"Looking back on when we first met
I can not escape and I can not forget
Southgate, you're the one
you still turn me on
And Football's coming home again"
השמש אוטוטו זורחת, אחת בלילה, וביציע אחד בלוז'ניקי עדיין נותרו אנגלים. אף אחד לא על הדשא, אפילו המאבטחים כבר לא מבינים מה קורה, והם לא מפסיקים לשיר לגארת' סאות'גייט. איך הגיע מאמן נבחרת אנגליה לקבל פזמון של "אטומיק קיטן", לאלוהים פתרונים; אבל אותו אלוהים הוא שסידר כוס יין ותחקיר נגד סם אלרדייס, כך שתהיו בטוחים שיש כאן תכנית.
עוד בנושא:
אנגליה הפסידה לקרואטיה 2:1 אחרי הארכה
הרשת לועגת לאנגליה אחרי ההדחה מחצי הגמר
ההתעלות של קרואטיה הצעידה אותה לגמר
אוהדי ופרשני, אנשי ושחקני נבחרת אנגליה התנהלו אתמול בלוז'ניקי כאילו דף חדש אכן נפתח - לא עוד 52 שנות כאב; הפעם, כך גם כתבו וטענו רוב העיתונאים, לא מדובר בטרגדיה ספורטיבית נטו כי אם בתהליך למידה. זה לא הדור של ליניקר שב-90' השיג חצי גמר, על הגחון, והפסיד והתאייד. הפעם בכלל לא היינו אמורים להיות פה כבר עכשיו, ויש על מה לבנות.
הם שרו אואזיס ולרגע לא נראו כועסים, אבל בעוד שנים הם יסתכלו אחורה, על גביע העולם של 2018, וזה יצרוב. כי עם כל הכבוד לניסיון וללקחים, ול"אם הייתם אומרים לנו לפני הטורניר שנגיע לחצי הגמר
" של סאות'גייט והתומכים הנהדרים, צריך להזכיר שטורניר כזה טומן בחובו גם הרבה מקריות, ומקריות - כשמה כן היא - לא מרבה לחזור לפי הזמנה. בטח לא בגרסתה החיובית. בטח לא לנבחרת אנגליה.
שלושת האריות לא היו פייבוריטים בשום שלב - זו הייתה הנבחרת החלשה ביותר בחצי הגמר, בפירוש הפתעה. ועדיין, בטורנירים כאלה נתוני הפתיחה לא שווים הרבה. אתמול בלילה אנגליה הובילה נגד קרואטיה במשך 68 דקות, בחצי גמר מונדיאל, והפספוס שבהפסד הוא עצום. כמה עצום? מאז הזכייה ב-66' לא היה פספוס כזה, וכשמשפט כזה נכתב בהקשר של נבחרת אנגליה, זה לא דבר מובן מאליו.
מאז הגול של הרסט, שהביא את הגביע, אנגליה השתתפה ב-10 מונדיאלים. ב-1970 זה כאב כשהפסידה 3:2; השווה זמנית בקנבאואר, דקה 68 כמו אתמול, הפך גרד מולר, דקה 108, כמעט כמו אתמול. מבאס, אבל רבע. ב-1982 אנגליה הודחה בשלב הבתים השני. ב-1986 הפסידה 2:1 למראדונה, עם שני הגולים המפורסמים בתולדות הכדורגל. ב-90' זה היה חצי הגמר האחרון עד אתמול. ב-2006 ג'רארד, למפארד וקראגר החמיצו מהנקודה. ב-2010 זו הייתה שערוריית הכדור והקו, ושוב גרמניה. ב-2014 אנגליה עפה בבתים. הנקודה הכי כואבת, אם-כן, התרחשה ב-1990, אבל שם זו הייתה מערב גרמניה החזקה, שגם זכתה לבסוף.
