בווידאו: אוהדי ארגנטינה מתכוננים למשחק הפתיחה בריו
"מה שבשבילכם הוא מופרע ומיוחד, בשבילנו הוא רגיל לגמרי", מלמד מרקוס ("כמו בגדטיס") את תורת העידוד הלטינית על רגל אחת - וזה עוד כשהוא פיכח לחלוטין. הוא ושבעה מחבריו הארגנטינאים - שנושקים ל-40 - אפסנו את עצמם בדירה קטנה בריו. מרקוס הגיע בטיסה מבואנוס איירס בואכה סאו פאולו, "כי ישיר זה יקר", הוא מספר לוואלה! ספורט. ויתר השבעה? כל אחד בדרך אחרת. הוא עצמו עובד מסחר, נשוי פלוס 3, לא מופגז בכסף אבל גם לא עני מרוד. ובכל זאת, המונדיאל הזה כבד. גם כלכלית וגם על האישה. "מותר לי שבועיים", הוא אומר - ומתייחס לבוס ולבוסית, "אבל אם ארגנטינה תחזור לריו לגמר, אהיה חייב להיות שם".
הארגנטינאים, כאמור, הפכו את ברזיל לשלהם. הבחורים בלי הממון לטיסה ניצלו את הקרבה הגיאוגרפית כדי להגר לכאן ברכבים פרטיים, באוטובוסים, איך שאפשר. אלפים הגיעו בלי כרטיסים והחנו את הקרוואנים בתחנות הדלק של ריו. משם הם לא זזים. שישה מהם הגיעו בקרוואן עם מיטות, מקרר, טלוויזיה ואפילו שואב אבק. אבל אלה עוד חיים טוב לעומת לוקאס לדזמה, שכבר לפני 23 ימים כבר יצא מארגנטינה. בכל זאת, לוקח זמן לעשות את הנסיעה הזו באופניים.
3,000 ק"מ לאחר שיצא, הוא כבר בריו. הוא רצה חוויה לכל החיים ומונדיאל, ושילב בין השניים. בן 26, מורה לחינוך גופני מקורדובה, הוא פידל 140 ק"מ ביום, בין שש לעשר שעות רכיבה. כשלא היה מה לאכול, הוא צד ברווזים ויונים. כשחצה את הגבול בין ארגנטינה לברזיל, הזמינו אותו לעל האש ולבאולינג. בקוריטיבה, במבול, הוא זכה לטרמפ מנהג משאית מקומי. בכתבה גדולה שערכו עליו בארגנטינה הסביר שהברזילאים עזרו לו בדרך, כיוונו והדריכו. "קשה להאמין שהיו נחמדים אליי כך גם בארגנטינה", אמר. לבסוף, אחרי כל הזמן הזה, הגיע לריו. בלי כרטיס.
אוהדי מקסיקו פשוט לוהטים
את כל הכסף שחסך על תחבורה ומזון, השקיע בלראות את ליאונל מסי סוף סוף כובש. התענוג עלה 1,000 דולר. למשחק הבא של ארגנטינה הוא כבר לא יגיע. הוא התעייף. הוא יישאר בריו, בקופקבאנה, ישכב על החול וינוח. אולי יישאר שם עד הגמר, יקווה שארגנטינה תגיע. לעומתו, מרקוס והחבר'ה כבר מתארגנים ליציאה לבלו הוריזוטנה, למשחק הבא של האלביסלסטה נגד איראן. שמונה ארגנטינאים מתוך כ-100 אלף שיצבעו כל פיסת דרך ברזילאית בתכלת ובלבן. הם נמרחו על רצפות הטרמינלים, התעפצו על חולות הקופקבאנה, עלו על מטוסים, אוטובוסים וטרמפים. על כל דבר עם גלגלים.
