ימים לפני כן, כך סיפרה זוגתו, אמילקר הנריקס שיתף אותה שמשהו רע עומד לקרות; בראיון ל"מירור" האנגלי לפני פתיחת המונדיאל ברוסיה היא טענה שחבר של אהובה איים עליו. משהו על כסף, אמרה. היא אמרה גם שהנריקס, 85 הופעות בנבחרת פנמה, הגיע אפילו למשטרה המקומית בנואבו-קולון כדי להתלונן שמישהו מחפש אותו. הכול יהיה בסדר, הרגיעו אותו השוטרים. כמה ימים אחרי זה, שום דבר כבר לא היה בסדר.
בת הזוג, שמה היציאני הנריקס, ישבה בבית כששמעה רעש שנשמע כמו יריות. מישהו באחת הדירות הסמוכות ספר עד 23.
23 יריות.
12 מהן חוררו את גופו של הכדורגלן הנריקס, שעמד מחוץ לביתו. היציאני רצה החוצה ומצאה את אהובה שוכב בתוך בריכה של דם. ילדיהם היו בסלון, באורח נס לא רצו אחרי אמם. היא הצליחה להשאירם בתוך הבית, אבל הזוועה לא עוזבת ולא תעזוב אותה לעולם. בדרך לבית החולים יצאה נשמתו של הנריקס וכך נגמר סיפורו.
זה היה באפריל 2017, ואנחנו שנה פלוס לאחר מכן, ואין עצור, ואין אפילו קצה חוט. אחד החשודים נמצא מת, לאחרונה. בנוגע להנריקס, אין גם סיבה רשמית למוות - אבל כל בר דעת יכול לחבר אחד ועוד אחד: קולון היא אחת הערים הפושעות בפנמה, אחת המדינות המסוכנות בעולם; ובעיקר - 23 יריות מתוך ניסן אדומה, בעזרת קלצ'ניקוב ואקדח 9 מ"מ, לא מבשרות על אופציה אחרת פרט לרצח מכוון. אמילקר היה מטרה של מישהו - השאלה: של מי?
"החלום הכי גדול שלו היה לשחק במונדיאל", סיפרה אלמנתו של הנריקס, ואכן, בראיון לאתר פיפ"א במרץ 2017, לקראת מפגש מול נבחרת ארצות הברית, סיפר אמילקר בן ה-33: "זו ההזדמנות האחרונה של הדור הזה לסוף מוזהב של תקופה. נלחמנו כל כך קשה, נתנו את הכול. מונדיאל זה החלום הכי גדול שיש - כולנו רוצים אותו".
פנמה הגיעה, סוף סוף, אחרי סיום מהסרטים של איזור הקונקאקאף, ואותה ארצות הברית נשארה בבית. החל מאתמול בבוקר, האוהדים כבשו את ניז'ני נובגורוד לקראת המשחק היום (ראשון) נגד אנגליה (15:00), אבל הנריקס לא ירוץ על הדשא, ילדיו לא יצפו ביציע, והחולצה 21 תישאר סמל לפנטזיה וטרגדיה, מחוות אוהדים ביציע, בדקה המתאימה, כמו שעשו נגד בלגיה (3:0). החלום של אמילקר סוף סוף התגשם, אבל רק חבריו זוכים לחיות בו.
מאמנו הרנן בוליז'ו גומס, במידה מסוימת שימש כאבא שני שלו, היה עוזר המאמן של קולומביה ב-1994. אז, אנדרס אסקובר נרצח במדינה אחרי שכבש שער עצמי במונדיאל בארצות הברית. בוליז'ו לא זר לטרגדיות. שאלתי אותו על כך אתמול בצהריים. "אלו שחקנים שחברים לקבוצה ומאמנים פשוט אוהבים", הוא אמר לי. "הוא היה מנהיג בנבחרת שלנו, וזה כואב, פשוט דבר כואב".
"הוא היה הגטוסו של הנבחרת", מספר לי אלכנסדר דה סילבה, עיתונאי ומגיש תוכנית רדיו בפנמה. "כשהיינו מובילים 0:1 והיה צריך לסגור משחק, הוא היה הקלוזר. הוא היה השריר שלנו, איבדנו אותו, ועכשיו אין לנו דבר כזה בסגל. אין לנו מישהו עם התכונות הללו. המילה שמתארת אותו הכי טוב זה 'מנהיג'".
