הכל שאלה של תזמון. בדרך כלל כשאדם מגיע שיכור לטרקלין ההמתנה לפני טיסה בינלאומית, כשהוא מחזיק ביד בקבוק בירה וצועק בקולי קולות, הוא נעצר מיד על ידי כוחות האבטחה. אם הוא אוהד כדורגל, ועוד לובש חולצה של מקסיקו, באורח פלא הכל נסלח ומתקבל בהבנה. כך מגיעים לחדר ההמתנה ארבעה מחיקנוס, ששרים להם בהנאה וצווחים קריאות עידוד - בכל זמן ומקום אחרים "נורמליים" ההתנהגות שלהם עשויה להיחשב כחריגה, שלא לומר מאיימת, אבל באותו הערב שדה התעופה של אבו דאבי שימש לא רק כתחנת ביניים לקטאר, אלא כזירה קסומה של טרום-כדורגל, שבמסגרתה החוקים שונים, הקודים אחרים. וכן, מותר לצעוק ולהתרגש. כן, מותר לשיר בקולי קולות. והאנשים לא ייבהלו, לא יירתעו, אלא להיפך, יחייכו בהזדהות ויבינו את מקור ההתרגשות: נוסעים למונדיאל.
באותן דקות הכדורגל ניצח. את כל השחיתויות המכוערות, את ניצול העובדים, את הרס המשחק על ידי פקידים נבזיים, באותן דקות הכדורגל חזר להיות לא רק מקור לחדווה ונחת, אלא לשפה בינלאומית. כל חובב של המשחק יודע שכדורגל הוא שובר הקרח האולטימטיבי. אתה נמצא עם אדם זר, מתרבות שונה ומרוחקת, רק מתחיל לדבר איתו על כדורגל - ותוך דקה שניכם צוחקים, מהנהים זה לזה, מתווכחים בקולי קולות, מזדהים, מרגישים שמכירים. המשחק הוא אחווה.
וכך, לפתע בחדר ההמתנה, נעמדים להם חמישה ארגנטינאים ועונים למקסיקנים בשירה שכללה לא מעט קריאות "פוטאס", ואין כעס. אלה קללות נטולות אלימות, אין בהן איבה, רק בידור, פרץ של אנרגיה. והנה מגיעים האקוודוריאנים שצועקים ומקניטים גם הם בחיוך, ומהצד מביטים בהם אוהדת עם חולצה של קנדה, לידם אב ובנו מסרביה, שני אוהדי מרוקו ומשפחה שלמה לובשת את אותה חולצה של נבחרת ארה"ב, וכולם צועקים, כל אחד בסגנונו האישי והלאומי, כולם מעודדים שחקנים שלא נוכחים, כולם משועשעים ונהנים, ומרכיבים בעצם הווייתם את מה שהמונדיאל הזה אמור להיות: חגיגה בינלאומית.
למרבה הצער, החגיגה קצת נעצרת עם ההגעה לדוחא. ההשקעה ניכרת, אפשר ממש להרגיש את הכסף נשפך ללא חשבון וללא מעצורים, אבל זה לא מספיק. השלטים הגרנדיוזיים תלויים בכל מקום ומכסים מגדלי פאר, אבל בדיוק עליהם נושאי המגבעת כתבו את השורה "לפעמים אני עובר ליד בניינים ענקיים מקושטים, וזה לא עושה לי, כלום". כרגע הטורניר אפוף באנרגיות רעות התחושה הכוללת של הקהל שהמשחק שוב נגנב מהם וניתן לידיים רעות תמורת בצע כסף ורישעות, נוכחת בכל פינה.
העניין הוא שאוהדי כדורגל לא מבקשים הרבה מהמשחק. רובם, במיוחד המבוגרים שביניהם, זוכרים תקופות שבהן ישבו על יציעי אבן תחת השמש הקופחת, שתו טרופית ונשנשו בייגל עם זעתר, וזה הכל, זה הספיק. אף אחד לא מתרשם מהבנייה המוגזמת של דוחא, מהפאר הפרוע והמופרז הזה שלא פעם מתבטא בחוסר טעם. רוצים כדורגל אמיתי, לא עולם מלאכותי.
הכסף הקטארי עושה את הפעולה ההפוכה. לא רק שהוא לא מרשים אף אחד, אלא מעורר אנטגוניזם. לא רק שהוא לא מייצר תחושת יוקרה, אלא מקומם. כל מרצדס שעוברת מזכירה את העוול שבזכייה של קטאר. כל מגדל משרדים יפהפה מעלה מחשבות על מעטפות חומות שמחליפות ידיים. כל השלטים, התמונות, הדגלים - הכל מרגיש כמו עוד ניסיון לקנות משהו שלא מגיע להם. אבל היסטוריה, מסורת או אווירה, אלה דברים שאי אפשר לקנות.
למשל, האצטדיונים. בכל כמה קילומטרים בעיר מזהים אצטדיון חדש וחדיש, שנבנה במיוחד, ומי יודע כמה זמן יחזיק. איך אפשר להשוות את זה לאצטדיונים באירופה או בדרום אמריקה, למשל, שלכל אחד מהם אופי ייחודי, ושכבה של היסטוריה. כל אחד מהם מלא בכל שבת ברבבות צופים. כל אחד מהם הוא לא סתם אצטדיון, אלא בית קדוש עבור רבים, שכל פינת בטון בו ספוגה וחוותה אין-סוף רגעים בלתי נשכחים. איך אפשר להשוות את זה למבנה שהוקם עבור ימים ספורים, רק בשביל לנקות תדמית של מדינה מושחתת.
גם הלב של המשחק - הקהל - כרגע לא מציף את הרחובות של דוחא, שככל שהם מקושטים וריקים כך גורמים ליותר דכדוך וכעס. סביר להניח שהמצב ישתפר, כי למעשה הטורניר טרם החל וככל שיותר נבחרות יתחילו לשחק יזרמו למדינה יותר אוהדים, אבל כרגע לפחות העסק מתקשה להתרומם. רבבות המתנדבים פרושים ברחובות דוחא, מלאים בכוונות טובות, וכרגע אין להם למי לסייע. התפאורה המושקעת לרגעים נראית פתטית וחסרת מודעות.
מה שקטאר צריכה עכשיו נואשות זה שהכדורגל כבר יתחיל. שייפתחו המשחקים, ועל המגרש יעלו ויופיעו השחקנים והנבחרות, מסי וארגנטינה, ניימאר וברזיל, גרמניה המאיימת, צרפת ופורטוגל, ואיתם כל הזיכרונות והיוקרה של הטורניר. שיהיו גולים, תקצירים, רגעי היילייט, תמונות של שמחה מהיציעים, חגיגות, הלם, העיקר שכבר יתחיל משהו שיסיח את דעתו של העולם מהדברים שמסביב, ויחזיר אותו לדבר על הטורניר האהוב. שנראה תקצירים מקטאר, דרמות מקטאר, רגעי אושר ודמעות של בכי מקטאר, משהו שיוסיף קצת עומק לקטאר. כי כרגע היא רק מפריעה.