פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        "לה מרמור" גרסת 2018: הערב שבו "כאן" חזר להיות ערוץ 1 של לפני 40 שנה

        הכל היה מושלם. שבת אחרי צהריים, ארגנטינה ומסי על המסך, ואז התקלה, הזעם, הפאדיחה שאי אפשר לסלוח עליה. פז חסדאי יודע: "התקלה הטכנית" של "כאן" עלולה להרוס להם את המונדיאל, ואת התדמית

        "לה מרמור" גרסת 2018: הערב שבו "כאן" חזר להיות ערוץ 1 של לפני 40 שנה
        עריכת וידאו: שניר דבוש

        צמד המילים "לה מרמור" הפך למטבע לשון בישראל, שמסמל את התסכול של צופה טלוויזיוני אומלל שמצפה לדבר אחד ומקבל דבר אחר. במקור, במערכון של "לול", מדובר בשינוי בלוח השידורים - אופרה במקום כדורגל. במציאות, בימינו, הצופים הצעירים כלל לא מכירים את ההרגשה. אין להם מושג. לא עולה בדעתם שתסריט כזה יכול להתרחש. ואין הכוונה לזאטוטים שגדלו לדור ה-VOD או לצפייה אונליין, שלא מבינים למה סבתא אומרת "אין לי פה בטלוויזיה 'כוח פי ג'יי'" (הרי איך זה ייתכן?). גם לא מדובר בבני עשרה וילידי ניינטיז, שגדלו לדור דיגיטלי (!) וחושבים שהם כבר "מבוגרים". מדובר בעולם אחר לחלוטין, עולם ישן ופרימיטיבי, שכבר אין לו זכר.

        עוד בנושא
        הטעות הטכנולוגית: "כאן" מאשרים: אחרי "אלפי תלונות", פעלנו "במהירות לפתרון" בשידור
        ארגנטינה סוערת: ברשת יורדים על ליאונל מסי, מורינוי ומראדונה מגבים אותו
        כך רונאלדו אחד פירק ספרד שלמה

        אולפן כאן מונדיאל (יח"צ)
        התרגשנו, חיכינו, ציפינו, ואז לא ראינו את הכדור. בלתי נסלח, כאן11 (צילום מסך)

        צריך להיות אדם מבוגר כדי להזדהות עם הכאב המקורי של "לה מרמור". צריך להיות אדם שזוכר את השרירותיות שבה נקבע לוח השידורים (איזה מונח ארכאי) ואת הארעיות שלו. את הקלות שבה ניתן לשנות אותו, ובכלל, יותר מזה, את תחושת הפחד של הצופה, חוסר הביטחון, התחושה שאתה בידיים רעות ואין אלטרנטיבה אחרת. זו הידיעה שאתה נתון לחסדיו של גוף מנוכר, ולא צפוי, שפתאום יכול לגזול ממך את משחק הכדורגל. ובכן, אתמול, שבת, ה-15 ביוני 2018, היה ה"לה מרמור" החדש. ה"לה מרמור" של המילניאלס.

        קשה לתאר את הכאב. את התסכול. את חוסר האונים. שבת קיצית, 16:00 אחר הצהריים, מונדיאל, פוטנציאל לקונצרט, הכל כמו באותו מערכון. "שקט בבית", "רחל, אני אוהב אותך", אושר אמיתי, צמרמורות. הלב דופק. המשחק הראשון של ארגנטינה, הכל טעון. ליאו מסי, הכדורגלן הטוב בעולם (או משהו), עולה למגרש, פחות מיממה אחרי ההצגה של רונאלדו. זו באמת התרגשות ייחודית. זה לא עוד משחק.

        ב"לה מרמור" המכה נחתה במהלומה אחת, בהודעה רשמית: אין כדורגל, יש אופרה. אתמול, במשחק של ארגנטינה, זה קרה לאט. עינוי מתמשך. נדרשו כמה דקות טובות עד שהצופה עיכל שמשהו פה לא תקין. שזה לא רק אצלו, אלא אצל כולם. כותב שורות אלה, למשל, מרוב עצבים על המהלכים הקריטיים שהוא מפספס, נעמד במרחק מטר וחצי מהמסך, וגילה שגם משם קשה לזהות את הכדור. לאט לאט התסכול הפך לזעם. הזעם הפך לג'ננה. הייתה חוויה מקוממת.

        אולפן כאן, מונדיאל 2018 (צילום מסך)
        פרשה שמעיבה על כל השידורים. כאן (צילום מסך)

        הפרשה הזאת היא נזק אמיתי. מכה תדמיתית קשה. כרגע לפחות נראה שיהיה קשה ל"כאן11" להתאושש ממנה. לא רק שהייתה פה התנהלות לא מקצועית, אלא יותר חמור, מפח נפש. פגיעה. חוויה מעליבה. לא ברור מי אחראי, מי טעה, העניין הוא שנעשתה פה טעות, שקשה לסלוח עליה. אי הבנה, או חוסר הבנה, זה לא משנה. ברגע אחד, במשחק אחד, מיתוג של שנה וחצי של "התאגיד" ו"כאן11" נזרק לפח. ברגע אחד, הם חוזרים להיות ערוץ 1 הישן. הערוץ החובבני, החאפרי, שמעז לטעות, שמעז להתעסק עם הנפש הרגישה של אוהדי כדורגל, שמעז לשבור להם את הלב.

        הנזק נעשה, כי מאותו רגע, יהיה קשה להחזיר את הגלגל לאחור. וחבל, כי באנו דווקא בגישה חיובית. רצינו לפרגן. אבל זה כבר טוויסט בעלילה. משהו שצובע את הכל בגוון אחר. פתאום הכל נראה חאפרי יותר, פתאום האולפן נראה מיושן, פתאום כל מיני דאחקות ופאלטות קטנות כבר לא מתקבלות בסלחנות. פתאום יש רצון אמיתי, כמו אורי זוהר ובנו, לנפץ את המסך בגרזן, עם דמעות שזולגות מהעיניים.