נדיר שהכדורגל העולמי מסדר לנו משחקים כמו ארה"ב נגד איראן. קונפליקט ספורטיבי מטורף - כל טעות יכולה להכריע מי תעלה לשלב הבא, שמשתלב עם קונפליקט פוליטי שלא ייגמר גם עוד 2,000 שנה - והכל בסיר לחץ שמאות מיליוני אנשים צופים בו. ומה שעוד יותר נדיר הוא שכמו בסרט הוליוודי הגון - הטובים פותחים חזק, הרעים כמעט עושים טוויסט, אבל בסוף הניצחון נמצא בידיים הנכונות.
אי אפשר להעביר ביקורת על המונדיאל בקטאר ולהחריג ממנה את איראן. נכון, הנבחרת לא בדיוק עפה על השלטון במדינה, בלשון המעטה, ויש מצב טוב שמרבית האוהדים שעודדו ללא הרף במשך כל 105 הדקות של המשחק ביום שלישי חולמים על הרגע שבו האייתוללות ייעלמו מהעולם ויניחו לתרבות האיראנית, אחת המעצמות החשובות בעולם מאז ומעולם, לחזור ולשגשג ולהיפתח למערב. אבל בינתיים הדיקטטורים האלימים שולטים באיראן, מדכאים בה ברצחנות כל שאיפה לחופש ולכן - אי אפשר היה לתת לאיראן להשתתף במונדיאל, ואם משום מה כבר נתנו לה - שלא תעלה לשלב הבא. הרי על רוסיה כולם היו גברים, והנבחרת של פוטין מוגלית בצדק. אבל אם כבר פוליטיזציה של הספורט, אז למה לא עד הסוף? ואגב, התגובות שיצאו מאיראן אחרי ההפסד לארה"ב רק מוכיחות עד כמה כל העסק שם מטונף, והבדיחות על עונשים לשחקנים ולמשפחותיהם עלולות להפוך בכל רגע לסיפור נוראי.
מהצד השני, התייצבה מול האיראנים הנבחרת שמייצגת (עדיין, למרות הרגרסיה היחסית) את האומה הגדולה, הליברלית והמאפשרת ביותר בעולם. ומילא זה, איזה כדורגל מהמם שיחקה ארה"ב! איך אפשר שלא לאהוב את הנבחרת הזו, איך אפשר שלא לרצות בהצלחה שלה? עם הבן של ג'ורג' וואה בתור החלוץ המעצבן שאיזה סוכן שרלטן דחף למאמן רגע לפני סגירת מועד ההעברות, עם קישור מבריק שלא מפסיק לרוץ ולעבוד בכל חלקי המגרש, עם שני מגינים שהם חלומו של כל מי שאוהב כדורגל (סרג'יניו דסט זה שם של צב נינג'ה, וגם יש לו אנרגיה של אחד כזה).
כמו תמיד, נבחרת כיפית כל כך תקפיד להציג כדורגל נאיבי, שבו היא כמעט לא מנצחת משחק שהיה אמור להיגמר בכמה שערים לטובתה, אבל אם מסתכלים על הביצועים האמריקאיים עד עכשיו, בשלושת המשחקים הם נתנו לפחות מחצית אחת מעולה, ולמעט הטעות מול ווילס - הם עוברים מונדיאל נפלא. גם האיראנים היו יכולים לנצל את התמימות הזו, וכמעט השוו בתוספת הזמן, אבל החוקים של הוליווד חזקים גם מאלה של הכדורגל (לפחות בינתיים).
עכשיו האמריקאים סוף־סוף בשלב הבא, צריכים לנער מעצמם את הנאיביות באופן בהול ולהתייצב לשמינית הגמר מול הולנד עם רעל בעיניים. ההולנדים לא מציגים כדורגל מרהיב, בלשון המעטה, כשגם סנגל וגם אקוודור נראו טוב מהם (אבל כרגיל אצל הנבחרות האלה, לא הצליחו לנצח את המשחק). יש בהולנד כל כך הרבה דברים מעצבנים שממש מקשים על כל ניסיון להתחבר לנבחרת הזו ולאהוד אותה. כלומר, נכון ששיניתם את הכדורגל לפני 50 שנה, אבל מאז, איך אומרים, עברו 50 שנה. הולנד מייצגת את העולם הישן, הממסדי יותר, העייף. זה לא אומר שהיא לא תגיע רחוק במונדיאל הזה, אולי דווקא להפך - בדיוק בגלל התכונות האלה.
לעומת זאת, האמריקאים הם אש ותמרות עשן. העולם החדש. צב הנינג'ה דסט הוא המגן הטוב ביותר במונדיאל, ואולי היחיד בעולם שמקבל מהמאמן שלו קנס אם הוא יורד להגנה. יוסף מוסא ו־ווסטון מק'קני הם מפעל מתוקתק של חילוצי כדור ובניית התקפות, תענוג להסתכל על כל מהלך שלהם. הם צעירים, הם נמרצים, הם רצים, הם רוצים.
בעת החדשה, הישג השיא של ארה"ב הוא רבע הגמר במונדיאל שנערך בקוריאה וביפן לפני 20 שנה (ב־1930 האמריקאים הגיעו לחצי הגמר). האמריקאים וההולנדים מעולם לא נפגשו במסגרת הגביע העולמי, כך שאין משחק עבר להיתלות בו. מה יש לנו? נבחרת אחת שמשחקת כדורגל שובה לב אבל נאיבי בטירוף, וקבוצה אחת שמשחקת כדורגל מעצבן, אבל יעיל ברמה מלחיצה. איך ייגמר משחק הנוקאאוט הראשון של גביע העולם בקטאר 2022? אפשר לקוות שזה יהיה ההפסד האחרון של קבוצה שמשחקת בכתום ב־100 השנים הבאות, אבל סביר להניח שהתסריטים הקלאסיים כבר מוכנים, וסרג'יניו דסט יחזור הביתה למאסטר ספלינטר.