וזו הנקודה החשובה - פיפ"א הוציאה שלשום הודעה רשמית על נתוני מכירת כרטיסים. כמובן שהברזילאים במקום הראשון, עם 1.3 מיליון רכישות, אבל בטופ-10 יש עוד ארבע נציגות לטיניות - ארגנטינה (60 אלף), קולומביה (54), צ?ילה (38) ומקסיקו (33). ועכשיו קחו את הנתונים האלה, וזרקו אותם לפח. כי אצל האוהדים הדרום אמריקאים, נתונים רשמיים לא משחקים תפקיד. 60 אלף כרטיסים ארגנטינאים לכל תקופת המונדיאל? רק במשחק מול בוסניה היו 60 אלף. 38 אלף צ?יליאנים? הרחובות טוענים כפול. זה אמנם מונדיאל ביתי של ברזיל, אבל היא ממש לא המארחת היחידה.
ראית אותם בעיר שעתיים לפני משחק הפתיחה של המונדיאל. נתקלת בהם בפאן זון כשניגריה פגשה את איראן. צפית בהם בשדרות הפאוליסטה בסאו פאולו. והם בכלל קולומביאנים, והנבחרת שלהם בכלל היתה בבלו הוריזונה. "קולומביה, קולומביה!", בחור ובחורה מכוסים בצבעים הלאום צווחים לידי. ובמסך הענק משחקות שתי נבחרות אחרות. אבל הם כאן. כי אצל הדרום אמריקאים, בניגוד לאירופאים למשל - אתה לא מגיע רק אם יש לך כרטיס. אתה קודם כל מגיע. נעשה ונשמע.
אחרי 20 שנה של היעדרות מהבמה הכי גדולה בעולם, אפשר להבין אותם. את תריסר האוהדים שהחליטו לעשות את המסע באופניים קצת קשה להבין. 9,400 ק"מ ארוכים מפרידים בין בראנקייה לברזיל, אבל החבורה בראשות נשיא פדרציית הרכיבה חואן מנואל דוראן לוגו קיבלה את הרעיון המופרך כבר ברגע שהכרטיס למונדיאל הושג.
הם נכנסו לכושר דרך הליכות ארוכות בבראנקייה, וב-23 במאי יצאו לדרך. בכל יום התעוררו בשש בבוקר ופידלו כל עוד השמש זרחה. בערב נכנסו למלון דרכים, מקלחת חפוזה והופ - לאוטובוס שכור עם נהג צמוד, שליווה אותם לאורך כל המסע. האוטובוס נסע בלילה, כשמפחיד, והם פידלו ביום. הגלגלים סחבו אותם דרך בוליביה, אקוודור ופרו, וביום שלישי שעבר הם סוף סוף הגיעו. כן שותף: אנתוני קמארגו, בן 75, שלמרות הגיל לא התלונן לרגע. להם דווקא יש כרטיסים לכל משחקי שלב הבתים. הפעם, האופניים יישארו נעולים מחוץ למלון. חלאס.
ועם כל המחמאות לאוהדי ברזיל וארגנטינה, והפרגונים ליופי של קהל הקולומביאני (ואיזו יפה היא היתה), פרס הקהל המצטיין של הסיבוב הראשון הולך לצ?יליאנים. תשאלו את הדציבלים שנרשמו במשחק מול אוסטרליה. אוהדי לה רוחה הפגיזו, והרשימו יותר מכל שחקן בנבחרת - שהרשימה בפני עצמה. כ-70 אלף אדומים מסתובבים בברזיל, פי שניים מכמות הכרטיסים שנמכרה לאוהדי המדינה לכל תקופת המשחקים. אבל כאמור, כרטיסים זה רק בונוס. העיקר להיות שם כשזה קורה. האוהד הלטיני הוא לא פריק של נוחות. אוהדים ברזילאים, למשל, ראו אתמול את ניימאר מבעד לגדר וענפים. כך כולם. הצ?יליאנים שברו שיאים של הגעה ברכבים פרטיים, ואלפים חצו את הגבולות במסע 4,000 הקילומטרים שבין סנטיאגו לריו.
