ספרד החדשה: ענבל מנור על אפקט הזכייה של גרמניה במונדיאל

1. מריו גצה. כל גמר מונדיאל צריך את הגיבור שלו. ב-2010 זה היה אינייסטה, ב-2006 מרקו מטראצי, ב-2002 רונאלדו וב-1998 זינדין זידאן. יש הבדל גדול בין הארבעה. רונאלדו וזידאן היו כוכבי הנבחרות שלהם בטורניר, מטראצי האנטגוניסט והפרובוקטור ואינייסטה הבחור הטוב שזכה להפי אנד למרות כל המאבקים והקשיים. גצה, הגיבור של גמר 2014, הוא גיבור שונה. בלתי צפוי. ג'וקר שעלה מהספסל וניצח את המשחק.

גרמניה הפגינה בברזיל קבוצתיות ורוח מעל הכול. היו לה שחקנים שבלטו, מנואל נוייר כמובן, פיליפ לאהם, מאטס הומלס, המאסטרו טוני קרוס, הלוחם בסטיאן שווינשטייגר (איש המשחק של הגמר), המוציא לפועל תומאס מולר (החלוץ המודרני בעולם), אבל לא נכון לייחס את ההישג שלה לשחקן או קבוצה של שחקנים. לעומת זאת, אפשר בהחלט לסמן מי לא היה בין המרשימים. נכון, החבר מריו גצה.

הוא פתח את הטורניר עם 90 דקות נהדרות נגד פורטוגל, סחט פנדל, רקד במגרש והפגין קבלת החלטות גרועה מול השער ובמסירה האחרונה. משם זה הלך והידרדר. הוא רשם 69 דקות בינוניות נגד גאנה למרות השער, ירד לספסל ושותף רק ל-14 דקות מול ארצות הברית, שב להרכב והוחלף אחרי מחצית איומה נגד אלג'יריה, לא נטל חלק בקונצרט נגד ברזיל ולא פתח גם בגמר. לגצה הייתה עונה קשה. המעבר לבאיירן לא הקל עליו, הפציעות פגעו והוא לא שיחק בקביעות. עיתונאים גרמנים הטילו בו ספק. לטענתם אם מרקו רויס היה כשיר, גצה כמעט לא היה משחק. ועוד לטענתם, לאור מה שצומח מלמטה, גצה לא יצליח לתקוע יתד בנבחרת. "הוא דפוק בראש", אמר אחד מהם. "אידיוט", מוסיף חברו ואלו תרגומים עדינים מהמקור. עכשיו האידיוט הביא גביע עולמי.

מכיוון שיואכים לב אולץ לבצע שינוי התקפי ולהכניס את אנדרה שורלה בשלב מוקדם, נותרו לו שתי אופציות להחלפת מירוסלב קלוזה שבגילו לא יכול לגמור 120 דקות, בטח לא בקצב כה רצחני: גצה (225 דקות בטורניר ערב הגמר) או פודולסקי (53). הוא כנראה חיפש מישהו נייד שייצר בלגן במשחק וינצל את העייפות של שחקני ההגנה. השאר היסטוריה. "אמרתי לגצה להראות לעולם שהוא טוב יותר ממסי ולהכריע את המונדיאל. הייתה לי הרגשה טובה לגביו". האמת, במונדיאל של מאמנים וטקטיקנים, אין ראוי יותר משני מחליפים (שורלה בישל) שמכריעים גמר.

2. בפעם האחרונה שגרמניה הייתה אלופת העולם, השנה הייתה 1990, חומת ברלין רק נפלה ולפרנץ בקנבאואר עדיין היה פה גדול. "גרמניה בלתי מנוצחת לעוד שנים", התרברב הקייזר. הנבחרת הייתה מבוגרת ברובה פלאס כמה צעירים מוכשרים שהיו עמוד התווך בזכייה ביורו 1996, אבל זו הייתה שירת הברבור. מחלקות הנוער היו על סף קריסה, הקבוצות בזבזו סכומי עתק על זרים ומאגר השחקנים התייבש. הכישלונות במונדיאל 1998 ובמיוחד ביורו 2000 היוו את הטריגר למהפכה מתכוננת. גרמניה החליטה לייצר דור של שחקנים ובמיוחד שחקנים עם טכניקה גבוהה ושליטה בכדור ולא רק פיזיים. במשרדי ההתאחדות הגרמנית יש ספר עב כרס שמפרט את תכנית הפעולה. מיליונים הושקעו באקדמיות ובמאמנים, הגרמנים יצאו ללמוד, בין אם מההולנדים, הספרדים או הדרום אמריקאים וגם ממאמני ליגה זרים כמו לואי ואן ופפ גווארדיולה, וצעד אחרי צעד בנו אימפריה שהפכה לאלופת העולם.