כששאלתי אותו האם יכול היה לצפות את הנולד במקרה הזה, ענה: "רק אם הייתי נופל לסטריאוטיפים. כמו למשל הקעקועים, או העובדה שהגיע מקולון. אסור לעשות דבר כזה". דה סילבה מספר על אדם ישיר. "אצלנו רוב השחקנים מדברים עם העיתונאים רק אם הם כותבים עליהם דברים יפים. אבל אמילקר היה אחרת", הוא אומר, "הוא לא היה צבוע. כתוב עליו טוב או רע, ואתה תשמע את דעתו, בפנים. תמיד הערכתי את זה. הוא היה כל כך ישיר, כנראה יותר מדי ישיר. הדרך בה שיחק היא הדרך בה דיבר".
דה סילבה מספר על 2014, גביע מרכז אמריקה, שאחרי משחק הנריקס פשוט עלה על טיסה וחתך הביתה - את המשך הטורניר פנמה העבירה בלעדיו. אף אחד לא אמר למה, גם לא המאמן בוליז'ו. "יש קודים בחדר ההלבשה שלנו", סיפר לכתבים, וזהו. במשך שנה הנריקס לא זומן לנבחרת, עד שבוליז'ו החליט להתאחד שוב, כצפוי. בכל זאת, מוקדמות המונדיאל החלו. והבנתם כבר כמה הנריקס רצה את זה, ופנמה רצתה אותו - אחרי הכול, את התואר היחיד שהניפה המדינה הצנועה הוא הביא במו רגליו ב-2009, עם פנדל מנצח בגביע של מרכז אמריקה.
בשנה שנעדר מהנבחרת היה מתקשר מקולומביה לפנמה, לתוכנית הרדיו של דה סילבה, והשניים היו מדברים כדורגל. "הוא היה מבקר הרבה את הסגנון שלנו וגם את הנבחרת", מעיד העיתונאי, "אבל על בוליז'ו הוא אף פעם לא אמר מילה רעה, שתבין. אף פעם".
מערכת היחסים בין השניים גברה על הרבה רגעים שנויים במחלוקת, וההזוי מכולם התרחש במוקדמות המונדיאל, בינואר 2017.
פנמה הובילה 0:1 בהונדורס ובפתיחת המחצית השנייה בוליז'ו התמהמה עם החילוף. "זה קורה לו לפעמים", מעיד דה סילבה. אז הנריקס החליט לעזור - הוא קם מהספסל, רשם את שמו על פתק, הוסיף מתחת את שמו של הקשר אניבל גודוי, והעביר את הפתק לשופט הרביעי. ובכך הכניס את עצמו למשחק, על דעתו בלבד. "והוא היה הטוב ביותר במחצית השנייה", מעיד דה סילבה. "בסיום, כששאלנו את המאמן על הסיפור הוא ענה - 'אמליקר זה אמילקר'. היו כאלה שאמרו שזה חוסר כבוד בין שחקן למאמן, אבל מערכת היחסים הזו לא היתה נורמלית, ואי אפשר לשפוט אותה באופן נורמלי".
בין השנים 2006 ל-2011 ארתורו קאביידס היה דובר נבחרת פנמה. הוא היה בקשר טוב עם הנריקס. בזמן התכנסויות נבחרת הם היו הולכים הרבה לקניון, לשתות קפה, תה, סודה. "לדבר על החיים", כפי שאמר לוואלה! ספורט. הוא חזר לתחום התקשורת לאחר התפקיד בהתאחדות, וב-15 באפריל, 2017, לחדר המערכת שלו החלו להגיע השמועות. "לאט לאט התחלנו להבין שזה הוא", הוא מספר. "זה היה רגע קשה".
דה סילבה נשלח לסקר את ההלוויה. באיצטדיון הכדורגל על שם ארמנדו דיילי ואלדס (אקס מכבי ובית"ר תל אביב) נטמן הנריקס, חבריו לקבוצה נשברו והבכי נשמע בכל עבר, נשיא פנמה נכח, בלונים עם המספר 21 ריחפו באוויר. מאז, החברים לנבחרת הציגו את החולצה על הספסל כמעט בכל משחק, ובדקה ה-21 האוהדים נתנו כבוד.
השמועות מספרות על כנופיות סמים ועל מילה או מעשה לא במקום של הנריקס. אף אחד לא מסכים לפרט, אף אחד לא מסכים לנחש כששמו מחובר לניחוש. "פנמה מדינה קטנה", אמרו אתמול במרכז התקשורת, ואף אחד לא רוצה להיות מטרה. הסברה גורסת שהוא היה חלק ממשהו רע, במקרה הטוב.
זה סיפור עצוב, הטרגי ביותר במונדיאל הזה, אבל בפנמה לא מדובר בסיפור נדיר: מאז 1990, כך פורסם בעיתון המקומי "אל סיגלו", 19 כדורגלנים נרצחו בפנמה.
