פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        ואז, ביום החמישי, מישהו יגיד "וואלה לא משהו המונדיאל שלכם"

        זה נפתח באופוריה, קטילות על השדרים, הסקת מסקנות מהירה, דעיכה, שערוריית שיפוט, ביקורת על הפנדלים, ולחצי הגמר כבר מגיעים גמורים. פז חסדאי על עשרת השלבים של כל אוהד במונדיאל (כולל ה-2:3 הבלתי נשכח מהשמינית)

        ואז, ביום החמישי, מישהו יגיד "וואלה לא משהו המונדיאל שלכם"

        1. משחק הפתיחה

        התלהבות, אופוריה, שמחה אמיתית, טבעית, כמו ילד שנולד ב-29 בפברואר וחוגג יום הולדת אחרי שחיכה לו ארבע שנים. תחושה של אירוע נדיר, עם הבנה מלאה, מתוך ניסיון חיים, ששווה וראוי עכשיו להקדיש לו את החיים, להתמסר חודש, חודש של הקרבה למען מטרה נעלה. הקלישאות נכונות. יש תכונה באוויר. מזג האוויר נהדר לכדורגל. האוהד מרגיש ממוקד, נחוש, שהוא בא לתת תנשמה. קונה אבטיח, פיצוחים, אולי אפילו מסך חדש. מתמתח, משחרר את הצוואר, קפיצה עם שתי רגליים באוויר, ברכיים מורמות. המגרש ירוק, נקי, התמונה חדה. רוסיה נגד ערב הסעודית, קונצרט, תודה לאלוהים. אני אוהב את כולכם.

        2. שלב הגישושים

        שלב ראשון של ביקורת, אחרי ניתוח שטחי של האירועים. זיהוי מגמות לכאורה, וקפיצה מוקדמת למסקנות. יעני, מונדיאל טוב, מונדיאל רע, ברזיל לוקחת, האפריקאיות נאיביות, וכו. ביקורת על השדרים. על האולפן. רמי וייץ מעוות שמות. איפה הימים של מאיר ויורם, הדור הצעיר לא ימלא את הנעליים שלהם בחיים, הכל מסחרה. בדיחות על הדיליי בשידור. מוקי חוטף. עוד משחק ועוד משחק, הראש מוצף בנתונים. אין זמן לעכל, קופצים ממגרש למגרש, מבית לבית, ומחר יש עוד יום כזה, אין זמן לחיות. די מאמי, אל תכעסי. תביני.

        שדר הטלוויזיה יורם ארבל (ברני ארדוב)
        איפה הימים של מאיר ויורם, הדור הצעיר לא ימלא את הנעליים שלהם בחיים (צילום: ברני ארדוב)

        3. נפילה ראשונית

        דעיכה. אחרי שמונה תשעה משחקים, יש הסתגלות. כי מה לעשות, זה כולה כדורגל. משחק מת, בלי אירועים, לא עומד בציפיות, בתקוות, בפנטזיות, בפרומו זה נראה יותר טוב. "לא משהו המונדיאל שלכם", אומר מישהו, "בשביל זה כל הבלגן?". רונאלדו עוד לא נתן גול, מסי בקושי בישל, איפה כל מה שהבטיחו לנו. איש הסטטיסטיקה שולף את נתוני ממוצע השערים בהשוואה לטורנירים קודמים. שלב הבתים מעפן. המון משחקים בינוניים. מרוקו נגד איראן, פולין נגד סנגל. לאט לאט מתחיל שלב הסינון הטבעי, בין המקצוענים לחובבנים. בדיעבד, זה רגע חשוב.

        4. ההתפכחות

        שלב ההצעות לשיפור, אחד הידועים במקומותינו, הוא שילוב של התנשאות וחמיצות: אוהדים קטנים ממדינה קטנה עם כדורגל קטן כותבים בסמכותיות שהמשחק דועך, שחייבים להציל את הכדורגל. מיליארדים בכל העולם רואים כל דקה, מתמוגגים, משתגעים, אבל החבר'ה ברשתות החברתיות יודעים מה הבעיה. צריך להוריד שחקנים, להוסיף חילופים, לשנות חוקים, ככה זה לא יכול להימשך. צודקים.

