מלך ספרד: דויד וייה נפרד מנבחרת ספרד כמו גדול

עבור דויד וייה, זה התחיל בערך כמו שזה נגמר. במשחקו הראשון בגביע העולם, ב-2006, הוא הוחלף בדקה ה-55 אחרי שכבש צמד בניצחונה של ספרד על אוקראינה, 0:4. זה היה העיתוי בו נהג לואיס אראגונס להחזיר אותו לספסל בטורניר לפני שמונה שנים. וייה הוחלף אז גם בדקה ה-57 בניצחון על טוניסיה ובדקה ה-54 בשמינית הגמר מול צרפת. הוא הבקיע בפנדל נגד נבחרת הטריקולור והתוצאה היתה 1:1 כאשר עזב את המגרש. פטריק ויירה וזינדין זידאן עשו 1:3 וכך הסתיים לו המונדיאל הראשון של וייה בן ה-24.

כל זה קרה בסך הכול לפני שמונה שנים. אולי העובדה הזו לא ברורה אינטואיטיבית, אבל הקריירה של וייה בחולצה האדומה של נבחרת ספרד הייתה קצרה יחסית. הוא לא גדל באקדמיה מפוארת בברצלונה או בריאל מדריד, אלא גדל במחוז אסטוריאס, במשפחה של כורי פחם, אהד את הקבוצה הבכירה ביותר באזור, ספורטינג חיחון והעריץ את קוויני, מלך שערי חיחון בכל הזמנים. בילדותו הוא שבר את עצם הירך ברגלו הימנית ועבר תהליך החלמה ארוך ומתיש. בגיל 14 היה קרוב לזנוח את חלום הכדורגל לאלתר, בגלל שלא הסתדר בקבוצת הילדים. בגיל 18 פילס את דרכו לקבוצת המילואים של חיחון. רק בגיל 19 ערך את הופעת הבכורה בקבוצה הראשונה. הוא לא קיבל דבר על מגש של כסף.

אתמול (שני), אחרי שהבקיע את אחד השערים היפים ביותר של המונדיאל הנוכחי, נישק וייה את הסמל על החולצה תשע פעמים. נשיקה לכל שער שהבקיע בגביע העולם. אחרי שלושה ב-2006, היו לו חמישה ב-2010 בדרך לזכייה. חמישה מתוך שמונה שהבקיעה ספרד כולה. מה היה הסיכוי של לה רוחה לזכות בגביע בלעדיו, בלי שער הניצחון על פורטוגל בשמינית הגמר, בלי שער הניצחון על פרגוואי בדקה ה-83 ברבע הגמר, אחרי שצ'אבי אלונסו החמיץ פנדל?

לא חלף אפילו עשור מאז ערך את הופעת הבכורה במדי הנבחרת בפברואר 2005. צ'אבי, למשל, משחק בה מאז שנת 2000. פרננדו טורס, צעיר ממנו בשנתיים וחצי, זומן לראשונה ב-2003. את גמר יורו 2008, בו עשתה ספרד היסטוריה והחלה את השושלת, החמיץ וייה בגלל פציעה, אבל זה לא הפריע לו לסיים כמלך שערי הטורניר. את יורו 2012 הוא החמיץ לחלוטין אחרי ששבר את רגלו בגביע העולם לקבוצות במדי ברצלונה, פציעה שהשפיעה רבות על המשך הקריירה שלו ופגעה קשות במעמדו, הן בקבוצה והן בנבחרת. את המונדיאל הנוכחי חבל אפילו לספור.

אז היו לו שלושה טורנירים גדולים בלבד בקריירה ובכל זאת הוא מסיים אותה כמלך שערי ספרד בכל הזמנים ובפער עצום. השער לרשת אוסטרליה היה מספר 59 שלו ב-97 משחקים. ראול מדורג שני, עם 44 כיבושים בלבד. את שיאו שבר וייה אי שם באפריל 2011, שש שנים בלבד אחרי הזימון הראשון לסגל. לממוצע ההבקעות שלו אין מתחרים בהיסטוריה המודרנית של הנבחרת בעשורים האחרונים. "אני מקווה שמישהו יעבור אותי בקרוב", אמר וייה באצילות אתמול, אבל ייקח זמן רב עד שזה יקרה, אם בכלל. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר באגדה של ממש ואתמול היתה לויסנטה דל בוסקה אפשרות להעניק לסקורר הנדיר מתנת פרידה לה הוא היה ראוי.

וייה לא הגיע לברזיל כדי לקבל מתנות פרידה. הוא רצה לתרום. מבין שלושת החלוצים שזימן דל בוסקה, הוא היה בכושר הטוב ביותר, בהתחשב במצבו הבעייתי של פרננדו טורס ובפציעה של דייגו קוסטה, אשר על הטעות בזימונו כבר עסקנו ממושכות. ערב פתיחת הטורניר, היו לוייה 96 משחקים והוא בהחלט קיווה להיכנס למועדון ה-100 האקסקלוסיבי, כפי שאנדרס אינייסטה עשה אתמול. עם 58 שערים לזכותו, הוא שאף להגיע ל-60 ואולי אף מעבר לכך.

את המטרה הראשונה הנבחרת ומאמנה לא איפשרו לו לממש. אחרי התבוסה להולנד, קראו עיתונים רבים בספרד לדל בוסקה לתת לסקורר הכי טוב שלו הזדמנות נגד צ'ילה ולו בשל העובדה שהוא תמיד הצטיין נגד קלאודיו בראבו. בשמונה מפגשים מול השוער הצ'יליאני, כאשר פגש את נבחרתו או את קבוצתו סוסיאדד, הבקיע וייה שמונה שערים. דל בוסקה לא הקשיב. בשני ההפסדים החליף דווקא טורס את הברזילאי המתאזרח. אחרי ההדחה, כבר אי אפשר היה להגיע ל-100 משחקים, נותר רק לשפר את מספר השערים.

