הבחורה שמאחורי הדלפק בכתה.
לא בכי של רגש ולא של שמחה - היא פשוט קרסה תחת הלחץ. שם המסעדה לא ידוע, תמונה של פיצה תלויה על הקיר ועל לוח מקושקש "FIFA" בגיר. היא דומעת, לא יכולה לתפקד. את העוברים והשבים היא משתפת במר גורלה, בשעה שהיא לוקחת הזמנות שלכו תדעו אם יגיעו. מלצר צעיר עם קעקועים בשתי הידיים מסביר שהוא מאוד עסוק ושהוא עובד מאוד קשה, ומראה לכל מי ששואל שאף הוא עומד להתפרק. 20 דקות, הוא אומר. עד שיגיע האוכל? עד שיגיע, הוא אומר, כדי לקחת הזמנה. הם לא הצליחו להתמודד עם הכמות הזו.
בחוץ יושבים אוהדים ארגנטינאים, ממלאים את השולחנות ומסתכלים בטלפונים. אף אחד מהם לא ראה את הגול של רוחו, בדקה ה-86, מספר שהארגנטינאים אוהבים; אף אחד לא צפה בשער של מסי, שהגיע אחרי 660 דקות בלי. הווידאוים היחידים שרצו אצלם במכשירים היו צילומי קהל, בעיר, בדרך לאיצטדיון, ביציעים, וכן, בחוץ עם סיום המשחק, בתור למטרו, בתוך הקרון, ביציאה. כי מבחינת אוהדי ארגנטינה, ביצועי הקהל, במיוחד בשיר שסוחף את רוסיה, חשובים לא פחות מדהירה של פאבון או עוד החמצה של היגואין. כדורגל כולן משחקות, ולמען האמת, ארגנטינה לא ממש טובה בזה כרגע. אבל קהל כזה יש רק אחד, וסליחה מכל הנעלבים - אבל זה משהו אחר.
ואתמול, זו היתה שמחה אחרת. הדציבלים, המראות, הרגשות. מרכז העיר נצבע בתכלת ובלבן, והיו יותר חולצות מסי מאשר אנשים. יצא לי לסקר את גרמניה זוכה במונדיאל ואת פורטוגל ביורו, את צרפת מדיחה את אותה גרמניה במארסיי. לא אותו ענף, לא אותה ספירה. וכמה שאפשר לפרגן לקהל הזה, ולאבד נייטרליות רק בשל החשש לאבד אותו להמשך הטורניר, אתמול בסנט פטרסבורג העוצמות היו אחרות לגמרי. גם הארגנטיאנים הסכימו - היה פה משהו מעבר.
כי להרוויח משהו זה טוב, אבל לא לאבד משהו זה הרבה יותר טוב, וזה מה שקרה אתמול לארגנטינה. אחרי התיקו מול איסלנד והחמצת הפנדל של מסי, ואחרי הפיאסקו מול קרואטיה בניז'ני, האלביסלסטה כבר הריחו אריזה מוקדמות; מסי, לבטח, ידע שההשוואות שהוא שונא רק יקבלו דלק. למעט פנצ'ר ב-2002 הם תמיד צולחים את שלב הבתים, ואם ליאו שותף לחרפת רוסיה, הרזומה שלו יקבל צבע אחר. "סבלנו הרבה כי זה היה מצב קשה", אמר בתחילת מסיבת העיתונאים - סוף סוף מסי במסיבת עיתונאים, אבל אל תתלהבו - לשתי שאלות וחצי. "כמובן ששחררנו אנחת רווחה, לא חשבנו שנסבול כמו שסבלנו", אמר.
זה לא הפריע לו לכבוש את השער ה-100, ולהפוך את האיצטדיון ל-100 בו הוא כובש, בכל המסגרות. עגול מתמיד, מסי.
עוד בנושא
שיא הדרמה: רוחו נתן לארגנטינה 1:2 על ניגריה ומקום בשמינית הגמר
מסי "גירש את השדים" מול ניגריה: "אין דבר יפה יותר מלהיות ארגטינאי"
דייגו מראדונה טופל ושוחרר: "הבני זונות מנסים להדביק לי מחלת לב"
האוויר היה דחוס אתמול בזניט ארינה, ובשקלול כל הגורמים, כל אוהד נייטרלי ביציע הרגיש את המשקולות שהרגיש מסי, נשם לרווחה כשהוא סוף סוף פרץ רשת, ורצה לקלל את מסצ'ראנו על צמד הטעויות בקרן ובפנדל. דקות לפני הרגע של רוחו, עיתונאים מקומיים קיללו וצעקו, ודמעות בצבצו בעיניים. ארגנטינה, אומר כל מבין דעת, זה משהו אחר.