קרואטיה היא ממש לא נמושה - זו נבחרת אדירה עם כוכביץ' אדירים שהגיעה לאן שהגיעה בצדק - אבל במפגש מול מערב גרמניה מעורבות צלקות עבר יותר משמעותיות מהמפגש ההוא בין הקרואטים למקלארן. ועם כל הכבוד לדרך ולעתיד האנגלי, כדי לזכות במונדיאל כזה, בטח עם המשקל המנטלי שרובץ על שחקני שלושת האריות, צריך ליהנות מעוד הרבה אלמנטים. כדי להניף את הגביע היוקרתי הזה, צריך שהרבה דברים יסתדרו. ומצטער לאכזב את המלכה ונתיניה, אבל לאנגליה, גם ב-52 השנים הקרובות, יהיה קשה לקבל כל כך הרבה מהטורניר כמו שקיבלה ברוסיה 2018.
הנבחרת של סאות'גייט קיבלה בית ממנו עלתה כבר בדצמבר, כשנערכה ההגרלה. שותפות עם הנבחרת הכי חלשה במונדיאל בדור הנוכחי, וטוניסיה, יכולת שהשתיקה יפה לה. אנגליה פספסה את המשחק מול בלגיה כדי לקבל צד נוח יותר של ההגרלה, ואכן קיבלה. את קולומביה בלי חאמס היא עברה בקושי, בפנדלים; ברבע הגמר קיבלה ללא ספק את היריבה הנוחה ביותר, שבדיה, בקמפיין בו גם ככה הרגישה שעשתה מעל ומעבר. ולקינוח קרואטיה - שוב, מחמאות - אבל קרואטיה של הנוקאאוט היא לא זו של הבתים.
בשני הטורנירים האחרונים היא עדיין לא הצליחה לצלוח משחק נוקאאוט ב-90 דקות. מול פורטוגל ביורו 2016 היא עפה בהארכה, ואת דנמרק האפורה ורוסיה הבינונית היא גם לא הצליחה לנצח בזמן הרגיל. אנגליה קיבלה נבחרת שאמורה להיות עייפה ממנה, ועוד קיבלה אסיסט ממודריץ' כבר בהתחלה - טריפייר האמין עשה 0:1. עם קצת ריכוז ויכולת כיבוש ממצבים ניידים, קיין היה יכול לעשות 0:3. אבל זו אנגליה - ואחרי מהפך כפול של מערב גרמניה, שער האלוהים, החמצות פנדלים, הפנדלים מול ארגנטינה, הגולאסו של רונאלדיניו, השערורייה של למפארד - מומחית עולמית בללכלך את המכנסיים.
אז נחזור: בית חלומי, הצטלבות לצד הקל, קבלת קולומביה בלי חאמס, שבדיה וקרואטיה אחרי שני משחקים של 120 דקות, יתרון מדקה 5 ועד 68. וכן, אנגליה המפורסמת הצליחה לחרב גם את זה. וכשאנשי הנבחרת מסתפקים במקום ה-3/4, רואים עתיד וכו': הם בטוחים שתנאים כאלה הם יקבלו שוב, מתישהו?
פתאום, החל מהדקה ה-70, כשהאנגלים נראו כמו הילדים שהם והקרואטים כמו גרזנים שכירים - איך לעזאזל רצים ככה בדקה 115? מאיפה מודריץ' יכול לספק עוצמות כאלה גם במשחק פושר? - הראש לא הצליח למצוא שוב תסריט לפיו אנגליה מנצחת את הערב הזה. והיא אכן לא הצליחה. ולא רק שלא הצליחה, היא חטפה שני שערים שהם כל כך אנגליה של פעם ולא של היום. ודווקא ווקר, טריפייר וסטונס אשמים בשער השני.
אולי עכשיו חושבים שם, 'יש בסיס, הכול בסדר', ואולי הם צודקים. אבל מונדיאל זה שבעה ערבים עם הרבה מקריות - לא סתם האנגלים בלי כלום כבר 52 שנים. אתה צריך שהכוכבים על הדשא יסתדרו אבל שגם אלה שבשמיים.
אחת ורבע, עדיין "חושך", והטריבונה שרה את "Don't take me home". הם רצו להחזיר את הכדורגל הביתה, אבל הם לא הצליחו והוא לא חזר, והם לא רוצים לחזור בלעדיו. קרואטיה? היא לא צריכה כדורגל - יש לה את מודריץ'.
נחכה ל-2022. אולי ל-2026, אז כבר ישירו על "שישים שנות כאב".
orenjos@walla.co.il