יש משהו מוזר בגישתם של האוהדים והפרשנים הגרמנים לקראת המונדיאל. מובן לגמרי מדוע חסרה ההתרגשות הטבעית לקראת טורניר מושחת ולא מוסרי שתקוע כמו עצם בגרון באמצע העונה, אבל יש גם תופעה חדשה, והיא חריגה למדי.
הקהל הגרמני איבד במידה לא מבוטלת את הביטחון בנבחרת. במונדיאל הקודם, גרמניה הודחה לראשונה בתולדותיה בשלב הבתים. ביורו 2020 בקיץ שעבר, היא הייתה רחוקה דקות ספורות מלעוף שוב בשלב הבתים, עד שהשוותה ל-2:2 מול הונגריה, ואז הפסידה בכל זאת בשמינית הגמר. שני הכישלונות הרצופים האלה מכתיבים את הציפיות עכשיו, ולא יהיה קל למצוא אוהד גרמני שרואה בנבחרתו פייבוריטית לזכייה במדליות הזהב הפעם.
זה עשוי לפעול לטובת המאנשאפט. תקוות מוגזמות עלולות להזיק אפילו לגרמנים, והרבה יותר נוח להגיע לטורניר כאשר נדמה כי כולם כבר השלימו עם העובדה כי יש מועמדות טובות יותר. העניין הוא שהקביעה הזו שנויה מאוד במחלוקת, ויש מספר סיבות בגללן דווקא גרמניה צריכה ליהנות מיתרון על יריבותיה בדרך לכתר.
ראשית, המאמן הוא אלוף עולם. משום מה זה עובר קצת מתחת לרדאר, אבל האנזי פליק הוא המאמן המנוסה ביותר בטורניר בכל הקשור להשתתפות במעמדים אלה, למעט דידייה דשאן. הוא מונה לעוזרו של יואכים לב עוד ב-2006 והשניים עבדו בהרמוניה במשך שמונה שנים, עד הזכייה בגביע העולם בברזיל ב-2014. תרומתו של פליק להישג הזה הייתה עצומה, ועוצמתה התגלתה עוד יותר כאשר העסק החל לקרטע בלעדיו. לב היה האסטרטג, אבל הן סוגיות האימונים והטקטיקה והן יחסי האנוש בתוך הסגל, היו באחריותו של פליק. הוא פסיכולוג בחסד שיודע למצוא את הדרך לליבם של השחקנים ולאזן את האגו שלהם. בתקופתו, לא הייתה מחנאות בגרמניה, אבל כאשר לב נותר לבד התופעה התפרצה באופן הרסני.
פליק יודע להרגיע מערכות, והוא הוכיח זאת בתפקידו העצמאי הראשון בבאיירן מינכן. לא קל להיות מקודם למאמן ראשי בנובמבר כאשר הקבוצה נמצאת במשבר, ועוד על תקן מינוי זמני, אבל פליק הפך את המומנטום ב-180 מעלות, קיבל תוך שבועות ספורים את התפקיד באופן קבוע ועונת 2019/20 הסתיימה עם זכייה בטרבל. אפילו הקורונה לא עצרה את הדהירה חסרת המעצורים של החבורה הזו, שהציגה משחק התקפי ויצירתי נאה מאוד בלי לוותר על המשמעת בעורף. לעתים הייתה הקבוצה הזו קרובה לשלמות, וקל היה לראות את ידו של המאמן בעיצובה. היא הייתה כל כך טובה שללב לא נותרה ברירה אלא להחזיר את תומאס מולר לנבחרת אחרי שנתיים.
כאן אנחנו מגיעים לסוגיה הקריטית השנייה - אין מאמן בטורניר שמכיר את השחקנים מקרוב טוב יותר מאשר פליק. את מולר, ביחד עם מנואל נוייר, הוא טיפח עוד מההצגות בדרום אפריקה ב-2010, אז הוכתר "מאתר השטחים" למלך השערים בגביע העולם בגיל 20 בלבד. הוא הספיק לעבוד בנבחרת גם עם מריו גצה וראה אותו עולה כמחליף וכובש בגמר המונדיאל ב-2014. חשוב מכל, הוא עבד עם השלד של באיירן מינכן ממש לא מזמן על בסיס יומיומי, והשלד הזה נוסע כמעט במלואו לקטאר.
גרמניה מסוגלת להציב בקישור ובהתקפה הרכב על טהרת באיירן, וייתכן שזה אפילו יהיה הפיתרון האופטימלי. יוזואה קימיש ולאון גורצקה הם הצמד המועדף בקישור, והם לא רק מבינים זה את זה מצוין אחרי יותר מארבע שנים בצוותא בבוואריה, אלא גם חברים מצוינים מחוץ למגרש שמקדמים פרוייקטים חברתיים ביחד ומשדרים על אותו גל. לפניהם אפשר להציב את ג'מאל מוסיאלה ואת תומאס מולר, כאשר סרג' גנאברי ולירוי סאנה יאיישו את האגפים. למעשה, הרביעייה הזו יכולה להיות גמישה מאוד, כפי שראינו לא פעם באליאנץ ארנה, כי גנאברי וסאנה נהנים לחתוך למרכז, בעוד מוסיאלה ומולר פורחים כאשר אין להם משבצת מוגדרת כלל.