        נבחרת איראן (רויטרס)
        איראן נגד מרוקו, זה בכלל משחק במונדיאל? (צילום: רויטרס)

        5. התלונות

        שגרת המשחקים יוצרת שאננות, ועמה נינוחות מסוכנת, חוסר יכולת ליהנות מהרגע. ואז זה מגיע: "נמאס מהסטריליות של המונדיאל". "אין אווירה". "רוסיה לא מדינת כדורגל". "איך אפשר להשוות את זה לטירוף של משחק ליגה מקומית, לשירה של אנפילד, לאמוציות של הדרבי היווני". "זה לא כדורגל המונדיאל הזה". פובליציסט שנון, אותנטי ומקורי, ייתכן שכותב שורות אלה, יכתוב טור שכותרתו "עזבו אותי מהמוות של כדורגל הנבחרות, תנו לי גביע הטוטו". משחק של אנגליה, פתאום פוש לטלפון על שחקן שחתם במכבי חיפה, והכל מתעוות: זה באמת נראה חשוב יותר. עולם משוגע.

        6. הסערה

        שערוריית שיפוט תסעיר את העולם. "איזה משחק פרימיטיבי", יגידו ובצדק על קסמו של המשחק, "זה הכדורגל", יגידו לטוב ולרע, ובאמת, איך אפשר להתווכח עם זה? ומה הטעם? הטלוויזיה הרסה את המשחק, הטלוויזיה הצילה את המשחק, ויכוחי סרק, דיונים עקרים. שערוריות השיפוט הן המתסכלות מכולן, מרוקנות את הנשמה, אבל אין מה לעשות. ממשיכים. כמו שתמיד עשינו.

        אטיין ריינן שחקן מכבי חיפה עם מו אלאך (אתר רשמי)
        פתאום פוש לטלפון על שחקן שחתם במכבי חיפה והכל מתעוות (צילום: האתר הרשמי של מכבי חיפה)

        7. הקלאסיקה

        משחק 2:3 מאושש את מצב הרוח. קלאסיקה על זמנית, משחק לפנתיאון, זה כל מה שהיינו צריכים. לזה חיכינו. תודה. תודה. טוניסאי אלמוני כובש שער אדיר, אוסטרלי צעיר מדהים את העולם, צרפת נותנת עוד קונצרט, כבשה שחורה כובשת את הלבבות, אימפריה קורסת במפתיע, ואתה בעד כולם, כולך רק אהבה, פרגון, למה לא? (די מאמי, זה עוד מעט נגמר ואני חוזר. סבלנות).

        8. הפסקה ראשונה

        פתאום הפוגה. אחרי שבועיים רצופים, ערב ללא משחקים. יום מנוחה, שידעת שיגיע, ועם זאת תופס אותך בתדהמה. הרגשה מוזרה, שילוב של דיכאון, ריקנות, לחץ, תחושה שהאדמה נשמטת. מרימים את הראש, לחיים האמיתיים. נזכרים שזה חרא עולם, מחכים שהכדורגל יחזור. קצת עדכונים מחלון ההעברות, קצת ווימבלדון, אולי ליגת היהלום. ממלאים מצברים, ממשיכים.

        טורניר ווימבלדון (GettyImages)
        נזכרים שזה חרא עולם, מחכים שהכדורגל יחזור (צילום: GettyImages)

        9. הנוקאאוט

        שלב הנוקאאוט מתחיל. משחק אחד לפחות יהיה בלתי נשכח. ביקורת על שיטת הפנדלים, כמה היא אכזרית, איך עוד לא מצאו פטנט אחר. נבחרות עפות, לא מאמינות שזה נגמר, שזהו, אין דרך חזרה. שחקנים בוכים על הדשא, מיליונרים צעירים עם לב שבור ממררים בבכי, הלב נקרע, הלב מתמלא. באופן אירוני, לחצי הגמר אתה כבר מגיע תשוש. מלא. גדוש. זה קצת יותר מדי. שייגמר כבר.

        10. גמר ונגמר

        שתי נבחרות פצועות, גמורות, סחוטות, ייאבקו במשך 120 דקות מתישות. לא זכור מתי בפעם האחרונה היה גמר מהנה (2002?), ועם זאת תחושה של קדושה באוויר, מהולה בעייפות. השעה מאוחרת. כולם רוצים לישון, שזה יסתיים, כאלה כפויי טובה. גרמניה מנצחת. אתה חוזר לחיים, שמח שזה נגמר, חש הקלה, קצת געגועים. שומע את המנגינה הרשמית, ומשהו בפנים נצבט. היה כיף, נגמר כל כך מהר, חבל שהתעסקנו בשטויות.