העוברים ושבים שהבחינו במתרחש ברחובות איבדאן, לא האמינו למראה עיניהם. הם חזו באדם סהרורי שהתהלך לו יחף ושיכור באותו רחוב הומה אדם, תוך כדי כשהוא ממרר בבכי ומקלל כל אדם שנקלע לעברו. היה זה "הנסיך מקאבונה" - ראשיד יקיני.
ב-4 במאי, 2012, מספר ימים לאחר אותו מחזה ביזארי, נמצאה גופתו בדירת ארבעה חדרים מעופשת. מלך שערי ניגריה בכל הזמנים נפטר ממחלה נפשית שלאט לאט כרסמה גם את בריאותו עד לסוף המר. כעת, רגע לפני שניגריה תפגוש את קרואטיה למשחקן הראשון בשלב הבתים, הגיע הזמן להיזכר במי שגרם למדינה שלמה לחלום - ולאחר מכן לבכות.
כיום אנחנו כבר רגילים לראות עשרות כדורגלנים אפריקאים שמעטרים את הליגות הבכירות בעולם ומשחקים בשורותיהן של אריות היבשת האירופית. אך אי שם בשלהי שנות ה-80, היה זה מצרך די נדיר. הרנסנס האפריקאי שפתח את הדלתות לכוכבים של ימינו, החל בתחילת שנות ה-90 כאשר טיטנים כמו עבדי פלה (מארסיי), ג'ורג' וואה (מונאקו), דניאל אמוקצ'י (ברוז') וכמובן טוני יבואה (איינטרכט פרנקפורט) הביאו לכר הדשא מהירות ועוצמה שלא נראו עוד באצטדיונים המפוארים בחצי הזה של הגלובוס. כוכב נוסף שנכנס לרשימה המפוארת היה ראשיד יקיני, שחתם בשורותיה של ויטוריה סטובאל מפורטוגל ב-1990.
בעונת 1992/3 היהלום השחור החל לפרוע שטרות והעלה כמעט לבדו את הסדיניוס לליגה הבכירה עם מאזן בלתי נתפס של 34 שערים ב-32 משחקים. הסקורר לא עצר ושנה לאחר מכן הצעיד את העולה החדשה למקום החמישי המכובד, תוך שהוא קוטף את מלכות השערים בפורטוגל עם 21 כיבושים. התקופה הנפלאה נמשכה ובסיום אותה עונה יקיני הפך לניגרי הראשון שזוכה בתואר כדורגלן השנה באפריקה, כשהוא מקדים ברשימה אגדות דשא כגון עבדי פלה, יבואה וגורג' וואה.
עם כל הכבוד למלכות השערים בפורטוגל ולתואר האישי המפואר באפריקה, שמו של יקיני נחרט באותיות של זהב בספרי ההיסטוריה בזכות אותו רגע קסום בארה"ב ב-1994. הסופר איגלס הגיעו לטורניר היוקרתי לראשונה בתולדותיהם וכבר מהרגע הראשון סוללת הכוכבים בירוק הפכה לדבר החם והמלהיב ביותר במונדיאל. ב-21 ליולי חניכיו של קלמנס ווסטרהוף פגשו למשחק בכורה בגביע העולם את בולגריה (שהעפילה אליו בעזרתו האדיבה של ראובן עטר עם אותו שער מפורסם ב-2:3 מול צרפת).
למרות שבולגריה של סטויצ'קוב הייתה פייבוריטית ברורה, האפריקאים יצאו מחדרי ההלבשה לכר דשא כמו מלוע של תותח ובדקה ה-21 הגיע אחד הרגעים המרגשים ביותר בתולדות גביע העולם. כדור עומק נפלא של דניאל אמוקצ'י מצא באגף ימין את הסילון פינדי ג'ורג', שהעביר כדור רוחב מדויק היישר לרגליו של יקיני. מול שער חשוף, נעץ החלוץ את הכדור ברשת. בזמן שחבריו רצו לכל עבר באקסטזה וחגגו את הכיבוש ההיסטורי, יקיני נכנס עמוק לתוך השער, אחז את הרשת כאחוז דיבוק והחל למלמל תפילה לא ברורה, תוך כדי שהוא ממרר בבכי.
הנשרים המשיכו לעשות חיל באותו טורניר, אך לאחר שהעפילו מהמקום הראשון כשהם מקדימים את ארגנטינה של מראדונה, קניג'ה ובאטיסטוטה, הודחו לבסוף בשמינית הגמר מול תצוגת תכלית של רוברטו באג'יו עם 2:1 דרמטי לאיטליה. המונדיאל בארה"ב היווה את נקודת השיא בחייו של יקיני, אך שם גם החלה הנפילה הגדולה.