כך מתקבלת שישיית שחקנים ברמה העולמית הגבוהה, אשר בכלל לא צריכה לעבוד על תיאום. הם כבר רגילים זה לזה בקבוצתם, לאורך יותר משנתיים. סאנה ומוסיאלה היוה אחרונים שהצטרפו, וזה קרה ב-2020, כאשר פליק עדיין אימן אותם. תוסיפו לשישייה את נוייר ואת ניקלאס זולה שעבר רק בקיץ האחרון מבאיירן לדורטמונד, ותקבלו שמונה שחקנים שהצטיינו בקבוצה אחת עם המאמן הלאומי שלהם. בטורניר שלא מאפשר הכנה מוקדמת, עם ימים ספורים בלבד מהתאספות הסגל ועד למשחק הפתיחה, אי אפשר להגזים בחשיבות היתרון העצום הזה. אין עוד נבחרת כזו בטורניר, ולגרמנים יהיה קל מכולם.
כדאי להפנות זרקור מיוחד לכיוונו של מוסיאלה, כי פליק הוא הסיבה בגללה הוא בחר לייצג את גרמניה. הקשר המשיך לשחק בנבחרות הצעירות של אנגליה גם אחרי המעבר מצ'לסי לבאיירן ב-2019, וההחלטה הסופית לעבור צד התקבלה בפברואר 2021. ימים ספורים לאחר מכן, הודיע לב כי יפרוש אחרי אליפות אירופה, והיה ברור כשמש שפליק יחליפו. למוסיאלה היה מידע מוקדם בנושא, והוא העדיף את גרמניה בעיקר כדי להמשיך לעבוד עם המנטור אותו הוא מעריך יותר מכל. אליפות אירופה באה קצת מוקדם מבחינתו, והוא שולב פעמיים כמחליף מאוחר על ידי לב, אבל עכשיו העסק שונה לחלוטין.
למונדיאל הזה מגיע מוסיאלה על תקן אחד הכוכבים הצעירים הגדולים בתבל - אולי אפילו הטוב שבהם. יש לו 12 שערים ו-10 בישולים ב-22 משחקים העונה בכל המסגרות, וקצב הנסיקה עוצר נשימה. עם ראיית משחק פנומנלית, יכולת קבלת החלטות נדירה וכישורי כדרור מטריפים על שטחים קטנים מאוד, מדובר בשחקן שמסוגל להיות בטופ העולמי בעשור הקרוב, ואף מעבר לכך. אין מאמן מתאים יותר מפליק כדי להעניק לו את הבמה הגדולה, וזה בהחלט עשוי לקרות. מוסיאלה מסוגל להיות הכוכב הגדול ביותר בגביע העולם ב-2022, קל וחומר כאשר הוא מוקף בשחקנים שהוא מכיר מקבוצתו.
ביחד עם מוסיאלה, נוסעים לקטאר כוכבים צעירים בחוד שיחכו להזדמנות - קארים אדיימי בן ה-20 ויוסופה מוקוקו בן ה-17. פליק גם יכול להשתמש בשירותיו של קאי האברץ, רק בן 23, אבל כבר בעל ניסיון עשיר מאוד, כולל כיבוש שער ניצחון בגמר ליגת האלופות. יש פרשנים שגורסים כי הוא יהיה החלוץ המרכזי של הנבחרת בטורניר, גם אם זה ממש לא התפקיד האידיאלי עבורו, ואולי עדיך להימנע מכך. לשם כך זומן אפילו ניקלאס פולקרוג, חלוץ מרכזי הכי קלאסי ומיושן שאפשר לדמיין, שקיבל פרס בגיל 29 על כושר הבקעה מצוין במדי ברמן.
יש כאן גיוון רחב מאוד ובאופן כללי הסגל הגרמני עמוק מאוד. אם אילקאי גונדואן אמור להיות שחקן ספסל, למאמן באמת יש כאב ראש חיובי. שחקנים רבים יכולים למלא מספר עמדות במידת הצורך, ובראש קימיש שנשקל שוב כמגן ימני - התפקיד הבעייתי ביותר בסגל. נכון לעכשיו, פסל פליק את האפשרות הזו, וטילו קרר עשוי לשחק בעמדה, גם אם הוא בלם טבעי במקצועו. במרכז ההגנה יכול פליק לסמוך על אנטוניו רודיגר, ואליו אפשר לצוות את זולה המנוסה, את מתיאס גינטר השקט מפרייבורג או את ניקו שולטרבק שמוגדר כבלם העתיד של גרמניה.
למרות שהיו עד לא מכבר ספקות לא מעטים לגבי איוש התפקידים, זו נבחרת ללא נקודות תורפה בולטות. אין לה כוכב על אמיתי, אבל גם זה יתרון, כי מדובר בסגל ללא בעיות אגו - אין כמישהו כמו לותאר מתיאוס או מיכאל באלאק שעלול למשוך את כל השמיכה לכיוונו. עם הניסיון העצום של פליק במעמד, ועם תלכיד של כוכבים מנוסים מאוד שכבר זכו במונדיאל, כוכבים צעירים מאוד, ושכבת ביניים חיונית עם המון שחקנים בדיוק בשיא הקריירה, כמו קימיש, גורצקה וגנאברי, גרמניה היא בהחלט מועמדת לזכיה. והעובדה כי האוהדים בבית פסימיים רק תתרום לה.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק