אין להסיק ממחזור ראשון שום דבר מהותי - גלובלי מהמתרחש בכדורגל העולמי, אבל אפשר לחוש במשבי רוח מדי פעם. למשל, ההתרסקות במחזור הראשון בשלב הבתים של ארגנטינה וגרמניה, שתי נבחרות שהיו בגמר המונדיאל רק לפני שמונה שנים, כולל שחקנים שהיו שם והפסידו השבוע לערב הסעודית ויפן, שתי נבחרות אסיאתיות. אם נוסיף לכך את איטליה, שכלל לא העפילה למונדיאל, יש לנו פה שלוש זוכות בעשרה מונדיאלים במצטבר שנכשלו עד כה.
איך בעצם קורה שלצד מופעי פתיחה מזהירים כמו של ספרד, אנגליה, צרפת וברזיל - גם הן זוכות מונדיאלים - הגיעו שני ההפסדים הסנסציוניים האלה? אחרי הכל, גם על קלישאת "צמצום הפערים" אין פה מסקנות ברורות לאור ההופעות של איראן, קטאר, קוסטה ריקה ואוסטרליה. יש פה הרבה יותר מהפסד סנסציוני פה ושם - במקרה הזה שתיים מהסנסציות הגדולות ביותר בהיסטוריה התרחשו בהפרש של קצת יותר מ-24 שעות - יש פה תזוזה של לוחות טקטוניים.
בשנה שעברה נפלה מזימת הקמת הסופר ליג. מבין 12 קבוצות העל שזממו להקים ליגת על פורצת גבולות, נשארו בתמונה אולי שלוש. יש שלושה מועדונים אחרים - פ.ס.ז', באיירן מינכן ובורוסיה דורטמונד - שלא רוצות להצטרף בכלל.
יש במזימה הזו יותר מאשר הפיכת הכדורגל האירופי למשהו כמו היורוליג בכדורסל - מועדון סגור של קבוצות על - יש פה סכנה לכדורגל הנבחרות, שגם כך סובל משמעותית מהמועדונים הגדולים, בדיוק מה שקרה בהתנגשות בין פיב"א ליול"ב.
אם היה סופר ליג, ספק אם פיפ"א - על כל מושחתיה - הייתה מסוגלת להוציא לפועל מונדיאל באמצע העונה, בסוף הסתיו. ספק אם פיפ"א הייתה בכלל נותרת כגוף החזק בכדורגל העולמי, בטח לא אופ"א. אבל גם בלי סופר ליג, רואים את ההשפעה של המועדונים על הנבחרות.
ברצלונה למשל, ש"שלחה" למונדיאל 17 שחקנים (יותר מכל קבוצה אחרת באירופה) ולא יכולה בימים האלה לערוך אימון אחד אפקטיבי, הזהירה את נבחרת אורוגוואי לבל תאיץ את החלמתו של הבלם רונאלד אראוחו. אני בספק אם ברצלונה, מוליכת הליגה הספרדית, הייתה יכולה לאיים ככה על התאחדות חזקה יותר, הרי לאורוגוואי יש סגל שהוא כמעט מלא בליגיונרים, תלוי בהם. אבל מה שיותר מדהים בסיפור הזה הוא שאורוגוואי נכנעה.
נבחרת הצ'רואות, שמשחקת מהלב והנשמה, נכנעת לתכתיב של מועדון כדורגל שאפילו לא מהיבשת שלה. אפשר לחפש באורוגוואי סיבות אחרות להופעה החלשה שלה מול דרום קוריאה במחזור הראשון, אבל הווייב הנהדר סביב הנבחרת הזו, בעיקר לאחר מינויו של דייגו אלונסו כמאמן, נעלם כלא היה. אי אפשר שלא לחשוב שכל החפירה הזו סביב הנבחרת לא השפיעה עליה, לא משפיעה על ארגנטינה או גרמניה, פולין וקרואטיה שנראו במחזור הראשון כמו צל חיוור של עצמן.