והפן הכי חשוב של התמיכה הזו - אווירה ביתית. אחוזי ההצלחה של הנבחרות הלטיניות מצוינים, ובצ?ילה, למשל, טענו שהקהל הביא להם את שני הניצחונות בסיבוב הראשון. רק אתמול, בריו, 40 אלף הצ?יליאנים לעגו ל-4,000 הספרדים האומללים ביציע, בתבוסה דציבלית ומוראלית שהיתה גדולה יותר אפילו מהדריסה שהתרחשה על הדשא. זה היה דרבי של לה רוחות, אבל זה לא היה כוחות. גם ארגנטינה ניצחה את בוסניה בהילוך רוורס, הרבה בזכות תמיכת הקהל הכי יצירתי במונדיאל הזה. הקרבה עשתה הרבה, זה נכון, אבל זה יותר מגיאוגרפיה. זו דרך חיים.
וזה מה שקורה כשמשתוללים
ואם כבר צירפנו את כל האמריקאיות לרשימה, גם מרכז וצפון היבשת חברו לטירוף הכולל. סניור קמאפרו (סליחה, אבל השם הפרטי היה לא מובן עד כדי אמנזיה) הגיע לפאן זון של סאו פאולו למשחק של ברזיל מול מקסיקו שלו. כן, כמו רבים, על כרטיסים למשחק שנערך בכלל בפורטלזה - 3,000 ק"מ ממנו - אין מה לבנות. זה לא הפריע לו למשכן את החסכונות, לחבר 2,000 דולר זה לזה ולהגיע למדינת הסמבה. "המשחק מול קרואטיה עלה 1,000 דולר", הסביר לי, "ולרוב המקסיקנים שהגיעו אין את התקציב הזה". אבל 40 אלף אוהדים קנאים בכל זאת הגיעו. הם מקיפים את מלון הנבחרת בסנטוס בכל שעות היום. כשהייתי בעיר של פלה וניימאר עברתי ליד המלון. בכל פעם שמישהו יצא מדלתות הכניסה הגדולות - בין אם זה שחקן או מאבטח - הבחורות פשוט צרחו מהתרגשות.
קמפארו יצפה במשחק מול קמרון, וכדי להרשות לעצמו את הטיול, הוא ישן אצל שני חברים ברזילאים. "אחרת לא הייתי יכול לבוא", אמר. כמוהו רבים. הרחובות מלאים במקסיקנים, וגם שם שברו שיאים של רכיבה. מאלדיני וגארי יצאו ממונטריי כבר בינואר, עם 200 דולר בכיס וקצת אופטימיות. כדי לשמור על איכות הסביבה ועל הכיס, הם עשו זאת על אופניים. הם דיוושו את מרכז אמריקה, קולומביה, ונצואלה והגיעו סוף סוף לפורטלזה. בכל ערב עצרו בחניון דרכים, ומכרו צמידים כדי להתפרנס. כרטיסים למשחקים? מה פתאום. אולי ימצאו מחוץ לאצטדיונים, אבל בהתחשב בכמות הצמידים שיצטרכו למכור כדי לממן את החוויה, הדבר בספק גדול.
ואחרי הכול, המונדיאל הזה לרוב מתפלח לשניים. האולטראס שמגיעים בשביל לבוא, והאמידים שגם נכנסים למשחקים. וכך, יותר מ-3,500 מקסיקנים שילבו בין שתי התזות, והגיעו לפורטלזה דרך הים, בקרוז שנמשך יותר מחודש. אחרי שעגנו בנטאל ובפורטלזה, התחנה הבאה שלהם היא נטאל, עוד עיר חוף ברזילאית. נשמע תענוג.
בברזיל נמצאים גם יותר מ-15 אלף אורוגוואים. האימפריה הדרום אמריקאית היחידה שלא נסחבה על ידי אוהדיה לניצחון בסיבוב הראשון. להפך, זה היה הפסד משפיל מול יריבה נחותה, שהעלה את מפלס הלחץ בתוך הסלסטה ואצל הקהל. האוהדים האורוגוואים צבועניים ורועשים, אבל דווקא היום, בסאו פאולו, נחזה בנחיתות לטינית מסיבית כנגד צבא אנגלי מבוסם ומפוטם. הערב דווקא הנבחרת תצטרך לתמוך בקהל, ולא להפך.
לעמוד הפייסבוק של אורן יוסיפוביץ
למעקב בטוויטר
לתגובות והצעות: orenjos@walla.co.il