מיד לאחר גביע העולם, אולימפיאקוס התנפלה על הניגרי הלוהט אך זה עזב אותה אחרי ארבעה משחקים בלבד בעקבות פציעה טורדנית ויחס גזעני מצד היציעים וחבריו לקבוצה. גם המשך הקריירה של הסקורר התאפיינה בירידה חדה וכואבת. בכל פעם שעטה על גופו את המדים הלאומיים אמנם המשיך לחורר רשתות וביסס עצמו כמלך שערי ניגריה בכל הזמנים ( 37 כיבושים ב-58 משחקים), אך עד לסוף הקריירה הנסיך מקאבונה לא מצא בית חם ובמשך עשור נדד בין ספרד, שוויץ, סעודיה, חוף השנהב וניגריה, בלי להותיר חותם ממשי.
בשנת 2005 יקיני הניח את מקל הנדודים ותלה את נעליו, ואז הכל באמת החל להתפורר. הריקנות שהגיעה בעקבות הפרישה מוטטה לחלוטין את החלוץ שחי את תהילת העבר. במישור האישי הוא הסתכסך עם שלוש נשותיו שמנעו ממנו לראות את בנותיו. בתו הבכורה יאסימי, שעברה עם אימה ובעלה החורג לאנגליה, סיפרה על אותו ריחוק: "דיברתי איתו כל יום שלוש פעמים, אנשים סיפרו שראו אותו הולך יחף ברחובות ובוכה, לא רציתי להאמין".
לצערה של יאסימי, אותן שמועות על אביה התבררו כנכונות. לאחר תקופה קצרה שבה התגורר בסמוך למשפחתו בעיר קווארה, עזב במפתיע ועבר לדירה מצחינה ומבודדת באיבדאן שם השדים בראשו החלו להשתלט עליו עד לסוף המר. בחלוף השנים מצבו הנפשי של מלך שערי ניגריה התדרדר עד שהחל לסבול מהפרעה דו קוטבית והתקפי זעם שלוו בדיכאונות ממושכים. אינספור שמועות ומעשיות התרוצצו סביב מצבו העגום באותם ימים. חלקן עסקו בכך שנכנס למרה שחורה בעקבות שריקות בוז שקיבל במשחקו האחרון במדים הלאומיים, אחרים טענו שהפסיד את כל הונו בהשקעה כוזבת ולבסוף, במאי 2012, הסיפור העצוב הסתיים כשייקיני נמצא ללא רוח חיים בדירתו, כשהוא בן 48 בלבד.
"ניסינו לעזור, הוא לא הסכים. בסוף, ידיו האכזריות של הגורל לקחו אותו מאיתנו. כל מה שנשאר לנו זה להתפלל שכעת נפשו תוכל לנוח בשלווה", ספד דודו, מוהמדו מודסירו, וחשף עוד חלק מפאזל הבדידות שליווה את יקיני בימיו האחרונים. גם ביליקיסו, אשתו השלישית עימה התחתן יקיני בתקופתו בחוף השנהב, סיפרה על הריחוק הכואב מסובביו: "אחרי שחזר לניגריה כבר בקושי נפגשנו, הוא התקשר אלי באחד מהימים וביקש לראות את ביתנו דמילולה. שמעתי משהו מוזר בקולו ושאלתי אותו אם הוא חולה, הוא השיב שלא וסיים את השיחה. לצערי הבת שלו שראתה אותו רק פעם אחת בחייה תראה אותו כעת פעם נוספת בקברו".
גם לאחר מותו, הגיבור הלאומי לא קיבל שלווה. "כיאה" למדינת עולם שלישי נחשפו עשרות מחדלים שאפפו את הפרשה. שכניו של יקיני טענו כי נמצא מת בדירתו אך בדוח לאחר המוות נכתב כי הגיע בכוחות עצמו לבית החולים באל אמין. פרשה מביכה נוספת בסיפור כואב זה התגלתה לאחר שבתו הבכורה יאסימי הגיעה לביתו באיבדן כדי להקים במקום מוזיאון לזכרו. "כשפניתי למיסטר אולנרווג'ו ג'יבריל, עורך דינו של אבי, הוא סיפר לי שהגיע לביתו והכול פשוט נעלם, הגביעים, התמונות, המזכרות. גם כשפניתי למשטרה ולרשויות אף אחד לא סיפק לי תשובה נחרצת לגבי מותו. לעולם לא אדע אם הוא מת ממחלה, נרצח או התאבד. זה הדבר שהכי קשה לי".
עם כל הצער שבדבר, נראה שהאמת על מותו של יקיני לעולם לא תתגלה. אותו גיבור לאומי שמלמל תפילה לא ברורה ובכה משמחה ב-1994, ייזכר לעד בדרכו האחרונה כשהוא מדדה ברגליים יחפות, ממלמל בבכי של טירוף וצער ברחובות ניגריה.