סרחיו גויקוצ'אה נבחר לשאת דברים בפתיחה, ושלהב את הקהל כאילו היה מל גיבסון בלב אמיץ. כשההמנון התנגן והצלם התעכב על מסי, הארגנטינאים הגבירו את הווליום של ההמנון, שגם כך, כפי שכתבתי, נשמע כמו פזמון אולטראס ממוצע. הדקות עברו והאוויר הפך כבד יותר. 95% של אוהדי ארגנטינה באיצטדיון העניקו אווירה ביתית לגמרי, ובעיר זה רק התעצם.
וזה התחיל עם ירך האלוהים, ביצוע מופתי של מסי שכבר ורק בגללו קופץ משמעותית בדירוג המונדיאלים - פרטים בקרוב. הוא עצר עם הירך, הוריד לרגל, העביר לרגל, ובימין - כמו במשחק הראשון שלו במונדיאל - עשה גול. אולי באמת הסיבה היא שאשתו סוף סוף הגיעה, כמו שאמר לי סרחיו לוינסקי, היא באה עם הילדים, אחרי שאחד מהם היה חולה בבואנוס איירס. בואו נראה עד כמה ליאו איש משפחה.
מסצ'ראנו אז הוכיח שהוא אמנם מנהיג אבל שחקן מעבר לשיאו המקצועי, ונראה שמשהו שם מתקתק לא טוב.
כל זה מחזיר אותנו לרוחו, האיש והניתור. מי שכבש את ה-2:3 מול ניגריה במונדיאל הקודם, ברור שיתכבד ב-1:2 בסנט פטרסבורג. כמה דקות לפני כן נגע בידו ולמזלו VAR חשב אחרת, ואז, למרות שהודה "לא הייתי צריך להיות שם, לא הבנתי מה אני עושה", הוא היה במקום הכי טוב על המגרש, ופאבון מוסר למרקאדו מוסר ולרוחו ופנימה.1:2, ושק-קמח למסי. מטפורי משהו, אבל הפעם אי אפשר לבוא בתלונות למסי. לא היה מספיק בולט, זה נכון, אבל במשחק בו אפילו האוהדים מרגישים כאילו הם תומכים עם משקולת, אפשר להסתפק בגול ובדקות טובות.
המשחק לא היה גדול אבל שריקת הסיום הוכיחה עד כמה כולנו, וכל המונדיאל הזה, זקוק לארגנטינה. כשהאירופיות סחבו מעט מדי אוהדים לברזיל, התירוץ היה אקונומי ומשרדי. הארחנטינאים לא חיכו לתירוץ, מעל ל-50 אלף היו באיצטדיון אתמול, ורבים נתקעו בחוץ. הם מעניינים יותר, הם מפעילים אותך, הם גורמים לך לחשוב שגם אתה חלק. ולאחר המשחק סנט פטרסבורג נראתה כמו גרסה צבעונית ומוארת יותר של בואנוס איירס. ושוב, הקטע הזה: אף אחד כמעט לא רוצה שהיא תלך. ככה זה כשההייפ של ארגנטינה עולה כמו כמה נבחרות ביחד. ואחרי שרוחו הציל את מסצ'ראנו שהציל את מסי, נותר לחשוב לקראת צרפת.
לעוף בשמינית מול צרפת זה לא נעים אבל במרוצת ההיסטוריה זה עשוי לעבור, מקובל; לעוף מול ניגריה, בבתים, במהלך שהוא אובדן דור, היה מהלך אקוטי מדי עבור ארגנטינה. ובגלל זה השמחה אתמול, ההתפרצות הזו, היתה גדולה יותר מאשר זו בחצי הגמר מול הולנד בסאו פאולו. ובגלל זה על כל מטר בנבסקי המרכזי היו החולצות המוכרות. כי ארגנטינה אולי טרם הרוויחה דבר, אבל היא לפחות לא איבדה את הדבר הגדול ביותר עבורה.
את הכבוד.
orenjos@walla.co.il