הגיע לגרמניה. אין שום דבר מקרי כשנבחרת מסיימת במקום השלישי בשני מונדיאלים ברציפות וגם מגיעה לגמר ולחצי גמר אליפות אירופה. כשיש מאגר בלתי נדלה של כישרונות, אקדמיות שמייצרות עוד שחקנים וליגה אטרקטיבית שהקבוצות שלה רק הולכות וגדלות ביבשת ויודעות לשלב את החומר המקומי לצד זרים, אין שום סיבה להתרגש מאכזבה נקודתית. גרמניה הלכה והתחקה, התקרבה, אפילו פספסה, אבל היא תמיד ידעה שזה יגיע. את המטרה לזכות במונדיאל סימנו שם מיד לאחר ההדחה ביורו 2012. ושוב, הגו תכנית פעולה מדוקדקת והוציאו אותה לדרך. עבדו כמו מכונה, שיחקו כמו מכונה והתוצאות בהתאם. כך נראה כדורגל כשהופכים אותו למדע.

גרמניה שידרה ביטחון מרגע הנחיתה בברזיל ולא התחמקה מהצהרות. הביטחון הזה ניכר לאורך כל התכנית, בכל מפגש עם התקשורת וגם על הדשא. גרמניה לא נלחצה ממעמד הפייבוריטית, לא נכנסה לאופוריה אחרי ההצגות נגד פורטוגל וברזיל ולא הושפעה מהביקורות בעקבות ההופעה הגנתית הרעה של גאנה, המשחק האנמי נגד ארצות הברית או המותחן המיותר נגד אלג'יריה. "לא הייתה אלופת עולם שעשתה זאת עם שבעה ניצחונות גרנדיוזיים", אמר לב בשבת. "טוב לעבור מוקשים בדרך". הוא חצי צודק כי נבחרת בלי ביטחון, ריכוז ומטרה ממוקדת, לא יכולה לשרוד מוקשים. בגרמניה, לב תמיד נתפס לגאון הטקטי ולא המוטיבטור, אבל בנבחרת הנוכחית, העבודה המנטאלית הובילה לזכייה לא פחות מהטקטיקה והיעילות על המגרש.

התהליך הזה לא נגמר עם הזכייה בגביע העולם. מבט אל הסגל של גרמניה מספר את הסיפור. מלבד מירוסלב קלוזה (אגדה) והשוער המחליף רומן ויידנפלר כל השחקנים אמורים, על הנייר כמובן, להמשיך בנבחרת לפחות עד אחרי יורו 2016. הנבחרת הנוכחית הגיעה בשלה כי חלק מהשחקנים שלה צברו ניסיון והשתפשפו בטורנירי הכמעט. לב עשה את אותו הדבר גם בברזיל עם כמה צעירים, שלא נדבר על אלו שנשארו בבית: מרקו רויס, אילקאי גונדואן, לאון גורצקה, מקס מייר, סוון בנדר, סבסטיאן רודי, מארק אנדרה טר סטגן וזו רק רשימה חלקית. בשורה התחתונה, גרמניה כאן כדי להישאר. היא תמשיך להיות כוח דומיננטי בכדורגל העולמי. היא נמצאת רק בתחילת התהליך. בדיוק כמו שספרד הייתה אחרי יורו 2008.

3. ארגנטינה. דווקא ההופעה הנהדרת של ארגנטינה בגמר מדגישה כמה בעיות בנבחרת. גיים בלאגה, מבכירי עיתונאי הספורט בתבל וכותב הספר "מסי", התרשם עמוקות מהאלביסלסטה. "אסור לנתח את התוצאה, אלא את ההופעה", הוא אומר לוואלה! ספורט. "אני נותן להם ציון 9. הם שיחקו נהדר. יצאו למתפרצות ומנעו מגרמניה לייצר מצבים. שים את התוצאה בצד. אם צופים במשחק ללא השער תראה שלא היה חסר לארגנטינה כלום. אם הם היו מנצלים מצב אחד, הם היו מנצחים וזוכים בתואר. אלו שתי נבחרות שמימשו את מלוא הפוטנציאל שלהן".

