חגיגה חמודה כזאת כמעט שלא רואים במגרשי כדורגל. היא שמורה לפסטיבלי קומיקס, או לצעירים המבולבלים מהקומה העליונה של דיזנגוף סנטר. האוהדים היפנים יצאו אתמול אתמול מאצטדיון חאליפה בצהלות ניצחון, ואי אפשר היה להוריד את העיניים מהתחפושות המושקעות שלהם. מעבר להמון הלבוש בכחול המסורתי, בזה אחר זה הם יצאו מחופשים ומאופרים, ונתנו תחושה של קומיקון, לא מגרש כדורגל. חלק לבשו מדי לוחם מסורתיים, ולצדם נשים שהתחפשו לגיישות עם קימונו ומניפות; אחר גילח את ראשו כדי לייצר קרחת מסורתית של סמוראי, וחברו לבש מדי סומו; הצעירים נראו כמו דמויות אנימה, עם תסרוקות מוקפדות עם השוונציים השפיציים שיורדים על העיניים, ובכלל, כולם צבעוניים ומלאי אביזרים, מחויבים להצגה. ההשקעה הייתה מרשימה ומלאת גאווה לאומית וחיבור למסורת, אבל גם עם המון הומור עצמי ונטולת חשיבות עצמית. פשוט נהנים.
כשהם חגגו בסיום את הניצחון המדהים על גרמניה, אי אפשר היה שלא לשמוח עבורם. בדיוק כמו שבמהלך המשחק אי אפשר היה שלא להצטרף במחיאות כפיים לקריאת העידוד שלהם, שנשמעה באופן רפטטיבי ביציעים, ללא הפסקה. אין להם הרבה שירי עידוד ליפנים, אבל את אלה שיש הם שרו בעקביות ובקול גאה, גם כשהיו בפיגור מול גרמניה הפייבוריטית. אותו שיר, אותה קריאה, שוב ושוב, בלי להפסיק, בלי להיכנע, שילוב של רוח לחימה יפנית עם מחויבות לעשות את הדבר "הנכון": לא לוותר.
זה השתלם. היפנים הדהימו את גרמניה עם מהפך במחצית השנייה, וכמו במקרה של הסעודים מול ארגנטינה, זאת לא הייתה גניבה, אלא בזכות לחץ גדול, נחישות ואמונה. אפשר היה לחוש איך האמונה של השחקנים היפנים הולכת וגוברת ככל שהתקדם המשחק, לאור העובדה שזה היה בהתאם לעלייה בווליום של הקהל התומך: אלה נותנים את הנשמה ביציע, ואלה על המגרש. ככה חונכו. ובדיוק כמו במקרה של הסעודים, גם הפעם זה היה מעורר קנאה, לראות את הכושר הגופני, את המוטיבציה הגדולה, את הריצה הבלתי פוסקת, את העובדה שלא נבהלו מהפיגור המוקדם או מהשמות הגדולים של היריבה. גם הפעם היפנים הראו אומץ וכבוד לאומי.
ובדיוק כמו שהאוהדים היפנים לא התביישו להתחפש לדמויות מהמורשת היפנית ומהמסורת העתיקה, ככה חלקם גם לא התבייש בסיום להשלים את המסורת החדשה-ישנה שהפכה ללעג בעולם הספורט: לאסוף את האשפה מהיציע. מאחר שבעיניים מערביות זו נראית התנהגות ממש תמוהה ומופרכת, בסיום נתקלתי מחוץ לאצטדיון בחבורת אוהדים יפנים צעירים, צוהלים ומחויכים, וניצלתי את האופוריה שבאוויר כדי לשאול אותם לפשר ההתנהגות ה"לא שגרתית", שגורמת להם במקום ללכת הביתה לקחת שקית אשפה ענקית ולהתחיל ללקט זבל של אחרים.
מה מוביל אוהדי כדורגל ללקט ניירות ובקבוקים לשקיות ענקיות? האם מדובר בקלישאה שהתאהבתם בה, או שאתם באמת עושים את זה מתוך אמונה במהלך? "כולם שואלים את זה", אמר לי אחד מהם, נבוך מהפנייה אליו, קצת עייף ממנה, "ניצחנו עכשיו את גרמניה, ועל זה אתה מדבר?". התנצלתי, החמאתי, אבל התעקשתי, הלא גם במערב יש אנשים שאוהבים סדר וניקיון, גם לנו צורם לראות לכלוך, גם אצלנו לא כולם משליכים אשפה על הרצפה - אבל ממש ללבוש כפפות גומי, לקחת שקית ולאסוף את הזבל ואת הטינופת שהצטברו מתחת לכיסאות?
"מה לא ברור, זה עניין של אחריות חברתית", אמרו לי הצעירים המחויכים, "כמו שלימדו אותנו שבחיים צריך לכבד את האחר ולקוד קידה, גם בספורט צריך לכבד את היריב, אבל גם את המגרש, את הזירה, את הסביבה שבה אתה נמצא. ובדיוק כמו שהשחקנים ישמרו על חדר הלבשה נקי ויאספו אחריהם את הבקבוקים והחפצים שלהם ולא ישאירו אחריהם כלום, כך גם האוהדים ידאגו לניקיון. ככה חונכנו". חייכתי ושוב החמאתי על הניצחון, שוב התנצלתי אם נפגעו מהשאלה, לא התכוונתי לגחך או להגחיך, זה רק מסקרנות - אבל הפערים התרבותיים בינם לבין הפרחח המזרח תיכוני שמולם היו מוחשיים מתמיד.
אז הנה בקצרה עוד הסבר קטן למה הם חוזרים מפיגור מול האימפריה מגרמניה, ואנחנו עדיין לא שם. כי זה לא משנה אם מדובר בתחפושת ואיפור למשחק, בקריאות עידוד ביציע, בריצה על הדשא, באימונים ובעבודה הקשה - את הכל הם עושים עד הסוף, בשיא הרצינות, במלוא המחויבות, מתוך כבוד, כי ככה חונכו, לעשות את הדבר הנכון. לא תמיד זה עובד, לא תמיד זה מספיק, אבל אתמול הכל התחבר.
מנגד, הקהל הגרמני באצטדיון היה שקט מאוד. לא הגיעו הרבה גרמנים לדוחא, ולא ממש הורגשה הנוכחות שלהם. כמו במקרה של ארגנטינה, דווקא שער היתרון המוקדם הכניס את הפייבוריטית לתרדמת ונתן לה ביטחון עצמי מוגזם, שאף גרם לשחקניה ללגלג קצת על יריבתה ולזלזל בה. המצב שנוצר בבית המוקדם מסבך מאוד את הגרמנים. הוא יקשה עליהם להעפיל לשלב הבא. הם עם הגב לקיר, תחת לחץ גדול, והדחה מוקדמת נראית כרגע כמו אופציה מאוד ריאלית. אז למה אף אחד לא ממהר או מעז להספיד את סיכוייהם? זה פשוט עניין של מסורת.
ללוח שידורי המונדיאל המלא