מה ביקשנו? להיות ככל העמים? לראות כדורגל בשקט? להשתתף בחגיגה, כמו כולם? מה כבר ביקשנו. למה רק אצלנו השידור בהפסקה של המשחק בין ספרד להולנד - שחזור גמר המונדיאל, במשחק שנכנס להיסטוריה, עם הצגה גדולה ושערים גדולים - למה רק אצלנו בהפסקה מדברים על אירוע חטיפה? למה במקום ליהנות נגזר עלינו לדאוג לגורלם של הנערים האלה? ולחשוש מהתלקחות באזור, ממבצע צבאי, מקורבנות וחללים? איך יכול להיות שבמחצית עוברים דווקא לפרשננו הצבאי? באיזה מין מציאות אומללה אנחנו חיים? מה כבר ביקשנו.
ולא שלפני כן נתנו לנו ליהנות בשקט. כל המהומות בסאו פאולו, עם רגשות האשם על המיליארדים שמבוזבזים בשביל הטורניר הזה, על העוול החברתי בברזיל, על עשרות מיליוני עניים שרואים איך נשפכים מיליארדים כדי שאנחנו נוכל לשבת בכיף שלנו על הספה עם הטלוויזיות פלזמה המסריחות שלנו. וכל מי שטייל בברזיל, ומכיר מקרוב את העוני האומלל והאכזרי, יודע כמה זה מעוות, איזה עוול חברתי, ממש חטא מוסרי בשמנו ובאשמתנו, כמה רוע ותאוות בצע בשם הכדורגל. כבר אי אפשר לראות כדורגל בשקט.
בנוסף לכל זה, השידור אצלנו מלווה במחאה של אנשי רשות השידור. שוב ושוב, באמצע חגיגת הכדורגל, אנחנו מקבלים תזכורות על סגירת הערוץ הציבורי, על פיטורים של מאות עובדים, על מאות משפחות שיאבדו פרנסה ויחיו בחרדות. ובמקביל כמובן אי אפשר להתעלם מהשערוריה האמיתית של השידור הציבורי, על ההתנהלות הכלכלית המקוממת של אנשי ערוץ 1, על בזבוז מיליונים מכספי משלם המסים, על ועדי העובדים והמינויים השערורייתיים והפוליטיקה והתככים והקומבינות. וכך, במקום לראות כדורגל בשקט, אתה נקרע בין הדאגה לעובדים, למחשבה על בכירים עם משכורות שערורייתיות, לחשש מהעתיד במדינה בלי ערוץ ממלכתי, הכל חוץ מכדורגל.
הרי זו ההזדמנות של ערוץ 1 להראות כמה הוא חשוב. לתת שידור איכותי, ענייני, שמנוגד לכל השיח הספורטיבי האלים שהשתלט על הענף. להראות שהוא ערוץ עם אחריות, שלא חושב רק על רייטינג. ובמקום זה מה אנחנו מקבלים? את התוכנית של דידי הררי. להקת קוקו לוקו באולפן המצ?וקמק. שרון פרי ומיכל רבינוביץ?. ליילה מרקוס בפלייבק. הפקה חובבנית. ובמשחקים, הבעיות בסינק, עם הקול של השדרים שמקדים את התמונה. החסויות באמצע ההמנונים. במקום שתגרמו לנו לאהוב אתכם, אתם רק מתעקשים לחשוף את כל הכשלים, את האנכרוניזם. מתעקשים להראות שאין לנו צורך בכם, שלא נרגיש בחסרונכם.
בנוסף לכל, יורם ארבל ודני נוימן. היה פשוט צורם לשמוע את הצמד הזה תוקף ומשמיץ את השופט היפני, ללא רחמים. תוקפים בנחרצות, איך הוא לא ראה, איך הוא העז לטעות. היית מצפה שדווקא השניים האלה, שעומדים במרכזה של ביקורת תקשורתית, שמותקפים וסופגים שוב ושוב - מהשניים האלה היית מצפה שיאשימו קצת פחות, שיבינו ללבם של אלה שטועים ומועדים, שיידעו לגלות רחמים. אבל לא, בדיוק להפך. אין רחמים, רק האשמות. איך השופט היפני העז לטעות.
ובזמן שכל העולם מתמוגג מהקרנבל בין ספרד להולנד, אצלנו התעסקו כל המחצית השנייה בפרשת ?קסורלה-פדרו?. בהבהרות והתנצלויות. כמה פעמים התבלבל השדר בין השניים, קשה להבין. והצופה יודע, בכל העולם חגיגת כדורגל, שדרים צועקים, מתמוגגים מהמשחק, ואצלנו השניים רק מחפשים את האשמים, מחפשים את שערוריית השיפוט, מתעקשים להתמקד בחורים בהגנות, בשגיאות האומללות. כן, דני נוימן השמיץ וקטל את אלופת העולם ספרד.
ואלוהים יודע, יש יופי של מונדיאל. אומנם הרבה טעויות שיפוט שמפריעות, ועדיין, זה רק משני לעומת כמות הגולים. המשחקים נפלאים, הקצב מעולה. החמישייה של הולנד מול אלופת העולם, הצמד של ניימאר, אוהדי צ?ילה, האוסטרלים לא מפסיקים לרוץ. הגול הראשון של ואן פרסי, עם הנגיחה מעל קסיאס, פשוט גאונות. אפילו המבול הטרופי בקמרון-מקסיקו היה מרגש. ורק אצלנו, אנחנו מתעקשים להיות אנחנו. לא נותנים לראות כדורגל בשקט.