כשמדברים על ניצול מצבים, צריך לקרוא לילד בשמו. העזרה למסי. הפרעוש הבקיע בטורניר ארבעה שערים בשלב הבתים. מלבדו, כל החברים הוסיפו עוד ארבעה יחד, אחד מהם עצמי. זה לא מספיק כדי לזכות במונדיאל. למעשה, זו הפעם הראשונה בטורניר שארגנטינה סיפקה הופעה התקפית והגנתית ברמה גבוהה, אבל גונסאלו היגואין, שהבקיע העונה 17 שערי ליגה בנאפולי, ורודריגו פלאסיו שתפר את אותה כמות באינטר, החמיצו כמו טירונים מול השער. גם מסי, שהגיע ערני וחד למשחק, רשם שתי החמצות. וככה אי אפשר לנצח גמר.

במובן מסוים, ארגנטינה הגיעה לגמר כי איפשהו באמצע הדרך אלחנדו סאבלה הבין שהוא צריך להפסיק לנסות להתיפייף ושעדיף לחיות מכוער מלמות יפה. ארגנטינה הציגה במונדיאל הטקטי אי פעם נבחרת מאורגנת בסטנדרטים גבוהים, בטח לעומת הכדורגל השכונתי של דייגו מראדונה ב-2010. היא שיחקה כמו שהיא צריכה לשחק גם כשהקשו עליה להשתמש בסגנון שלה וגם מול יריבות עדיפות ממנה, אבל זה לא הספיק לה. צריך לומר את האמת, לא הגיע לה, היא לא הייתה טובה מספיק ולא היה לה מגוון מספיק, היא נהנתה מהגרלה נוחה בשלב הבתים, היא סבלה מול שוויץ, בלגיה והולנד, היא עשתה כל מה שהסגל שלה איפשר לה לעשות והיא הייתה רחוק רגע של ריכוז וכמה סנטימטרים מזכייה, אבל זה לא היה משנה את התמונה. אם ארגנטינה הייתה זוכה, היו מדברים עליה כעל אלופת העולם האפורה אי פעם. את גרמניה מגדירים כאלופה מוצדקת.

העניין הוא שהעתיד של ארגנטינה לא נראה טוב יותר. "אני חושש לארגנטינה. יש את קון אגוארו ואולי גם את היגואין, אבל שום דבר מעבר ומסי יהיה כבר בן 31 במונדיאל הבא", מסביר בלאגה ומדבר על החדגוניות המסוימת בסגנון הארגנטינאי. "כאן הם היו יכולים לעשות דברים רק בדרך אחת - לחפש את המתפרצות – וזה מה שהם עשו. הסיכוי האחרון של הדור הנוכחי לזכות בתואר הוא בקופה אמריקה בשנה הבאה".

4. פיפ"א. רגע לפני פתיחת טקס הענקת הפרסים וחלוקת הגביע, שריקות בוז צורמות ממלאות את המרקאנה. מבט אחד למסך הענק מגלה את הסיבה: ספ בלאטר. רבבות צופים, שזה עתה צפו ב-120 דקות דרמטיות, ארגנטינאים מאוכזבים וגרמנים צוהלים, חברו יחד כדי לסנוט לרגע אחד באיש הכי מנוכר ומעורר אנטגוניזם בעולם הכדורגל. האקט הזה מוכיח דבר אחד. פיפ"א הרחיקה את עצמה מהאלמנט הכי חשוב בעולם הכדורגל – הקהל. בשערוריות הבלתי פוסקות, הריח הרע שנוטף מהחלטותיה מהקטנה ביותר ועד לתת לקטאר לארח מונדיאל היא יצרה משבר אמון עם הלקוח הגדול שלה. אסור לזלזל במחאת ההמונים. יש לה סיבה. הקהל מרגיש מרומה כי עבורו הכדורגל – ואירוע כמו מונדיאל בפרט – הוא טהור. הוא לא רוצה לראות עסקנים משחיתים לו את הענף, הוא לא רוצה לראות ספונסרים ממסחרים לו את האהבה. והוא לא רוצה את בלאטר. זמן לניקוי אורוות.

5. הנבחרים. שחקן הטורניר – תומאס מולר. מאמן הטורניר – לואי ואן חאל. הקאמבק – בסטיאן שווינשטייגר בשיאו אחרי שפתח את הטורניר עם פציעה בברך ומשחק וחצי על הספסל. המרגש – חאמס רודריגס. ההפתעה – קוסטה ריקה ברבע הגמר. ההרכב – נוייר, לאהם, הומלס, בלינד, רוחו, מסצ'ראנו, קרוס, חאמס, רובן, מסי, מולר. ההערכה – ספרד עוד תחזור. המסקנה – אין כדורגל בלי משמעת טקטית. העקיצה – דויד לואיז לפ.ס.ז' תמורת 50 מיליון ליש"ט. השורה התחתונה – היה אדיר. להתראות ברוסיה 2018.