סרחיו אלמירון (האב) כבש ארבעה שערים במדי נבחרת ארגנטינה במהלך הקריירה שלו. שלושה מהם היו כאן באצטדיון רמת גן, כאשר האלביסלסטה חגגה עם 2:7 על נבחרת ישראל במשחק ההכנה המפורסם לקראת מונדיאל 1986. החלוץ מרוסאריו הרוויח בעיקר בזכות ההופעה הזו את המקום בסגל לגביע העולמי, על חשבון גיבור המוקדמות ומאמן נבחרת פרו כיום, ריקרדו גארקה. אלמירון יצא אז עם מזכרת בדמות מדליית זהב, אבל גם כשחקן השדה היחיד שלא קיבל אפילו דקת משחק בודדה בטורניר במקסיקו. הכול בגלל החולצה. החולצה מספר 1.
באותם ימים, בנבחרת ארגנטינה (ובנבחרות נוספות) נהגו לחלק את החולצות על פי סדר אלפביתי, וכך בכמה מקרים (כמו אלמירון שהיה היחיד בסגל ששמו התחיל באות A) נדרשו שחקני שדה לעלות עם המספר שכה מזוהה עם השוערים. אבל גם לאחר מכן, כאשר הבעלות על החולצה חזרה לשוערים, הם סבלו ממנה לא מעט, עד למצב שרבים וטובים פשוט העדיפו להתרחק מהחולצה המקוללת.
עוד בנושא:
ההתלבטות של חורחה סמפאולי לקראת איסלנד: סרחיו אגוארו או גונסאלו היגואין
אנסו פרס החליף את מנואל לאנסיני הפצוע בסגל של ארגנטינה למונדיאל
ארמאני טיים: המסע המופלא של פרנקו ארמאני לשער נבחרת ארגנטינה
הסיפור מתחיל ב-1978, כאשר ארגנטינה הפכה לראשונה לאלופת העולם. על פי הסדר האלפביתי, השוער הראשון אובלדו פיליול קיבל את החולצה מספר 5, השייכת מסורתית לקשר האחורי. מי שנאלץ בלית ברירה לשאת את העול ולקחת את המספר 1 היה נורברטו אלונסו, כוכבה של ריבר פלייט. עושה המשחק בישל כמחליף במשחק הראשון, אך ב-1:2 על צרפת היה על המגרש דקה אחת, נפצע וסיים את הטורניר. "יכולתי להיות הכוכב של המונדיאל, שום דבר כבר לא היה אותו דבר לאחר מכן", נזכר בטו אלונסו בראיון 40 שנה אחרי הזכייה.
פיליול דווקא נהנה עם המספר 5 על גבו, סיפק טורניר נהדר וסיים כשוער המצטיין של הגביע העולמי, כשמולו עמד בגמר בשערה של הולנד יאן יונגבלוד עם החולצה מספר 8 (על פי בחירתו האישית). גם הולנד הלכה אז על השיטה האלפבתית, כשמונדיאל קודם לכן היה החלוץ רוד חלס עם החולצה מספר 1, אבל ארגנטינה המשיכה.
ב-1982 הגיע תורו של אוסבלדו ארדילס לשאת את המעמסה. לקשר של טוטנהאם היה טורניר סביר על המגרש עד ההדחה בסיבוב השני, אבל מסויט מחוצה לו. הוא הגיע לאימונים ולא הפסיק לבכות, לאחר שבן דודו נהרג כמה ימים קודם לכן במלחמת פוקלנד. "כל עולמי חרב עליי אחרי המלחמה הזו", אמר שנים לאחר מכן והודה כי הטרגדיה הזו השפיעה עליו בגביע העולמי.
ההחלטה הזו לחלק את החולצות על פי שמות המשפחה, נועדה למנוע את הוויכוחים הקבועים על המספרים. מי שלא התיישרו היו הכוכבים הגדולים. מריו קמפס לקח לו את החולצה מספר 10 ב-1978 ואילו דייגו מראדונה הגיע לסיכום עם פטריסיו הרננדס לפני מונדיאל 1982 על החלפת חולצות: תן לי את 10 וקח את 12. דייגיטו שמר על המספר שלו כמובן גם ב-1986, אז גם דניאל פסארלה (לא שותף) וחורחה ולדאנו התעקשו על המספרים האהובים עליהם, כאשר השוער נרי פומפידו זכה בגביע העולמי כשעל הגבו המספר 18.