שחקן כדורגל, בעיקר כזה שמשחק שנים מחוץ למולדתו, מתקשה למצוא את הדרייב להגיע ולתרום בחזרה לקהילה שיצרה אותו. יש יוצאי דופן כמו כריסטיאנו רונאלדו, שבכה אתמול בהמנון, אבל הוא הגיע למונדיאל הזה כועס, וזה טוב לווייב. האחרים נראים, אפעס, קצת פחות כועסים. הם זוכרים מי משלם להם, באיזה ארמונות גרות הנשים שלהם, מאיפה באו ולאן הגיעו, ומתקשים לעשות את הסוויץ'. ככל שינקפו השנים ויצמחו עוד פרוייקטים כמו סופר ליג, אנחנו נמצא את עצמנו על סף סיום עידן המונדיאלים, בטח בתוכנית של פיפ"א עם הגדלת הטורניר הזה ל-48 נבחרות ו-80 משחקים. המועדונים לא יתנו לזה יד, השחקנים לא ישתפו עם זה פעולה, ונבחרות גדולות ימשיכו להפסיד לנבחרות ממש קטנות, כי השחקנים פחות מחויבים למולדת ויותר למי שמשלם להם משכורת.
ובכל זאת, איך אפשר להסביר את הדרך שבה השיגו ערב הסעודית, יפן ודרום קוריאה שבע נקודות לשש הנבחרות של אסיה במחזור הראשון? יש לכך מספר סיבות. ראשית, המונדיאל באסיה, יותר מזה - במקום שבו אסיה נוהגת לארח טורנירים בינלאומיים, משחקי גמר של ליגת האלופות היבשתית, ונבחרות או קבוצות זרות. לצאת ולשחק בקטאר, איחוד האמירויות או סעודיה, זה חלק מהמסעות השיווקיים של אותם מועדונים שהזכרנו קודם - הכוחות החזקים בשוק. יש באסיה כסף בלתי מוגבל - תזכרו איזה משכורת הייתה לערן זהבי בסין - והוא קונה הכל, גם את לוחות הזמנים והכבוד של האירופיים. התחושה שהם בבית עוזרת לנבחרות האסיאתיות הגדולות. בתכל'ס, הקהל במשחקים שלהן הוא כמעט ביתי. במונדיאל הקודם שנערך באסיה, עלתה דרום קוריאה לחצי הגמר ויפן לשמינית הגמר. זה נגמר עם 35 אחוזי הצלחה לנבחרות האסיאתיות, עכשיו יש להן 39 אחוזי הצלחה, יותר מההצלחה של מרכז אמריקה ואפריקה. הליגות באסיה עשירות יותר, מושכות יותר שחקנים בעלי שם. כולם ציפו כבר מזמן שאפריקה הכישרונית תשלח נבחרות לגמרים של מונדיאל, אבל הן לא עוברות את רבע הגמר, בקושי את שלב הבתים. אין באפריקה ליגות חזקות, באסיה יש.
כדי להבין למה יפן וערב הסעודית כן וקטאר לא, אפשר לראות מה קורה בליגת האלופות האסיאתית: בחמשת הגמרים האחרונים זכו פעמיים אל הילאל הסעודית, שתי קבוצות יפנית ואחת מדרום קוריאה. הקטארים יכולים להשתתף בקופה אמריקה לפני מונדיאל, אבל בלי ליגה שוברת תקרות זכוכית, אין להם סיכוי, אפילו בבית.
