ברור לגמרי שהמונדיאל הנוכחי ייזכר, בין השאר, כטורניר שבו אימץ הכדורגל, באופן רשמי, את מערכות השיפוט הטכנולוגיות. אחרי שנים של מאבק והכחשות, הבינו ראשי הכדורגל שבעידן של שידורים באיכות גבוהה עם מצלמות רבות, אי אפשר יותר להילחם במציאות. במצב שבו הצופים בבית רואים כל מהלך וכל טעות שיפוט, בשידורים חוזרים מזוויות מגוונות, אי אפשר להמשיך להפקיר את השופטים ובעיקר אי אפשר לוותר על הערך העליון של המשחק - הצדק. לשמר את הטעויות כ"חלק מהמשחק" הפך להיות טיעון פשוט לא רלוונטי.
בהתאם, המגמה של השימוש באמצעים חיצוניים, כעזר לשיפוט האנושי, הלכה והתרחבה בכדורגל בשנים האחרונות. מה שהתחיל עם הספריי בבעיטות החופשיות ועבר לטכנולוגיית קו השער, הגיע כעת סופסוף לדבר האמיתי - החלטות השופט על המגרש. הרי ברור שיש אירועים שהשופט לא יוכל לראות, גם אם מאוד ירצה. אז למה לא לסייע לו להגיע לשריקה הנכונה? ההתנגדויות, שעדיין נשמעות ברקע, ייעלמו להן עם הזמן, כשנראה את הצדק יוצא שוב ושוב אל האור ולא נבין אפילו איך צפינו בכדורגל לפני כן. נסו רק להיזכר בזמן ובאנרגיות שבוזבזו בויכוחים מתישים סביב מיקום הכדור והחומה בבעיטות חופשיות, לפני עידן הספריי. איך אפשר לחשוב על זה היום? כך אולי יחלפו להן בעתיד הקרוב גם ההצגות, הצלילות ותופעות נלוות נוספות שהקשר בינן ובין המשחק מקרי בהחלט, אבל בהיעדר אלטרנטיבות, הפכו להיות "חלק מהמשחק".
ברמה המעשית, ברור שהמטרה של כל אותם אמצעי עזר היא לנסות ולנטרל למינימום את הסובייקטיביות של השופטים ולצמצם את ההטיות. ואם זאת ממילא המגמה, אז אולי זה גם הזמן לגעת באחת מההחלטות הכי סובייקטיביות שעוד נותרו במשחק: תוספת הזמן. מחקרים ברחבי העולם מצביעים על תוספת הזמן של השופטים כאחד הסממנים המובהקים של הטיות השיפוט. כך למשל, ניתן לזהות הבדלים משמעותיים בתוספת הזמן שמעניקים שופטים לקבוצות ביתיות בפיגור לעומת קבוצות חוץ שנמצאות בפיגור. הבדלים נוספים נמצאו בתוספות הזמן שניתנות במחצית הראשונה לעומת המחצית השנייה (כמובן בהתחשב בכל המרכיבים - חילופים, פציעות וכו') וכך הלאה.
במילים אחרות, אין תמיד קשר בין הזמן שמחליט להוסיף השופט למשחק לבין הזמן שבוזבז בפועל ובטח שאין אחידות לאורך זמן. זה נכון שמדובר בזמנים קצרים (תוספת של דקות בודדות) ושכמות השערים שמובקעים בתוספת הזמן היא לא עצומה, אבל היא בכלל לא מבוטלת. באופן פרופורציונלי, כמות השערים שמובקעים בתוספת הזמן, גדולה יותר מהחלק היחסי של אותן הדקות במשחק! ההסברים לכך די ברורים, בחלק גדול מהמשחקים הדקות האחרונות של המשחק מהווה רגעי ההכרעה, שבהם אין לכאורה מה להפסיד. לכן קבוצות שולחות את כל הכוחות קדימה בניסיון להשיג הכרעה (ולעיתים משלמות על כך בספיגת שערים מהצד השני). מספיק להביט על הבקעות השערים בטורניר עד כה הנוכחי על מנת להבין את המשקל של תוספת הזמן.
אז אם ארגוני הכדורגל מבקשים לצמצם את התחום האפור בשיקול הדעת של השופט, ואם המשחק נמדד בכל מקרה בעזרת שעון ומדדים כמותיים כל כך רבים מדויקים, למה להשאיר את ההכרעה על תוספת הזמן להחלטה הסובייקטיבית של השופט? נקווה שאחרי שהצעדים הגדולים כבר נעשו, לא נצטרך לחכות שוב שנים ארוכות עד למובן מאליו. שלא יהיה ספק, אין שום כוונה להפוך את המשחק לרובוטי. שיקול דעתו של השופט יהיה לעד חלק מהמשחק, אבל יש בפירוש צורך לצמצם אותו רק למקומות בהם הוא נדרש. במקומות בהם יש אינדיקציות אובייקטיביות להתרחשויות, מה טבעי יותר מלהיעזר בהן.
ואם כבר מדברים על תוספות הזמן ועל צדק, אולי שווה לחשוב לרגע גם על תוספת הזמן גם בהיבט המהותי. למה בעצם חייבים להתייחס לתוספת באופן נחרץ ולהפעיל אותה באופן אוטומטי? הרי אם קבוצה בזבזה זמן לאורך המשחק כולו, על מנת לסחוט תיקו נניח, ולפתע ספגה גול בדקות הסיום, האם צריך להעניק לה פרס ולהחזיר לה את הדקות שהיא עצמה מרחה? פילוח דקות המשחק עבור כל קבוצה פשוט למדי, אבל בואו נסתפק בשלב הזה במהלך החשוב שפיפ"א כבר יישמה ונקווה לחיזוק המגמה בעתיד הנראה לעין.
פרופ' אילן תמיר חוקר ספורט, חברה ותקשורת מביה"ס לתקשורת באוניברסיטת אריאל.