ואז פיפ"א החליטה להפריע לסדר. ארגנטינה שמרה על השיטה שלה גם ב-1990, אבל עם משתנה אחד: פיפ"א הורתה לנבחרות להעניק את החולצה מספר 1 לאחד משלושת השוערים. שחקן שדה לא יכול היה לקבל אותה. פומפידו כבר היה אלוף העולם, אז הוא אזר אומץ ולקח את החולצה הבעייתית. זו הייתה טעות מרה. במשחק הפתיחה באיטליה הוא ספג שער באשמתו בהפסד הסנסציוני לקמרון, ובמשחק השני התנגש בחברו לנבחרת חוליו אולרטיקוצ'אה וגמר את הטורניר. סרחיו גויקוצ'אה נכנס במקומו, עם המספר 12 על גבו, ולקח את ארגנטינה עד לגמר עם הצגות בקרבות הפנדלים.
הסיפור חזר על עצמו גם ב-1994. גויקו חש מספיק ביטחון והאמין שגם החולצה המקוללת לא תקלקל לו. הוא פתח אצל אלפיו באסילה במוקדמות, איבד את מקומו בגלל החמישייה המפורסמת שספגה ארגנטינה מקולומביה, אך אמור היה לפתוח במונדיאל. ברגע האחרון, באסילה בחר בלואיס איסלס כשוער הראשון, עם החולצה מספר 12.
הראשון שהצליח להתמודד עם הקללה היה קרלוס רואה, דתי אדוק וגם שוער מצוין שעשה עבודה טובה במונדיאל 1998 עם החולצה מספר 1 והגיע לשיאו כשעצר שני פנדלים מול אנגליה. ב-2002, המנחוס חזר לפעולה. חרמן בורגוס קיבל את הקרדיט ממרסלו ביילסה במוקדמות והיה בטוח שהעמדה בבעלותו, אז שהמספר 1 יפריע לו? מסתבר שכן. באימון האחרון לפני המשחק מול ניגריה, החליט ביילסה ללכת עם פאבלו קבאז'רו מסלטה ויגו כשוער הראשון שלו. מספר 12, כמובן.
ב-2006, פיליול האגדי היה מאמן השוערים וניסה להרחיק את רוברטו אבונדנסיירי מהחולצה מספר 1. פאטו סחב אותה עד לרבע הגמר, אבל אז הקללה הכתה בו: הוא התנגש במירוסלב קלוזה ויצא מהמגרש בברלין על אלונקה. לאו פרנקו נכנס במקומו עם החולצה מספר 12, כשארגנטינה הפסידה בפנדלים.
ב-2010, מראדונה עצמו היה המאמן והוא קבע כי החולצה מספר 1 תלך לשוער השלישי דייגו פוסו. הוא לא אמור היה לשחק בכל מקרה, וכך לקללה לא תהיה השפעה. סרחיו רומרו, שערך את הבכורה בנבחרת עם החולצה הזו והפסיד לפרגוואי ב-2009, גם כך לא רצה לגעת בה. הוא עבר לאחר מכן ל-18 ובמונדיאל עצמו שיחק עם 12.
ארבע שנים אחרי, רומרו כבר לא חשש. צ'יקיטו סייע לארגנטינה להגיע לגמר עם החולצה מספר 1, אבל עכשיו הוא בחוץ בגלל פציעה/הדחה והשוערים שמתחרים על העמדה שלו החליטו לא לקחת סיכונים.
פרנקו ארמאני, שעדיין לא רשם אפילו דקה בינלאומית אחת, בחר במספר 12 ואילו ווילי קבאז'רו עם 23. ומה עם החולצה מספר 1? שמישהו ישמור על השוער השלישי נהואל גוסמן.