התרומה הגדולה ביותר של דל בוסקה לנבחרת במשך השנים נעוצה ביכולתו יוצאת הדופן לאחד את השורות. המתח העצום בין ברצלונה לריאל מדריד, במיוחד בעידן ז'וזה מוריניו בברנבאו, איים להרוס את המרקם החברתי העדין בסגל, אבל המאמן הוותיק מצא את שביל הזהב כדי לגרום לכולם לפעול למען מטרה אחת. זו היתה המשימה העיקרית שלו ומבחינה פסיכולוגית הוא עשה עבודה מרשימה. דווקא לאור זאת מדהים הפיאסקו האישי הקולוסאלי שלו בחילוף וייה במשחקו האחרון, חילוף שגרם לאחד השחקנים החשובים והאהובים בתולדות ספרד לפרוץ בבכי על הספסל.

דל בוסקה חווה על בשרו יחס מחפיר במיוחד. ב-2003 פיטרה אותו ריאל פחות מ-24 שעות אחרי הזכייה באליפות השניה שלו. האיש שהצעיד את הבלאנקוס לשתי זכיות בליגת האלופות נזרק לכל הרוחות, יחד עם הקפטן הוותיק פרננדו היירו, בצעד שזכור ככתם שחור בתולדות המועדון. מה ששנוא עליך, אל תעשה לאחרים. דל בוסקה טען אחרי המשחק שלא ידע כי על פרישתו של וייה מהנבחרת ובסך הכל רצה להבטיח ניצחון. אם הוא אומר את האמת, הרי שהשניים כלל לא דיברו ביניהם במשך כל המונדיאל.

כעת עוזב וייה לטובת ניו יורק סיטי, קבוצה שנמצאת בשלבי הקמה. הוא יושאל למלבורן בחצי השנה הקרובה. המשמעות פשוטה. מי שלא עוקב אחרי הכדורגל ב-MLS ובליגה האוסטרלית לא יראה אותו יותר על הדשא. במקרה הטוב נקבל סרטונים ביוטיוב, כמו אלה שמזכירים לאוהד הממוצע כי תיירי הנרי עדיין משחק כדורגל. ללא דויד וייה וללא צ'אבי, שיעבור לליגה הקטארית, יאבד הכדורגל הספרדי חלק משמעותי מזהותו. במקרה של וייה, בגיל 32, קשה להתעלם מהתחושה שהוא חצה את האוקיאנוס קצת מוקדם מדי, אך מצד שני הוא עוזב כאלוף ספרד במדי אתלטיקו, בתום עונה אישית חיובית. אולי יום אחד הוא יחזור לחיחון ויסגור מעגל. העונה נכשלה קבוצתו האהובה בפלייאוף העלייה בליגה השניה, אבל היא עוד תשוב. אנחנו מחכים.

אם כבר מדברים על אתלטיקו מדריד בראייה לעתיד, הרי שהסיפור הגדול ביותר מבחינת הקולצ'ונרוס הוא ההופעה של חוסה מריה חימנס. לואיס סוארס גרף את כל הכותרות במופע שלו נגד אנגליה וחבריו לליברפול, אבל הכותרת השנייה היתה חייבת להתייחס לבלם בן ה-19, שהוזעק להרכב בעקבות פציעתו של הקפטן דייגו לוגאנו ועשה עבודה יוצאת מהכלל מול ויין רוני ודניאל סטארידג'.

אפילו אוהדי אתלטיקו לא באמת מכירים את הנער, ששיחק פעם אחת בלבד בהרכב בעונה החולפת, נגד אלמריה בספטמבר. הוא הוחתם לפני שנה מדאנוביו האורוגוואי תמורת מיליון יורו בלבד והמנהל הספורטיבי, כוכב העבר חוסה לואיס קאמינרו, הצהיר אז: "הוא כישרון טבעי ענק. מהיר, שומר מצוין ובעל שליטה טובה בכדור". נשיא אתלטיקו, אנריקה סרסו, התייחס להיבט המנטלי דווקא: "חימנס מייצג את כל הטוב בכדורגל האורוגוואי. יש לו אופי, עוצמה, נחישות ומשמעת".

רק לפני שנה השתתף חימנס במונדיאל עד גיל 20 בטורקיה והיה אחד ממנהיגי ההגנה שספגה שלושה שערים בלבד בשבעה משחקים, בעוד אורוגוואי מגיעה עד הגמר ומפסידה בו בפנדלים לצרפת אחרי תיקו מאופס. חודשיים מאוחר יותר, העניק לו המאמן אוסקר טבארס את הבכורה בנבחרת הבוגרת, במשחק קריטי במוקדמות המונדיאל נגד קולומביה והנער הצטיין מול רדאמל פלקאו בניצחון 0:2.

מובן שעדיין מוקדם מאוד לקפוץ למסקנות, אך לפי הרושם הראשוני מדובר בכוכב על אמיתי בפוטנציה. האם טבארס ישלח אותו למערכה גם נגד מריו באלוטלי וצ'ירו אימובילה? האם הוא יצליח לעצור גם אותם? אם כן, הרי שכדורגל הנבחרות עלול להיפרד מאנדראה פירלו יממה אחרי הפרידה מדויד וייה. אפשר בכלל לדמיין את איטליה ללא פירלו?