הציניקנים והמבקרים אומרים שזה לא היה "דור זהב" אמיתי, שהוא לא הוכיח את עצמו ככזה. יותר מדי שחקנים לא עמדו בציפיות ונעלמו הם מסבירים ומוסיפים שאלו שכן פרצו גבולות, לא הצליחו להצעיד את הנבחרת הבוגרת של פורטוגל להישגים בשנים הבאות. הם יכולים להמשיך להתלונן, אבל רוב אוהדי הכדורגל הפורטוגלי ימשיכו להדביק לאותן נבחרות נוער אגדיות את הכינוי Geracao de Ouro, בשבילם הן תמיד יהיו "דור הזהב".
לפני כחודש ההתאחדות לכדורגל של פורטוגל ציינה 25 שנים לאחד מהישגי השיא של הכדורגל המקומי זכייה באליפות העולם לנבחרות עד גיל 20. רבע מאה עברה ומרבית השחקנים התאספו לארוחת ערב חגיגית בה העלו זיכרונות מנסיעה בלתי נשכחת לערב הסעודית. זהו סיפורה של נבחרת פורטוגל עד גיל 20, מודל 1989.
***
עד 1989, הנבחרת הצעירה של פורטוגל הופיעה רק פעם במונדיאליטו - ביפן 1979, אז היא הודחה ברבע הגמר על ידי אורוגוואי של רובן פאס וחורחה באריוס. אלא שעכשיו אלו היו ימים חדשים, הימים של קרלוס קיירוש. שוער העבר הצעיר נטש קריירה משחק נשכחת במוזמביק לטובת לימודים ועמידה על הקווים. עד 1987 הניסיון שלו הסתכם בתפקיד עוזר מאמן אשטוריל, אבל הוא עשה מספיק בשביל לשכנע את ראשי ההתאחדות למנות אותו למאמן העל של נבחרות הנוער.
קיירוש ביקר באימונים של קבוצות נוער ברחבי המדינה, עקב באדיקות אחרי משחקים, הכין רשימות מדוקדקות. בניגוד לחלק מקודמיו, הוא ראה בתפקיד החדש שלו שליחות של ממש. שנים ארוכות לאחר מכן גם הסביר: "עבדנו מאוד קשה כדי לבנות מערכת בריאה ונכונה. התמקדנו בפיתוח של מחשבה לא רק על ההווה, אלא גם על העתיד".
כבר בשנה השנייה שלו בתפקיד, קיירוש הוליך את פורטוגל לטורניר הגמר של אליפות אירופה עד גיל 18 (באותן שנים גיל נוער היה 18 ולא 19 כמו היום) על חשבון מערב גרמניה וצרפת. במשחקים בצ'כיה הנבחרת שלו עברה את הולנד ברבע הגמר, דילגה מעל ספרד בחצי ונעצרה רק עם הפסד 3:1 לברית המועצות בקרב על התואר. המקום השני הספיק בשביל להבטיח כרטיס לאליפות העולם עד גיל 20 שנערכה בשנה הבאה, 1989, בערב הסעודית.
פורטוגל הוגרלה לבית א' ביחד עם המארחת ועם צ'כוסלובקיה וניגריה. היא נחשבה לנבחרת טובה, אבל בוודאי לא למועמדת לזכייה. ספרד של סנטיאגו קניסארס ואיסמאל אורסאיס וארגנטינה של דייגו סימאונה ורוברטו בונאנו היו יותר אטרקטיביות. אלופת אירופה, ברית המועצות - עם אולג סאלנקו המאיים בחוד ועם נציגים מהנבחרת שזכתה באליפות העולם לנערים שנתיים לפני כן הייתה אפילו מבריקה יותר, ומעל כולן ברזיל, אליה נגיע בהמשך.
פורטוגל לא הייתה יכולה להתחרות בניצוץ של היריבות האימתניות, אבל היא הייתה נבחרת מלאה באופי. במשחק הראשון, חלוץ ז'יל ויסנטה, פאולו אלבש, נגח פנימה בדקה ה-88 כדי להעניק לנבחרת של קיירוש 0:1 על צ'כוסלובקיה ובמחזור השני היא גברה על ניגריה בתוצאה זהה אחרי עוד שער מאוחר, הפעם של ז'ואאו פינטו 11 דקות לסיום.
קיירוש ושחקניו הבטיחו את העלייה לרבע הגמר אחרי שני מחזורים ו-180 דקות של שער נקי, ואולי בגלל זה קרסו במשחק השלישי והאחרון בשלב הבתים - תבוסה 3:0 נגד ערב הסעודית בתום תצוגה הגנתית מביכה. תיקו בין ניגריה לצ'כוסלובקיה במשחק המקביל, גרם לכך שפורטוגל העפילה לשלב הבא מהמקום הראשון למרות התבוסה. את ההפסד עצמו קיירוש הפך לשיעור.
ז'ואאו פינטו היה החבר השני הכי צעיר בסגל של פורטוגל באותה אליפות. בן 17 בלבד, אחד משני שחקנים שבעוד שנתיים ילבשו את מדי הנבחרת גם במונדיאליטו הביתי (השני היה השוער פרננדו ברסארד). החלוץ המצטיין סיפר פעם: "למדתי מקיירוש דברים שלקחתי איתי לאורך כל הקריירה. הפרופסור היה לומד את היריבות במשך שעות, הוא היה יודע בדיוק מה הם היתרונות של כל נבחרת ומפענח את כל נקודות התורפה שלהן". וכך אכן היה.