בשולי הדברים האלה כדאי להזכיר שב-1978 סולקה ישראל מההתאחדות האסיאתית אחרי יותר מ-20 שנה, ואחרי שלושה מונדיאלים אליהן ניסתה להגיע דרכה. ב-1970 זה קרה כשלמוקדמות נרשמו שש נבחרות וישראל פגשה רק שתיים מהן (בשלושה משחקי בית), דווקא אלה מאוקיאניה. האם לאור היחסים המלבלבים עם מדינות המפרץ, אולי כדאי לשקול חזרה לאסיה, כדי להגיע סוף סוף למונדיאל? הייתי מתלהב פחות. ישראל לא מסוגלת היום לסיים בין חמש הנבחרות הבכירות באסיה, אלא אם יהיה גל פרישה על רקע פוליטי. יש לה יותר סיכוי להגיע למונדיאל דרך ליגת האומות באירופה. אסיה התקדמה יותר מאירופה בכדורגל העולמי.
כריסטיאנו רונאלדו הפך אתמול לשחקן הראשון בהיסטוריה שכובש בחמישה מונדיאלים רצופים, שיא שקשה להאמין שאפשר לשבור, גם כי צריך לשחק בכל מונדיאל, מגיל 20 ועד גיל 40 כדי להשתתף בשישה מונדיאלים, ולכבוש? נו באמת, זה רק רונאלדו יכול.
רונאלדו בן 37 וחצי, פנדל זה משהו שהוא עדיין יכול להבקיע, גם מסי. היכולות שלהם בשאר הפרמטרים בצניחה, בחלקה אפילו חופשית. גם ההופעה החיוורת של לואיס סוארס, העליה מהספסל של אדינסון קבאני והכלום שראינו מלוקה מודריץ' מזכירים לנו שבתכל'ס, יש גיל שבו כבר קשה לתפקיד מבעבר. אוליביה ז'ירו יוצא דופן, אבל מי שלא ממש שוחה בכדורגל העולמי הופתע לשמוע שהוא - דווקא הוא - הפך למלך השערים של נבחרת צרפת יחד עם תיירי הנרי. ז'ירו כל כך אנדרייטד, שאפשר לנחש שאם הייתה לו את ההילה שהייתה לאלה שהזכרנו קודם, אפילו כמו זו של הנרי, לא בטוח שהוא היה מתפקד כמו במשחק מול אוסטרליה. אתה צריך להיות נסים כהן או רוג'ר מילה או ז'ירו במקרה הזה, כדי לעבור מתחת לרדאר הלחצים והמשכורות המנופחות ולשחק בגילאים האלה כמו ששיחקת בעבר. אז למה רונאלדו? אמרנו כבר, הוא בא עצבני, חבל על הזמן.
אני לא רוצה לבקר את הקולגות שלי שמבלים כרגע בקטאר, אבל יש תחושה חמוצה שעולה מהמונדיאל הזה, והיא לאו דווקא משתקפת מעל מסכי הטלוויזיה, אלא מהדיווחים של "שליחנו המיוחדים". מחאות, הגבלות על להט"בים, איסור על מכירת אלכוהול במגרשים, אפליקציות שלא עובדות, בעיית שתייה, ניפוח מספרי צופים, וכל מיני דברים שהופכים את המונדיאל האסור הזה למשהו נורא.
מצטער, זה לא מה שרואים בטלוויזיה. רואים קהל שמח - אבל רואים ממש קהל - מתחמי פאן-זון גדושים, ברור גם שיש אלכוהול במקומות רבים בקטאר, יש כדורגל, ונבחרת גרמניה נראתה קצת תלושה עם מחאת סתימת הפיות שלה, בטח בהתחשב בהיסטוריה של המדינה אותה היא מייצגת.
שוב, ברור שהפוליטיקה מחלחלת גם לארגונים א-פוליטיים לכאורה, ואירוח בקטאר נשמע מופרך כמו הסיכוי שכבר בעוד שמונה שנים סעודיה - שם חוקי המדינה נוראיים הרבה יותר - תארח מונדיאל (יחד עם מצרים ויוון), אבל אנחנו חיים בעולם שלא כולם חיים לפי הכללים שלנו, ובמונדיאל, זה הרבה פחות חשוב מהמפגש הבין-תרבותי, האסקפיזם, והכדורגל - אינעל העולם - הכדורגל עצמו.