אם בעבר נהגו לפי האמרה "אם אין לך משהו טוב להגיד, אל תגיד", כיום זה בדיוק הפוך. התחושה היא שאוהד הכדורגל מתעקש להתלונן על האולפנים ושידורי הספורט, כאילו הברירה הטבעית שלו היא לקטול את כולם, מהשדרים והפרשנים ועד הערוצים והאולפנים, וכל מטרתו היא רק למצוא את הפגמים והטעויות, את הכשלים והמעידות, ובאופן כללי לבטל את מאמצי הערוצים ולזלזל בהם בחמיצות ובנרגנות. נדיר מאוד להיתקל ברשתות החברתיות במחמאות או בשבחים, או בסתם צופה שמעיר "אחלה שידור", או "פרשנות טובה", וזאת גם כי פרגונים באופן כללי הם דבר שלא סוחב או סוחף בפייסבוק/טוויטר, וגם כי באמת מצב הצבירה הבסיסי של האוהד המקומי הוא כעס ומרמור.
לתאגיד השידור "כאן11" יש בימים אלה הזדמנות נדירה לתפוס את אוהד הכדורגל המקומי במצב רוח מעט שונה. אומנם הצופה הוא עדיין ישראלי, ולכן בבסיסו, במהותו, הוא יתלונן על הכשלים ויידע לשים אצבע על כל תופעה שלא זורמת במאה אחוזים עם הציפיות והאג'נדה שלו, ועדיין, באופן יחסי, התאגיד מגיע למונדיאל במצב די חיובי. לפני הכל, הוא ערוץ די חדש. אין לו את ההיסטוריה של ערוץ הספורט או צ'רלטון, שכבר מלאי אופי, ערוצים שכבר בנו מערכת יחסים טעונה עם כל צופה. זה גם לא ערוץ 1, שאוטומטית יצר תחושה של ארכאיות. להפך, לפחות על הנייר "כאן11" הוא מעט מרענן. כלומר, מגישים, פרשנים ואולפן שעדיין לא הספיקו לעלות פה לכולם על העצבים.
עוד בנושא
מונדיאל 2018: ספרד ופורטוגל נפרדו ב-3:3, שלושער לרונאלדו
מונדיאל 2018: איראן ניצחה 0:1 את מרוקו בזכות שער עצמי בשניות הסיום
בדקה ה-90: אורוגוואי ניצחה 0:1 את מצרים, סלאח נותר על הספסל
בנוסף, הוא בחינם. או לפחות סוג של חינם. כלומר, אין תשלום ישיר, או חיוב שממש יורד לך מהחשבון. כלומר, אין איבה, וזה חשוב, זה מהותי. אין ברקע את התחושה של הגזל או החמדנות, בעיקר לאור הדיווחים שבניגוד לצ'רלטון, שגבו כסף מכל בר או מסעדה או כל מקום שביקש לשדר את הטורנירים שלהם (כולל תביעות ואיומים משפטיים, גם אם החוק באמת עומד לצדם) - התאגיד לא רק שמאפשר לברים לשדר בחינם, אלא אף מעודד את זה. המטרה של "כאן11" היא רק להפיץ את חשיבות השידור הציבורי ולעלות על המפה, שמישהו יידע שמשהו קורה בערוץ 11 ולא ידלג מעליו בבהלה. זו מטרה ראויה. בא לך שזה יעבוד.
כשמוסיפים לזה את תחושת האופוריה הטבעית שעוטפת כל חובב ספורט כדורגל בזמן המונדיאל, את העליצות והאנרגיות החיוביות ואת מינוני החיוכים וההתרגשות שגם ככה אופפים כל אדם בימים אלה, הרי שהתאגיד נתקל בהזדמנות חד פעמית, של קהל שבוי וחיובי. כל שעליו לעשות, זה לא לעשות שטויות. בלי טעויות. בלי פאדיחות. תנו שידור סביר, ונזרום עם החיוביות. הרי בסופו של דבר, זה כולה כדורגל.
ובכן, זה אף פעם לא פשוט. הבעיה הכי גדולה של אולפנים בטורנירים גדולים היא למצוא את המינון הנכון בין המקצועי לקליל, בין ההארד קור לצבע, לאור העובדה שבמונדיאל צופים לא רק חובבי כדורגל מושבעים, אלא קהל רחב יותר. אין ספק שהאיזון הזה יהיה האתגר הכי גדול של השידורים. כמה לתת לפבלו רוזנברג למלמל, מול הידענות של עמית לוינטל. כמה צחוקים רן בן שמעון וגיא לוי צריכים לשלב, לעומת ניתוחים מקצועיים. כמה רצינות ותחושת כבוד לאוהד, וכמה עליצות, וקלילות שעלולה להידרדר.
עד עכשיו, ובהחלט מוקדם לקבוע דעה נחרצת, נראה שיש קצת פחות מדי כדורגל ויותר מדי דברים מסביב. בטקס הפתיחה זה היה מוגזם (הצ'ייסר, תמר זנדברג ומוקי היו שילוב קשוח), ביום המשחקים המלא זה כבר השתפר. עם זאת, אחרי עשרות שנים של צפייה בשידורי ספורט, יש תופעות שעדיין קשה להבין, כמו למשל מה הטעם לעבור לכתבת שלנו בשטח שמדווחת מבר האוהדים, כשהיא מוקפת בצעקות ואמירות נבובות של קהל, מה הטעם בתופעה הזו מלבד מבוכה לצופה. או, האם אפשר להימנע מאורחים קלישאתיים עם קשר תלוש למדינות שמשחקות (עיתונאי מפנמה, שף שבדי, מישהו שטייל בדרום קוריאה), שגריר של מדינה רחוקה, פינת רכילות ופינת רשת (רמז: הכל בחינניות של ההגשה) או שאר קלישאות. בסופו של דבר, הכל טמון בשאלה אחת, סמלית ומהותית, שתבהיר לאן מועדות פני האולפן ומה היומרות שלו: כמה פעמים עוד יזומן לאולפן ג'ובאני רוסו?
כך או כך, בינתיים זה עובד. יש בעיות, תקלות, שגיאות בכיתובים, תלונות על זווית הצילום המרוחקת, כימיה שעוד צריך לשפר, שטויות שנאמרות ומרתיחות - אבל בינתיים החבר'ה מהאולפן עומדים באתגר: הם לא מפריעים. לא מרגיזים. לא מקלקלים. הכל סביר, וסביר זה טוב. במדינת הנרגנים, שמעולם לא הצליחה לייצר שדר או פרשן שהם קונצנזוס, "סביר" זה לא מובן מאליו. קיבלתם קרדיט, אל תבזבזו אותו.
