הניצחון הקטן של ערוץ הספורט: על המאבק התדמיתי בשידורי המונדיאל

הטלוויזיה בבית כל הזמן על ערוץ 11. מכבה, מדליק, והיא עדיין על 11. אין שום דבר אחר. רואה חדשות בערוץ 11, מכיר את כל המגישות בערוץ 11, צופה בתוכניות של ערוץ 11, ראיתי כבר "חוק וסדר", אפילו "בין השמשות" עם דב אלבוים לפני אחד המשחקים, מחכה כבר לראות את "שטוקהולם" (נראית אחלה סדרה), את הסדרה על היחידה המעורבת קצת פחות, את "אנחנו על המפית" אפילו פחות, ובאופן כללי, ברור שזו ההזדמנות של כאן11 לשטוף לנו את המוח, להיכנס לתודעה, ובכלל, להיכלל בסבב של הזפזופ, גם אחרי שהמונדיאל ייגמר.

זו תקופה נדירה שבה הטלוויזיה המסורתית שולטת, כמו בימים ההם, בלי הורדות ומאגרי תוכניות עצומים, אלא שידור ישיר, לכל העולם, בו זמנית, עם לוח זמנים כפוי שלא תלוי בצופה. זו תקופה אינטנסיבית, שבה ערוצים יכולים למתג את עצמם, להגדיר את עצמם, לשנות לעצמם את התדמית. על הרקע הזה, מעניין להסתכל על הנעשה בערוצי הספורט האחרים, לבחון איך הם מגיבים למונדיאל, ולהבחין בפער המשמעותי בין ערוץ הספורט לצ'רלטון.

ערוץ הספורט, שאיבד את ההגמוניה בשנים האחרונות, מנסה לנצל את המונדיאל כדי להגדיר את עצמו כערוץ הספורט הבכיר של המדינה עם הסתערות טוטאלית על המונדיאל. יש תחושה של גיוס כולל בערוץ, עם מהדורת "חדשות הספורט" מושקעת, כמה וכמה תוכניות אולפן שונות, לפני ואחרי משחקים, כמובן שידור של מספר משחקים, ובכלל, תחושה של כבוד ומחויבות לאירוע. גם אם הזכויות שייכות לתאגיד, ערוץ הספורט מנסה למשוך אליו קהל בכל שאר היום ולהזכיר - אנחנו הבית האמיתי של חובבי הספורט.

במקביל, בצ'רלטון ההתייחסות היא אופיינית: אין אולפנים, אין פרשנויות, רק שידור יבש של משחקים בשידור חוזר. ערוצי "ספורט1", כזכור, הלכו בעבר על קמפיין שלגלג על תוכניות האולפן של ערוץ הספורט עם ההקנטה "דיבורים דיבורים", כאילו אצלם מדברים ואצלנו רואים ספורט, אבל לפחות בימים האלה, בזמן שבצ'רלטון מעט יבש, המאמצים של ערוץ הספורט להעמיק ראויים להערכה. זה הזמן שלהם להציג את הנכס העיקרי שלהם - המגישים, הטאלנטים (אלה שנסבלים, אלה שפחות), הפרצוף של הערוץ, התוכניות, העומק. לא ברור מה מידת ההצלחה של תוכניות האולפן - כאמור כאן11 השתלטו לגמרי על המסך, וגם ככה יש רוויה גדולה, למי יש כוח אחרי כל כך הרבה משחקים לראות עוד ועוד תוכניות - אבל לפחות בחודש הזה, יש ניצחון קטן לערוץ הספורט, שמייצר איזשהו חיבור רגשי, לפחות ברמת המותג, עם תחושה של מחויבות לצופה. האם עוד שבועיים זה יעבור ויישכח? בהחלט ייתכן.