"מוזר", דה סילבה אמר אתמול, "הייתי בטוח שאפילו יותר".
ככה זה בפנמה, וברוב המדינות במרכז אמריקה ובאמריקה הלטינית - הקשר בין ספורטאים לפשע הוא שכיח. הכסף לא באמת מגיע בזמן, לפעמים לא מגיע בכלל, והשחקנים בוחרים באפשרות הקלה והרעה. ואמילקר בעצמו סיפר בעבר על מקרה בו אקדח הוצמד לרקתו. למזלו, הוסיף, מעצור הציל את חייו. הרבה נרצחים, הרבה שחקנים חטפו כדורים ושרדו, כמה מהם נכנסו לכלא. "בשכונות של 80 אחוז פשע, הפגיעות חוגגות והקרטלים שולטים בכולם", נכתב בכתבה של סיד לואו ב"גארדיאן". "אמילקר הוא עוד מספר בסטטיסטיקה", סיפר נשיא איגוד השחקנים המקומי חואן ראמון סוליס באותה כתבה. "שחקנים חיים בסביבות קשות. רובם בסיכון, משפחות הרוסות, חינוך לקוי". אחד השחקנים הכי טובים בתולדות המדינה, חוסה לואיס גארסס, נורה עבר, וגם נכלא. לפחות שחקן אחד בנבחרת הנוכחית, מספר דה סילבה, מסתובב עם שומרי ראש.
אבל אלה כדורגלנים, ואלה שיצאו מהמדינה עשו כסף, הם יכולים לשנות את החיים שלהם, אז למה לא? תהיתי באוזני דה סילבה. "במקומות אחרים בעולם הספורטאים יוצאים מהשכונות שלהם", הוא אומר, "וגם אצלנו יש שניים-שלושה שהתעשרו, ברחו מהאזורים בהם גדלו, הקימו חברות והפכו את החיים שלהם. אבל רובם לא ככה - ובמיוחד השחקנים מקולון. הם רוצים להראות שהכסף לא עלה להם לראש, שהם עדיין נאמנים לחברים שלהם, לשכונה שלהם. שהם לא בוגדים. וכשאתה נשאר בקולון, אתה נשאר בקולון
".
הנריקס עונה בדיוק לתזה. "כשהוא חזר מקולומביה כולם שאלו אותו 'למה אתה חוזר לקולון? יש לך כסף, עבור למקום טוב יותר'. אבל אמילקר תמיד רצה את החבר'ה, תמיד היה ה-גבר, זה שלא מפחד מאף אחד, זה שנשאר בשכונה".
שלושה חודשים לפני שנרצח, התקשר הנריקס לדה סילבה, וכעס עליו על דעה שאמר ברדיו. "הוא שטף אותי", נזכר העיתונאי, שאתמול הביע צער שזו היתה השיחה האחרונה. היציאנה הנריקס התלוננה בכתבה ל"מירור" על כך שהמשטרה לא עושה דבר, ועל כך שהיא לא מקבלת שום עזרה כלכלית, לא מההתאחדות ולא מהמדינה. היא רוצה לעזוב את הדירה, הזיכרונות לא נותנים מנוח, אבל אין לה כסף כדי לעזוב.
אלפי אוהדי הנבחרת שיגיעו למשחק היום בניז'ני צפויים לערוך מחווה דומה גם הפעם, ודה סילבה בטוח שמול הקישור האנגלי, להנריקס בטוח היה נמצא שימוש. הדובר לשעבר קאביידס סיפר: "לא יודע אם הוא היה עולה בהרכב, אבל זה לא משנה - הוא היה מוסיף לנו את המוטיבציה. הוא שחקן שתמיד היה יודע איך לחבר את כולם".
הפחד הכי גדול שלו, סופר, הוא להיפרד מהילדים, ואכן, כמה ימים לפני הרצח, ביקש אמילקר מהיציאניה: שמרי עליהם. לפני כשבועיים כתב ה"מירור" אנדי ליינס ביקר בקבר, וראה שם כדורגל זהוב-שחור, ובלון שהשאיר בנו של הנריקס.
"אני מתגעגע, אבא".
זוגתו סיפרה שהוא, בן השש, עדיין חושב שאביו יחזור.
"בכל יום אנחנו בנבחרת מדברים על אמילקר ומזכירים אותו", אמר לי המאמן בוליז'ו גומס. "אני מרגיש שזה יאחד אותנו, יקרב אותנו. זה כאב שלא יעבור - משהו שלעד נרגיש, בלבנו ובנשמתנו".
orenjos@walla.co.il
לפייסבוק של יוסיפון