אחרי התבוסה 3:0 לערב הסעודית, קיירוש הבין שישנה עוד מלאכה רבה והוא כפי שציין פינטו - היה איש עבודה. השחקנים באדום-ירוק לא ספגו עד אותו משחק, ולא הוציאו אפילו כדור אחד מהרשת אחריו. ברבע הגמר הגיע עוד ניצחון 0:1, הפעם על קולומביה משער של ז'ורז'ה קאוטו. בינתיים ספרד וברית המועצות הודחו ופתאום פורטוגל הייתה יכולה לחלום. הבעיה הייתה שבחצי הגמר המתינה לה ברזיל.
הנבחרת הדרום אמריקאית נחשבה אז לנבחרת הטובה בעולם וגם הייתה לה מסורת. היא זכתה באליפויות ב-1983 וב-1985 ולטורניר בערב הסעודית הגיעה כאלופת דרום אמריקה הגאה. פייבוריטית פר אקסלנס. עם שחקנים כמואסיר, סוני אנדרסון, לאונרדו, ובעיקר הכוכב הגדול ביסמארק שנבחר לשחקן הטורניר, ברזיל נראתה בדרכה הבטוחה להנפת הגביע.
הסלסאו הצעירים ניצחו את מזרח גרמניה, הביסו את מאלי והתגברו בקלות על ארה"ב, בדרך למאזן מושלם של שש נקודות משש אפשריות בבית המוקדם, והפרש שערים 1:10. ברבע הגמר השחקנים של רנה סימואש ניצחו את ארגנטינה 0:1 ובשלב הזה הם כבר נחשבו לא רק לפייבוריטים לזכייה, אלא למועמדים היחידים. פורטוגל נראתה אז בסך הכול כמו הקורבן הבא.
כ-15 אלף צופים הגיעו לאצטדיון המלך פאהד, לראות עוד קונצרט של השחקנים בצהוב-כחול, אבל ההצגה הפעם הייתה שייכת לאנדרדוג. ברזיל הייתה כשרונית, אבל פורטוגל הייתה מגובשת, מסודרת וגם מנצחת. הנבחרת הדרום אמריקאית ניסתה לפרוץ את ההגנה הפורטוגלית ולא הצליחה, ובדקה ה-68 ז'ורז'ה קאוטו הגביה משמאל, רוג'ריו הרחיק לא טוב ואמראל בעט מקרוב פנימה. 0:1 מפתיע לפורטוגל, שהספיק לניצחון ולעלייה לגמר.
במשחק על התואר העבודה הייתה קלה יחסית. שוב ניגריה עליה הנבחרת של קיירוש כבר גברה בשלב הבתים, שוב ניצחון, הפעם 0:2 משערים של אבל סילבה וז'ורז'ה קאוטו. לראשונה בהיסטוריה, פורטוגל זכתה באליפות העולם. היא כבשה רק שישה שערים הכי מעט בהיסטוריה לנבחרת זוכה אבל גם לא ספגה בחמישה מתוך שישה משחקים.
כחודשיים אחרי החגיגות בריאד, קיירוש הוליך את הנבחרת עד גיל 16 לזכייה באליפות אירופה. על הבסיס של אותה נבחרת נערים, הוא בנה את הנבחרת שזכתה באליפות העולם עד גיל 20 ב-1991. שלוש שנים, שלושה תארים בולטים ואינספור שמות גדולים. פרננדו קאוטו ופאולו סוזה (ששותף רק בשני משחקים) הפכו לשמות הגדולים שצמחו מתוך הנבחרת של 1989, לואיס פיגו, רוי קוסטה וז'ורז'ה קוסטה היו שם כעבור שנתיים.
ההישגים הביאו לשינוי מהותי בכדורגל המקומי והבלם פדרו ואלידו, שהיום משמש כעוזר מאמן בקבוצת הנוער של בנפיקה, הסביר "זה היה זמן של מהפכה אמיתית בכדורגל הפורטוגלי. באותה תקופה הכדורגל שלנו היה מלא בזרים, בעיקר ברזילאים. לא האמינו בצעירים, אבל אחרי האליפות של 89' הכול השתנה. זה היה 'דור זהב' אמיתי, בשנים הללו היו לפורטוגל כמה מהשחקנים הכי טובים בעולם בגילאים הללו. הנבחרת של 89' הייתה נבחרת על עבודה קשה, הנבחרת של 91' הייתה נבחרת של כישרון".
למרות ההצלחה, רבים מהשחקנים לא הצליחו להשתמש בטורניר בערב הסעודית כמקפצה לקריירה. הקפטן טוזה היה אחד מהם, אבל הוא סיכם: "ההישג הזה יישאר לנצח. 25 שנים אחרי, עדיין קשה לתאר את ההרגשה. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. היו שם שחקנים שלא הצליחו להגיע לטופ העולמי, כמוני, אבל הם תמיד יהיו אלופי העולם".