עוד בנושא
לערוץ הטלגרם של וואלה! ספורט
10 אירופיות, 4 דרום אמריקאיות וגם יפן ומקסיקו: הושלמה תמונת שמינית הגמר
באנגליה בטוחים: "ההרכב של סאות'גייט - מכת מוות לשאיפות הזכייה"
מונדיאל ממוצע או מדהים? עיתונאים מרחבי העולם מסכמים את שלב הבתים

כי במקביל, יש את העניין של ה-HD. אתה מתרגל, לפרקים שוכח, משפשף את העיניים, אבל זה שוב ושוב מכה בך: בערוץ 55 פשוט לא רואים טוב. הפער בלתי נסבל. קשה להבין איך זה עדיין קורה. מביך בכלל לדבר על זה שוב. מפתיע שכל כך הרבה שנים אחרי שטכנולוגיית HD הפכה לכזה סטנדרט, דווקא בערוץ הספורט, הערוץ שאמור לחגוג ספורט וכדורגל, הערוץ שאמור להסתער על הטכנולוגיות הכי חדישות, דווקא שם תקועים בעבר, ומנסים למתג את חבילת ה-HD כאילו שזו אטרקציה חדישה ששווה אקסטרה כסף. כשהמסך כהה יותר, עמום יותר, מפוקסל - הכל עצוב יותר. אתה לא רוצה לחזור לשם. זה מעבר לפגיעה בחוויית הצפייה. ברגע שהמעבר לערוץ הספורט מרגיש כמו כוויה בעין, זו גם פגיעה תדמיתית.

משמח לראות באולפן של כאן11 את הפרשניות לי פלקון ואושרת עיני, ולא רק בשביל הגיוון המגדרי והשוויון, אלא רק כדי לא להשתגע. לעזאזל, כמה זכרים אפשר לראות? השחקנים גברים, השופטים גברים, האוהדים גברים (אלא אם יש יפות בקהל, עדיף בלבוש חושפני, עדיף בוכות), המגישים גברים, הפרשנים גברים, בחדר ה-VAR כולם גברים, ורק כשצריך לעבור לפינה הקלילה, הלא רצינית והלא מחייבת, של הרכילויות והשטויות מהרשת, אז מופיעה דנה פאן לוזון.

עם זאת, הסוגיה מביאה עמה בעיות אחרות. אושרת עיני אומנם כבר קולחת ומנוסה, אבל האמת היא שפלקון לא מביאה ערך מוסף לפרשנות מעבר להיותה אישה. אילו הייתה גבר, סביר להניח שהייתה סופגת ביקורת על רמת הפרשנות, אבל כרגע היא זוכה למחמאות ומוגדרת כ"נהדרת". האפליה המתקנת היא חשובה, יש לה ערך עצום בעולמנו הפרמיטיבי, אבל אם היא מייצרת אפילו תחושה קלה של רחמים, של תוספת צבע כפויה - ייתכן שטמון בה גם נזק, של חיזוק הדעות הקדומות. גם בקטע הזה ערוץ הספורט מוביל, עם שורה ארוכה של נשים בפרונט, שאף אחד כבר לא מתייחס אליהן כנשים, אלא פשוט כאנשי ספורט.

* כמות האנשים שמספרים בהנאה ובגאווה על ההחלטה שלהם לצפות במונדיאל באפליקציה (המעולה!) של כאן עם השידור באנגלית - רק בגלל שניתנה להם האפשרות הזאת - כמות האנשים שמספרים זאת באושר צרוף, עם ניצוץ בעיניים, ומנסים לשכנע אותך להצטרף אליהם, אמורה להטריד ולהביך כל שדרן ופרשן ישראלים.

* עם שידור שנפתח בסוף שירת ההמנונים (כבר קונצנזוס שמדובר באחד משיאי המשחק), עם הפסקת מחצית שמוקדשת כולה לפרסומות (בלי לראות תקציר?!), עם שידור שנקטע מיד עם סיום המשחק בלי לראות את התגובות על הדשא, את החלפת החולצות, את פרצופי המאמנים והשחקנים - לשמחתנו, רק עוד משחק אחד צפוי להיות מועבר אצל הזכיינית קשת.

* היתרון הגדול של תחילת שלב הנוקאאוט: כבר לא נשארו יותר בטורניר נבחרות קטנות ועלובות כמו פנמה וטוניסיה ומצרים האומללות והעלובות שמפסידות ומושפלות ואפשר ללגלג עליהן באולפן במדינת הכדורגל שבימים אלה תולה את כל תקוותיה בווילי רוטשטיינר.