פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

        המרחק שבין השמייכלים לאופירה וברקו: על ערב השידורים של קרואטיה ודנמרק

        היה כל כך מענג להיסחף לסערת הרגשות המשפחתית של פיטר וקספר שמייכל, אבל אז קשת סידרו פאנל שהטיח אותנו ישר למציאות. פז חסדאי על ערב מורכב, אובססיית השמות של רמי וייץ, והאותנטיות הנדירה של ג'ובאני

        המרחק שבין השמייכלים לאופירה וברקו: על ערב השידורים של קרואטיה ודנמרק
        עריכת וידאו: מתן חדד

        1. השמייכלים

        להיות שם כשזה קורה. עם כל הכבוד למצלמות המשוכללות, לזוויות הצילום, לתנאים הנוחים ולהילוכים החוזרים, חוויית הכדורגל האידיאלית היא עדיין באצטדיון. זה עדיין הדבר האמיתי. אין תחליף ליציע. לראות כדורגל בבית, זה לראות כדורגל שטוח, דו מימדי. בלי הרעש והקולות, בלי האפשרות לראות את המגרש השלם, בלי היכולת להשפיע, בלי להרגיש את המשחק - אתה לא באמת שם.

        עם זאת, יש פה אבל. יש פעמים שבהן השידור בטלוויזיה מעניק את הערך המוסף. הקלוז אפים, היכולת להתמקד במהלך שוב ושוב (וכתוצאה מכך הודעה לאנשים שבבית, "היה אופסייד?"), ובמיוחד האפשרות לעבור במהירות ממוקד למוקד, בכל רחבי האצטדיון. במשחקים של נבחרת ארגנטינה, למשל, האטרקציה הכי גדולה הייתה מראדונה ביציע, שכל שבריר של שנייה שלו על המסך צמרר יותר מכל מהלך כדורגל. אתמול, במשחק של קראטיה ודנמרק, זה היה פיטר שמייכל.

        דרמת פנדלים היא תמיד מענגת, במיוחד בשלב נוקאאוט, אבל הנוכחות של שמייכל האב ביציע העניקה לאירועים עומק רגשי ייחודי. הוא לקח משחק כדורגל, ומילא אותו במטענים משפחתיים. ביחסי אב ובן. בסגירת מעגל מלאת סמליות. שוער העבר (וסלחו לי על התוספת, אבל אין ברירה) האגדי צופה בבן שלו, שהופך, לנגד עיניו, לאגדה בעצמו. ומיד שיאי העבר עולים, כל הזיכרונות חוזרים לראש, איך מר שמייכל גדול המימדים הוביל את דנמרק לזכייה באליפות אירופה ההיא, המענגת כל כך. ומיד מטעני ההווה עולים, ואדם מדמיין כמה אבא יכול להיות גאה בבן שלו, הלב בוודאי מתפוצץ, לראות את הילד מציל את הנבחרת הלאומית, הודף פנדל מכריע, שתי דקות לפני סוף ההארכה.

        ואתה מרגיש את הגאווה של שמייכל האב, ויודע שלא אכפת לו שהילד יהיה יותר גדול ממנו. להיפך, הלוואי ויהיה יותר גדול ממנו. "אני את שלי כבר עשיתי", חושב פיטר, שתמיד העניק לבנו ביטחון, לא נתן לנעליים הגדולות ולשם המחייב לסרס את הילד. והנה, עכשיו, כל מה שהוא חיכה לו כל החיים קורה. הילד בשער הנבחרת, במונדיאל, בדו קרב פנדלים. קספר מציל פנדל, והאבא משתולל ביציע. אין אדם מעניין יותר לראות. קספר מציל עוד פנדל, ושוב המצלמה על שמייכל האבא, האיש הגאה בעולם. קרואטיה בועטת, והוא מתפרק מלחץ. "הקרחון הדני", כינו אותו בעבר, אבל השנים עברו, שערו מעט האפיר, הוא בוודאי רגיש יותר, נרגש יותר, יושב בחוץ חסר אונים. והצופה נסחף עם סערת הרגשות של השמייכלים, עם הדרמה המשפחתית, חוגג איתם ובוכה איתם, בחוויה טלוויזיונית מרהיבה, טעונה, עד הסוף המר והמתוק. מה לעשות, גם למודריץ' יש משפחה.

        עוד בנושא

        קרואטיה ברבע גמר המונדיאל אחרי 2:3 בפנדלים על דנמרק
        ראקיטיץ' חוגג: "אין מילים. רק רציתי לשמוע את אשתי והבת שלי"

        פטר סמייכל (צילום מסך)
        "אני את שלי כבר עשיתי", חושב פיטר, שתמיד העניק לבנו ביטחון, לא נתן לנעליים הגדולות ולשם המחייב לסרס את הילד (צילום מסך)

        2. אופירה וברקו

        חוזרים לישראל, וזה קורה מהר מדי. שוב מתברר שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לכאן11 זה משחקים שמשודרים בקשת כדי להכניס אותנו לפרופורציה. התלוננתם? הנה, זה יכול היה להיראות ככה. עם תחושת הזלזול, של תחילת השידור המאוחרת מדי, עם הפסקת המחצית שהוקדשה כולה לפרסומות, וכמובן העוול הגדול מכולם, מיד עם סיום המשחק, כשכל האקשן על המגרש עדיין בשיאו, מתנתקים מהמגרש ועוברים מיד לאופירה וברקו, כאילו כדי לשאוב אותנו בכל הכוח מעולם הפנטזיה המענג שהמונדיאל הזה לוקח אותנו אליו, ולהטיח אותנו בכל הכוח לרצפה, למציאות.

