גב מהחברים לנבחרת והמאמן. ואלדרמה והיגיטה (צילום: GettyImages)

        כשהיגיטה שב לקולומביה, פבלו אסקובר כבר היה בכלא - ב-1991 הסגיר עצמו, מחשש שיתנקשו בחייו או (לא פחות חמור מבחינתו) יסגירו אותו לארצות הברית, שם חשש שיוטל עליו עונש מוות. ואיזה כלא זה היה: אסקובר פחות או יותר הוגלה למעין מתקן כליאה/קאנטרי קלאב בהרים, ממנו המשיך לנהל את אימפריית הסמים המשגשגת שלו ולשלוט ביד רמה בכל מה שרק רצה. בין היתר, דאג להביא לכלא את כוכבי נבחרת קולומביה למשחקי ראווה, ומיותר לציין שאלה לא העזו להתנגד. השחקנים סירבו לדבר על הקשר הישיר שלהם לברון הסמים המתועב, אך יום אחד, ב-1993, רנה היגיטה ביקר את אסקובר בכלא, וצולם על ידי תחנת טלוויזיה. "שאלו אותי האם אני חבר שלו ואמרתי שכן", סיפר לא מזמן לתקשורת הקולומביאנית. בדיעבד, הודה כי ראה בברון הסמים חבר של ממש: "אני חבר נאמן, אני נאמן למשפחתי ואני ספורטאי שאין לו שום קשר לקרטל סמים. יש לי חברים מכל הדרגות, ולעולם לא אתכחש להם. לעולם לא אתכחש לחבריי, אפילו אם יהיו הפוליטיקאים המושחתים ביותר. פגשתי את פבלו אסקובר, ולמרות כל החסרונות שבו, הצלחתי לראות את האנושיות שבו".

        זו, כנראה, היתה גם אחת הסיבות העיקריות שהסכים לפשר בין אסקובר לבין ברון הסמים היריב קרלוס מולינה. בתו בת ה-11 של מולינה נחטפה במדיין באמצע חודש של מאי 1993 ומשפחת מולינה בחרה לפנות להיגיטה, שיעזור בשחרורה. ב-31 במאי הגיע למסעדת המבורגרים בעיר עם כופר של 300 אלף דולר. הבת יצאה לחופשי והשוער קיבל בתמורה קופסת צעצועים תמימה, ובתוכה, כך גילה, חיכו לו 50 אלף דולר, מעין שכר טרחה. תחילה סירב היגיטה לכסף, אך לאחר מכן השתכנע ולקח אותו. "פעלתי ממניעים הומניטריים", אמר, "אם אי פעם רצו שאעזור למישהו, לא היססתי". אלא שאת רשויות החוק הקולומביאניות זה לא עניין, והיגיטה נעצר והואשם בשלושה סעיפים תחת חוק חדש יחסית של מניעת-חטיפות, בין היתר חוסר נכונות לדווח למשטרה על המקרה. כשהממשלה דרשה שיחזיר את 50 אלף הדולרים שקיבל, הסכים לתת 16 אלף בלבד, מה שהוביל להחרמת ביתו ומכוניתו, אבל זה היה כלום לעומת ההמשך: היגיטה נכלא, ובילה שבעה חודשים במאסר.

        השוער טען שהוא חף מפשע ופצח בשביתת רעב של שבועיים, אך לממשלה הקולומביאנית לא ממש היה אכפת. בסרט המופת "The Two Escobars" מסדרת 30 על 30 טען היגיטה שלא תושאל כלל בנוגע לחטיפה, ונעצר אך ורק בגלל הקשר שלו לפבלו אסקובר, אך ורק משום שיכול היה, לכאורה, לסייע בתפיסתו. לטענה הזו ככל הנראה היה בסיס, בעיקר במבט לאחור: ב-2 בדצמבר 1993 פבלו אסקובר נהרג; פחות מחודש לאחר מכן, רנה היגיטה שוחרר מהכלא, בלי משפט, הכרעה או גזר דין מכל סוג.

        לסגל לקראת מונדיאל 1994 הוא לא זומן - לכאורה משום שלא היה בכושר מספיק טוב, ובפועל, ככל הנראה, בגלל מה שקולומביה רצתה לשדר לעולם, ובעיקר, מה שלא רצתה לשדר: זהו עידן חדש, עידן פוסט-פבלו אסקובר. בדיעבד, אין לדעת מה היה קורה אילו היגיטה כן היה נכלל בסגל ההוא: הרי מעבר לרובד המקצועי היה גם זה המנטלי. השוער הצבעוני תמיד נחשב לאחד המנהיגים הגדולים, אחת הדמויות הגדולות, מפיג-לחץ בעצם נוכחותו. האם החיבור הכמעט-עיוור עם אנדרס אסקובר, איתו שיתף פעולה באתלטיקו נסיונאל ובנבחרת, היה מונע את השער העצמי הטראגי בתולדות הגביע העולמי ולרצח של אנדרס אסקובר? האם קולומביה, שהגיעה למונדיאל ההוא במומנטום מטורף, אחרי ה-0:5 בבואנוס איירס (ולטענת פלה, גם כפייבוריטית ללכת עד הסוף), לא היתה קורסת תחת הלחץ העצום, תחת איומים ברצח? אין לדעת. קולומביה התרסקה ברגע האמת וסיימה אחרונה בבית א', השער העצמי הוא כן נכבש, ואנדרס אסקובר כן נרצח.

