תשאלו את השמש: מה מקפיץ לברזילאים את הפיוז?

כאילו כדי להשוויץ באדישות הברזילאית, אפילו השמש של סאו פאולו עולה באיחור. שש וחצי, שבע, ובקושי רואים אור. שבע וחצי מגרד את האפור. ופני הדור כפני השמש.

לפקקים של העיר הענקית התוועדתם כבר אתמול, אבל גם בשיא הפקק בקושי תשמעו כאן צפירה של רכב - אולי רק בדאונטאון וגם זה בעיקר מהאופנוענים המשוגעים. אולי יום אחד זה לא מהווה בשביל מדגם מייצג לעיר הזו, אך חמש שעות של תנועה בהחלט מראות לאן נושבת הרוח. לפחות כאן.

נהג האוטובוס מהארנה סאו פאולו יצא עם לקוח אחד - אני. שעה וארבעים דקות הוא השתחל בין רחובות סאו פאולו ולרגע לא חשב לבקש מהאדון לחכות כמה דקות כדי שהאוטובוס יתמלא - טריק ידוע של מוניות השירות מתחנת הדר בחיפה. הוא פשוט הוריד האנדברקס ושם בראשון. כשהאדון נתן לו בטעות את שם המלון הלא נכון וגרם לעיכוב נוסף, הוא לא התעצבן - טריק ידוע של מוניות הספיישל מתחנת עזריאלי בתל אביב. הוא הוריד האנדברקס ושם בראשון. וכשרכב - שלכאורה ננהג על ידי אישה - פשוט עמד שם באמצע הכביש וחיכה לחניה שתתפנה, הוא לא צפר באמוק - טריק ידוע של כולנו. הוא חיכה. ואחרי דקה הבהב קלות. ואז חיכה עוד קצת.

יש זמן. תשאלו את השמש.

עוד לא ראיתי כאן GPS שיודע את הדרך. הנהגים נוסעים, מתברברים, מתעכבים, ולוקחים את זה בסדר. בארוחת הערב, הפיצה הגיעה אחרי כשעה; מאיטליה הייתה מגיעה מהר יותר. אבל גם האדון הרעב לא חשב לשאול מה קורה. כי האווירה האדישה הזו מדבקת, בדיוק כמו שהעצבים יכולים לדבק. ואם לכולם יש זמן, אולי גם לי יש. ואתה פשוט מחכה, כמו כולם. והאמת, זה מרגיע אפילו את הקמט הכי קטן בעור. ואם לא יהיו כשלים קולוסאלים במהלך המשחקים, אז זה היה שווה את זה, ולכולם יש מה ללמוד.

לא נהיה שותפים לתמימות המקומית, כמובן. האדישות הזו, לבטח, היא אחת הסיבות שהאצטדיונים לא מוכנים ושהמטרו בשביתה ושיש חשש כמעט בכל אספקט לקראת פתיחת הטורניר העצום הזה. אבל זו כבר שאלה של בחירה. מה עדיף - לחץ אטומי או שלווה מוחלטת? ברור ששום קיצוניות לא מביאה עמה ברכה, אבל העם הברזילאי - לפחות אנשי סאו פאולו - בחר לזרוק את השעון לפח ולהתמקד בטרנקילו.

רק דבר אחד מקפיץ להם את הפיוזים: החשש לבריאות של ניימאר. אתמול הכוכב נפצע באימון והרשתות החברתיות רעדו. ברייקינג ניוז כאילו נחתו מחדש על הירח. נפצע? יכול להיות שבכלל התעטש. אחרי כשלוש דקות של טראומה התברר שלממחטה שלום, בינתיים גם לניימאר. נקווה בשביל האומה האדישה הזו, שדווקא הדבר היחיד שאנשיה חרדתיים לגביו לא יהפוך לנבואה שמגשימה את עצמה. שהפחד הנוראי מפציעה של ניימאר לא יהיה זה שידפוק את הגליץ? לעבר הרגל הכי יקרה כאן. בלי ניימאר, אמרו כאן אמש, אין מונדיאל ואין ברזיל וגם לשמש לא תהיה סיבה לתפוס את השמיים.

אגב, נכון לכתיבת שורות אלה, היא עדיין לא ממש בחוץ.