        הפאנל של אופירה וברקו היה כל כך גרוטסקי, כל כך קיצוני, כל כך אופייניי, שנדמה היה כאילו מישהו בתאגיד ביים במיוחד פאנל כדורגל פארודי של דמויות נלעגות אצל המתחרים, כדי להוציא את כאן11 גדולים. יושבים שם ברקו ואופירה, לצדם אייל גולן, אבי נמני ומאור בוזגלו, ומדברים על כדורגל. אין צורך לציין את הקלישאות הריקות ("הפערים מצטמצמים"), את דברי החוכמה שנאמרו (גולן: "יש פה אנשי מקצוע מצוינים כמו ניסן יחזקאל, למה לא נותנים להם הזדמנות?"), או את תרבות הדיון הצעקנית שאופירה וברקו מטפחים בכזו מסירות ומחויבות; השיא היה כשאופירה שאלה "מתי נבחרת ישראל תגיע למונדיאל?", למה הם כן ואנחנו לא, והצופה מביט בחברי הפאנל, מזהה שלכל אחד מהם חלק קטן וסמלי בהחרבת הענף, והאירוניה נחנקה מעצמה.

        אופירה וברקוביץ' (צילום מסך)
        איך אתם לא מזהים את האירוניה? הפאנל של אופירה וברקו (צילום מסך)

        3. רמי וייץ

        מי שחיפש עוד סמליות וסגירת מעגל, התמוגג לראות ביציע של קרואטיה את דאבור סוקר, או דאבור שוקר, האיש ששמו סיפק לרמי וייץ את הסיפתח ופריצת הדרך הגדולה בקריירה בכל הנוגע לתסביך השמות שלו. וייץ לא לבד. לשדרני ספורט יש אובססיה לא קטנה בהגייה הנכונה של שמות המשתתפים, ובטוחני שמר וייץ לא מאלתר ויורה שמות באקראי, אלא מברר ביסודיות איך הוגים כל שם ושם, בודק ברשת ומאזין לשידורי מקור, מברר עם קולגות מהמדינה המשתתפת, ברור שאין מדובר בשליפה מהמותן.

        כך או כך, אין טעם להיכנס לוויכוחים על כל שם ושם (wtf סמייכל!), הלא מדובר בדיון עקר: בכל הנוגע לתעתיק והגייה, ברוב המקרים אין תשובות נכונות. אין אמת מוחלטת, רק פשרות. אלו שמות בשפות שונות ורחוקות, עם עיצורים, תנועות והברות שלא קיימים בעברית. ברצלונה לא הוגים עם צד"י עברית, אלא עם c קטלאנית. רומאריו לא הוגים עם רי"ש עברית גרונית, אלא עם r שנהגית ממקום אחר לגמרי בחלל הפה. אי אפשר לעשות לשמות האלה תעתיק, קשה להגות אותם במדויק. ואלו רק שתי דוגמאות קטנות וזניחות.

        אגב, מה בנוגע להגייה נכונה של העיצורים בעברית? למה הם נזנחים? מה עם ההבדל בין חי"ת לכ"ף רפויה? למה העי"ן אינה גרונית? הידעתם שאבשלום קור מבדיל בדיבור בין טי"ת לת"ו? בנוסף, אין ישראלי שלא עבר את זה בחו"ל, שלא שמע איך השם שלו מתעוות בשפות זרות. מה הדרמה הגדולה? איפה זה פוגש את rami? או remi? או remee? מה הביג דיל? לא רק שהניסיון והיומרה להיצמד לשפות המקור הם חסרי סיכוי, מיותר גם להיכנס למלחמות מיותרות ולהסתבך. לפעמים, כשההתעקשות יוצרת חוסר נוחות וצורמת לצופה, כששם שנהגה בישראל בצורה אחת לאורך שנים פתאום משתנה בערב אחד, ייתכן שעדיף להתפשר על העקרונות.

        שוער נבחרת דנמרק קספר שמייכל (רויטרס)
        שמייכל, סמייכל, מה זה משנה? (צילום רויטרס)

        4. ג'ובאני

        ג'ובאני רוסו משתדל לשמר כבר שנים את דמות הליצן, ומנסה בכל הכוח להצחיק, לשעשע, למשוך תשומת לב. לכן זה לא מפתיע שדווקא כשלא היה בשידור חי, דווקא כשהיה טבעי, בלי מאמץ מיוחד, דווקא אז, ברגעי השמחה של קרואטיה - רוסו היה חינני מתמיד.

        ג'ובאני רוסו (צילום מסך)
        ככה אנחנו אוהבים אותך. ג'ובאני (צילום מסך)