        ורנה היגיטה? הוא לא זכה לשחק יותר בגביע העולמי.

        פאבלו אסקובר (משמאל) (AP)
        בסופו של דבר, החברות איתו רק הזיקה. פבלו אסקובר (משמאל. צילום: AP)

        שירת הברבור הגיעה בדרך הרבה פחות קונבנציונלית. ב-9 בספטמבר 1995 הגיעה קולומביה למשחק ידידות מול נבחרת אנגליה בוומבלי, וכשג'יימי רדנאפ הקשית כדור אל עבר השער, היגיטה, שיכול היה לקלוט אותו בקלילות או להדוף אותו באלף ואחת דרכים, בחר בדרך האלף ושתיים: הוא קפץ באקרובטיות והמציא, לדבריו, את "הצלת העקרב". טוב מראה עיניים, כמובן:

        היגיטה משחזר את הביצוע

        וגם בבריכה

        היה זה רגע קלאסי, רגע טהור בו רנה היגיטה באמת היה יכול להיות רנה היגיטה, נקי מסטיגמות, נקי ממחשבות על איך צריך להתנהל, מה אחרים היו עושים במקומו. וכן, הקוון הניף את הדגל לנבדל, אך זה כלל לא שינה: מי שלא הכיר את היגיטה עד אותו רגע, הכיר אותו אחרי הערב המופלא ההוא בוומבלי. היגיטה סיפר שההשראה למהלך הייחודי - "הרגע הגדול בתולדות הכדורגל", לדעתו הצנועה, היו ילדים שראה בפארקים וברחובות: "תמיד ראיתי אותם מנסים בעיטות מספרות, ואמרתי להם שיהיה טוב לנסות את זה הפוך. באנגליה, קיבלתי את הכדור לו חיכיתי חמש שנים". בממלכה הבריטית לא ממש ידעו כיצד לאכול את המהלך הזה. "יש רק מילה אחת לתאר אותו - יוצא דופן", אמר המנג'ר דאז טרי ונבלס. "מעולם לא ראיתי דבר כזה. הם אומרים לי שהוא כל הזמן עושה דברים כאלה בקולומביה, כנראה שבגלל זה שלושת המאמנים האחרונים שלהם סבלו מהתקפי לב. אם הוא היה בנבחרת אנגליה, זו היתה ההופעה האחרונה שלו".

        ובמובן מסוים, אכן היתה זו ההופעה האחרונה של רנה היגיטה: כן, הוא המשיך לשחק - עבר ב-13 קבוצות דרום אמריקאיות עד שתלה סופית את הנעליים ב-2010, בגיל 44 - אך בכל פעם שעלה לכותרות, היה זה מהסיבות הלא לגמרי נכונות: שער מגוחך שספג, שימוש בקוקאין, הופעות בתכניות ריאליטי (בין היתר אחת בה עבר ניתוחים פלסטיים לעיני המצלמה), שימוש נוסף בקוקאין. הוא לא הצליח לקלקל את המורשת, כי עבד הרבה יותר קשה על בנייתה מאשר על הריסתה, ובסופו של דבר, על המאזניים שהיו החיים והקריירה של רנה היגיטה, היה הרבה יותר טוב מרע. "כשאסיים את הקריירה שלי, אהיה זכור כשחקן שהביא קצת קסם לחייהם של אנשים רגילים", אמר באמצע שנות התשעים - וכך היה.

        מאז הפרישה, לאחר שרצה ולא קיבל את מושכות נבחרת קולומביה, שימש במספרי תפקידי אימון, כולל כיום, כמאמן השוערים של אתלטיקו נסיונאל אהובתו. גם הניסיון לרוץ לפוליטיקה מספר פעמים לא ממש עלה יפה, וגם זה לא משנה. "אנשים יזכרו שני דברים מהקריירה שלי", אמר לאתר פיפ"א: "השער ההוא מול קמרון, והצלת העקרב. הם הולכים ביחד עכשיו. כשמישהו מברך אותי על הצלת העקרב, הוא מיד מזכיר לי את השער של מילה, וכשמישהו מבקר אותי על הטעות ההיא, הוא מיד יתחיל לדבר על ההצלה בוומבלי. זה הכדורגל, אלה החיים".

        nimrodofran@walla.co.il

        השוער הקולומביאני רנה היגיטה (AP)
        אחד השחזורים. היגיטה בפעולה (צילום: AP)
        אוהדים בקולומביה עם שלט לשוער רנה היגיטה (AP)
        הקהל תמיד אהב אותו (צילום: AP)
        שוער העבר רנה היגיטה (רויטרס)
        היגיטה לפני מספר שבועות (צילום: רויטרס)